תמר פלג - פסיכודרמה עם סיפורי המקור, Bibliodrama

כמה פעמים אמרת לאחרונה:
"עזבי, אני אסתדר"?גם כשבעצם רצית שמישהו יציע עזרה.
גם כשנמאס לך להיות זאת שתמיד מסתדרת.
גם כשחלק קטן בתוכך קיווה שמישהו יגיד:
"לא. תני לי לעזור לך, הפעם את לא צריכה להסתדר לבד."

אנחנו אומרות משפטים כאלה כל כך הרבה פעמים, שאנחנו כבר לא שמות לב.
אבל בפסיכודרמה אפשר לעשות איתם משהו מעניין:
אפשר להושיב את ה"אני אסתדר" הזה על כיסא מולך -
ולשאול אותו:
ממתי אתה מנהל אותי? ועל מה אתה בעצם שומר?
זה כבר לא לדבר על עצמנו.
אלא לפגוש משהו בתוכנו פנים-אל-פנים.
אני מזמינה אתכן
לסדנת מבוא וטעימה פרונטלית בפסיכודרמה.
כל הפרטים בלחיצה על הקישור שבתגובות

כמה שיחות ניהלת השבוע בראש, בלי שאף אחת מהן באמת התקיימה?
עם מי שפגע בך.
עם מי שלא הבין אותך.
עם מי שכבר איננו.
או עם עצמך.
אלו שיחות שאנחנו חוזרים אליהן שוב ושוב.
משחזרים, מתקנים, עונים אחרת, מתחרטים על מה שאמרנו - או על מה שלא העזנו לומר.
ואיזה מחיר יקר אנחנו משלמות על כך ברמת האנרגיה שלנו, ביכולת שלנו להיות אותנטיות בקשרים שלנו עם עצמנו ואחרים משמעותיים.

בפסיכודרמה -יש לך מרחב להעלות אותן על הבמה ולהשמיע אותן מבלי להיענש על טעויות בנוכחות קבוצה תומכת והנחיה מקצועית, להחליף תפקידים, להיעזר בנציגים מהקבוצה, לראות את הסיפור מזווית חדשה וממקום חדש- ולגלות את השינוי שמתרחש.
סדנת מבוא וטעימה ("כשהלב עולה לבמה") מתקיימת בזכרון יעקב בסנכרון מדוייק לקראת השנה החדשה.
הפרטים בתגובות

מחשבה לפרשת שופטים על עדות, זיכרון וסיפור.
ואם האמת שלי היא לא כל האמת?

פרשת שופטים עוסקת לא מעט בשאלה איך עושים צדק.
לא מספיק למנות שופטים. התורה גם מציבה להם כללים: איך חוקרים, על סמך מה מכריעים, ובעיקר - מה אסור לעשות כשחורצים את דינו של אדם.
אחד הכללים המופיעים בפרשה הוא:
"לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת... על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר."
כלומר, גם אם אדם אחד עומד מול בית הדין ומספר בביטחון גמור מה ראה – התורה אינה מאפשרת להרשיע אדם על סמך העדות שלו בלבד.
וזה מעניין.
הרי ייתכן שהעד דובר אמת. ייתכן שהוא באמת ראה את מה שהוא מספר. ובכל זאת התורה אומרת: עדות אחת אינה מספיקה כדי ש"יקום דבר".
אולי מפני שגם כשאנחנו בטוחים במה שראינו - ראינו רק ממקום אחד.
לכל עד יש נקודת עמידה. הוא ראה חלק מהאירוע, מזווית מסוימת, ברגע מסוים. העדות שלו יכולה להיות אמיתית לחלוטין -ועדיין לא להיות כל האמת.

והמחשבה הזאת לקחה אותי אל הסיפורים שאנחנו מספרים על החיים שלנו.
גם בהם יש לפעמים "עד אחד" שמלווה אותנו שנים.
הילדה שהייתי יודעת בדיוק מה קרה:
לא ראו אותי.
העדיפו את אחותי.
ציפו ממני להיות חזקה.
לא היה מקום למה שרציתי.
הייתי צריכה להסתדר לבד.
העדה הזאת אינה משקרת. זו הייתה החוויה שלה, ולעיתים היא נחרתה עמוק כל כך עד שגם עשרות שנים אחר כך היא ממשיכה להעיד בתוכנו.
אבל היום כבר נמצאת שם גם אישה בוגרת.
ומה קורה אם אנחנו מזמינות גם אותה להעיד?
ואולי יש עוד עד: האדם האחר שהיה שם. ואולי הגוף, שזוכר משהו שהסיפור שסיפרנו לעצמנו כבר שכח. ואולי אפילו אנחנו עצמנו, כשאנחנו עוברות לרגע למקום אחר ומתבוננות באותה סצנה מזווית שלא יכולנו לראות אז.
לא כדי להוכיח שהעד הראשון טעה.
לא כדי למחוק את מה שהיה.
אלא כדי לאפשר לעוד עדויות להישמע.

זה אחד הדברים שמרתקים אותי בפסיכודרמה.
אנחנו לא מסתפקות בסיפור כפי שאנחנו מכירות אותו. אנחנו מעלות אותו לבמה, נותנות מקום לקולות נוספים, מחליפות תפקידים, מסתכלות עליו ממקומות שונים – ולפעמים מגלות שהסיפור שהיה עבורנו במשך שנים האמת, הוא אמת – אבל הוא אינו בהכרח כל האמת.
ואולי משום כך דווקא המשפט העתיק מפרשת שופטים נשמע לי פתאום כל כך עכשווי:
"על פי שני עדים... יקום דבר."
לפעמים צריך עוד עד אחד כדי שמשהו חדש יוכל לקום.

אני מזמינה אותך להצטרף לסדנת מבוא וטעימה בפסיכודרמה שתתקיים בזכרון יעקב בשני לספטמבר, הגיבו לי עם המילה "במה" ואשלח את הפרטים.
שבת שלום ומבורך

הריאליטי הכי מרתק בישראל לא משודר באף ערוץ.
אנחנו יכולות לשבת מול חתונה ממבט ראשון, לעקוב אחרי מערכות יחסים של אחרים, לנתח כל מבט, כל שתיקה וכל משפט שנאמר - ובעיקר את אלה שלא נאמרו.
אבל באלול מגיעה הזמנה למבט שני.
לא על הזוג שעל המסך- עלינו.
על המחשבה ההיא שחוזרת שוב ושוב.
על השיחה שאנחנו ממשיכות לנהל בראש, למרות שבמציאות היא מעולם לא התקיימה.
על הכעס שנשאר בפנים.
על הרצון הישן שעדיין מחכה לרגע שלו.
על משהו שאנחנו כבר יודעות מזמן - אבל עדיין לא באמת פגשנו.
אולי זו אחת המשמעויות היפות של אלול.
לפני שמתחילה שנה חדשה, לא למהר לכתוב רשימת החלטות של מה נעשה אחרת השנה - אלא קודם להעז לפגוש את מה שכבר נמצא בתוכנו.
כי יש בתוכנו ריאליטי שלם שלא זקוק לעוד פרשנות מהיציע.
הוא זקוק לבמה:
מקום בו הסיפורים הפנימיים עולים על במה אמיתית, עם קול, תנועה ונוכחות ומקבלים הכרה , נראות וריפוי. ואז משהו בפנים מתחיל לזוז.
וזה בדיוק מה שקורה בפסיכודרמה.
ואולי זו דרך אחרת להיכנס לשנה החדשה:
לא רק לשאול מה אני רוצה לשנות,
אלא להסכים לפגוש את מה שבתוכי שמבקש כבר זמן רב להשתנות.
בדיוק בשביל זה יצרתי את סדנת המבוא לפסיכודרמה "כשהלב עולה לבמה"
שתתקיים ב-2.9 בזכרון יעקב. בקבוצה קטנה ואינטימית
לשמור לך מקום? עברי לתגובות ,לחצי על הקישור ותקבלי את כל הפרטים.

מחר ה־12 באוגוסט, למשך שתי דקות בלבד, הירח יסתיר את השמש.

השמש לא תכבה.
היא לא תאבד מהעוצמה שלה.
היא פשוט תהיה שם... מאחורי משהו שמסתיר אותה.

וחשבתי לעצמי כמה זה דומה לנו.
כמה פעמים אנחנו אומרות:
"איבדתי את הביטחון."
"אני כבר לא מי שהייתי."
"משהו בי כבה."

אבל אולי האור לא נעלם.
אולי הוא פשוט מוסתר על ידי כאב ישן, על ידי פחד, על ידי ביקורת עצמית.
או על ידי סיפור שסיפרנו לעצמנו כל כך הרבה פעמים, עד שהתחלנו להאמין שהוא כל האמת.

בפסיכודרמה אנחנו נותנים לסיפור שלנו לעלות לבמה, מתבוננים בו מזווית חדשה, מתנסים בתפקיד חדש
אנחנו לא מוחקים את העבר-אנחנו יוצרים הזדמנות לפגוש מחדש חוויות ישנות בעיניים חדשות,
להשמיע קול שהושתק, להביע רגש שהודחק, ולראות תמונת עתיד עם תקווה.
צריך רק להסיט לרגע את מה שמסתיר אותה.

אם מסקרן אותך לחוות איך זה מרגיש ונראה בפועל- אני מזמינה אותך להצטרך ל "כשהלב עולה לבמה"- סדנת מבוא וטעימה בפסיכודרמה.
2.9 בזיכרון יעקב. לשלוח לך פרטים?

את הסיפור שלך את כבר יודעת. אבל האם את רואה אותו?

לפרשת "ראה" בראייה פסיכו-רוחנית 2026

ספר דברים הוא ספר שמדגיש הרבה את ההקשבה: "שמע ישראל" אומר משה. שמע את הדברים, הקשב, זכור.
אבל פרשת השבוע "ראה" נפתחת דווקא במילה אחרת: :רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה."

מה יש בראייה שאין בשמיעה?
כשאני שומעת סיפור, אני מקבלת אותו דרך מילים. אני יכולה להבין אותו, אולי לזכור חלקים ממנו.
אבל לראות – זו כבר עמדה אחרת.
אפשר לספר סיפור שוב ושוב. אפשר לדעת אותו לפרטי פרטים, להסביר אותו ואפילו להבין מדוע הדברים קרו כפי שקרו.
אבל לפעמים רק כשאנחנו מצליחות לרגע להעמיד את הסיפור מולנו - לראות אותו ולא רק להיות בתוכו- מתגלה משהו שלא יכולנו לראות קודם.
כי כשאני בתוך הסיפור, אני רואה את העולם מתוכו.
אבל כשאני מצליחה לרגע לראות את הסיפור עצמו, משהו משתנה.
פתאום אני יכולה לראות לא רק את הדרך שבה הלכתי, אלא אולי גם שבילים אחרים שלא יכולתי לראות אז.
וכאן אני נזכרת באמירה המיוחסת ליעקב לוי מורנו, אבי הפסיכודרמה:
"כשאני שומע – אני שוכח.
כשאני רואה – אני זוכר.
כשאני עושה – אני מבין."
ומעניין שבהמשך הפרשה, הברכה והקללה אינן נשארות רק מילים שמשה אומר והעם שומע.
"וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל."
הברכה והקללה מקבלות מקום פיסי ממשי. הר אחד מול הר אחר. שתי אפשרויות שעומדות לנגד עיניו של העם.
כאילו התורה אינה מסתפקת ב"שמע". היא מבקשת להפוך את הרעיון המופשט למשהו מוחשי שאפשר לראות, לעמוד מולו, ובהמשך גם לפעול ולבחור מתוכו.
ואולי משום כך משה אומר "ראה" דווקא ברגע שבו הוא מעמיד בפני העם שתי אפשרויות: ברכה וקללה. כי ראייה קשורה לבחירה.
כל עוד הסיפור שלי הוא רק משהו שאני יודעת ומספרת לעצמי שוב ושוב, הוא עלול להרגיש כמו גורל:
ככה היה. ככה אני. ככה זה. אבל כשאני מצליחה לראות אותו, נפתח מרווח קטן ביני לבין הסיפור.
ובתוך המרווח הזה יכולה להופיע בחירה.

ואולי לכן חשובה כל כך גם המילה "היום": - "ראה אנכי נותן לפניכם היום..."
לא כדי לשנות את מה שהיה. את העבר אי אפשר לשנות.
אלא לראות היום, בעיניים של מי שאני היום, את הסיפור שאני נושאת איתי מאז.
ואז לשאול:
מה אני רואה היום, שלא יכולתי לראות אז?
ומתוך מה שאני רואה עכשיו-
במה אני בוחרת היום?

אתמול ראיתי אישה עומדת מול חוסר הוודאות שלה ומדברת איתו פנים אל פנים.

זה קרה בסדנת פסיכודרמה בזום בנושא התמודדות עם חוסר ודאות. הסדנה הייתה מלאה, עם משתתפים מכל קצוות העולם, וזה לא מפתיע: אם הייתי צריכה לבחור מילה אחת שמאפיינת את השנה האחרונה, לא רק בישראל אלא בכל העולם, "חוסר ודאות" הייתה זוכה בגדול.

הפרוטגוניסטית של הערב החליפה תפקיד עם חוסר הוודאות שלה. אותו חוסר ודאות ששיתק אותה והשפיע על כל תחום בחייה: זוגיות, עבודה, בריאות.

ואחרי שעתיים של תהליך, קרה משהו. היא הצליחה למסגר מחדש את היחס שלה אליו. פתאום הוא כבר לא היה אויב שתוקף אותה, אלא חבר שבא להזכיר לה להישאר נוכחת בכאן ועכשיו. סימן לאינטליגנציה הרגשית שלה, ולא גזירה שנועדה לאמלל אותה. היא נזכרה שיש לה משאבים להתמודדות: אומץ, רוחניות, אמונה. וההקלה, פשוט נראתה על הפנים שלה.

זה מה שמפעים אותי בפסיכודרמה כל פעם מחדש: ההבדל בין איך אנשים נכנסים לסשן לאיך הם יוצאים ממנו. וזו לא רק חוויה רגשית משחררת. יוצאים עם תמונה ברורה של העתיד, ועם דרך ברורה לפעול.

אם חוסר הוודאות מנהל גם את החיים שלך, אפשר לכתוב לי כאן בתגובות או בהודעה פרטית, ואשלח פרטים על הסדנה הבאה.

עזבי, אני אסתדר"
היא אמרה את זה תוך כדי שניסתה להרים שתי שקיות כבדות מהאוטו.
החברה שלידה כבר הושיטה יד. אבל היד נעצרה באוויר.
"עזבי, באמת... אני אסתדר."
המשפט הזה נשאר איתי.. כמה פעמים שמעתי אותו...
בכל מיני מצבים: מול הצעה לעזרה, מול שאלה אמיתית, מול קושי.
"אני אסתדר."
אני לא יודעת אם זה צורך בעצמאות או הרגל שלמדת-
שעדיף לא להטריח, לא להכביד, לא להזדקק.
אני תוהה: כמה פעמים "אני אסתדר" משקף באמת את מה שאת מרגישה,
וכמה פעמים הוא פשוט ה"תפקיד" שהתרגלת לשחק.
שאלה לרפלקציה ולמחשבה:
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אסתדר", כשעמוק בפנים דווקא קיווית שמישהו ימשיך לעמוד לידך ויעזור לך?

שלחתי... ואז התחרטתי."
אני לא יודעת אם גם לך זה קורה.
את כותבת הודעה.
קוראת אותה שוב.
משנה מילה.
מוחקת משפט.
מחזירה אותו.
ושולחת.
ואז...
מתחילה השיחה האמיתית.
לא בטלפון.
בראש.
"אולי לא הייתי צריכה לכתוב."
"אולי היא תיפגע."
"אולי היא תבין אותי לא נכון."
"אולי הייתי צריכה לשתוק."
מעניין כמה אנרגיה אנחנו משקיעות בשיחות שלא באמת מתקיימות עם האדם השני.
אלא רק עם עצמנו.
ולפעמים אני תוהה...
איך היו נראים החיים שלנו אילו היינו סומכות קצת יותר על הכוונה שלנו,
וקצת פחות על הפרשנית הפנימית שלא מפסיקה לשכתב את הסיפור.
שאלה לרפלקציה ולמחשבה:
האם גם לך יש "פרשנית פנימית" שממשיכה לנהל את השיחה הרבה אחרי שהיא כבר הסתיימה?

לא רציתי לקלקל את הביקור."
הביקור נגמר.
המזוודות כבר בדרך לשדה התעופה.
הבית שוב שקט.
ופתאום את נזכרת בכל הדברים שלא אמרת.
לא סיפרת כמה קשה היה לך בתקופה האחרונה.
לא שאלת את השאלה שישבה לך על הלב.
לא אמרת שנפגעת.
לא ביקשת יותר.
לא רצית לקלקל את הביקור.
הרי הם הגיעו רק לשבוע.
רצית שיהיה נעים.
רצית לצבור זיכרונות טובים.
אז בלעת עוד כמה משפטים.
רק שלפעמים, גם אחרי שהמטוס ממריא, השיחה שלא התקיימה נשארת לגור איתנו.
אני לא יודעת אם תמיד צריך לומר הכול.
ממש לא.
אבל אני כן שואלת את עצמי לפעמים:
כמה פעמים אנחנו משלמות בשקט שלנו את המחיר של הרצון לשמור על השקט של כולם?
שאלה לרפלקציה ולמחשבה:
האם קרה לך שוויתרת על שיחה חשובה, מתוך רצון לשמור על רגע יפה?