Lior Sacomsky ליאור סאקומסקי - הוראה מתוקנת

משתף אתכם בהודעת ווטסאפ מהבוקר ובעקבותיה מכתב שכתבה לי האמא על מנת שאוכל לפרסמו כאן.
לא נגעתי.....
============================================================================

הי ליאור,

אני מנסה לתאר בקצרה את התהליך שלנו לטובת שיתוף ותוך כדי כתיבה מתחדד לי כמה משמעותי התהליך שעברנו יחד ואיך הצלחת לגעת בכל כך הרבה תחומים בחיים שלנו. גם הפנס שאתה שם על הפן ההתנהגותי, כמו נטייה לחוסר בטחון, מאיר על פוטנציאל להתפתחות ומעורר שיחות טובות בבית.
אנחנו מודים לך עם כל הלב.

כתבתי משהו שאפשר לשתף, אבל תרגיש חופשי לערוך באופן שנכון לך:

אל ליאור הגענו כשהילד היה בכתה ג. המורה אמרה שמתפספסים לו פרטים, ניקוד, סימני חשבון, ולא ידענו איך לעזור. ראינו גם קושי באנגלית, כשאותיות דומות הסתבכו להן.
ליאור לימד אותנו לשים לב לפרטים, נקודה יותר או פחות זה ההבדל בין חיריק לצירה, סדר הפעולות חשוב, E ו A נשמעות שונה.
משם המשכנו ללמוד על ההבדל בין "בטוח" ל"אולי", לסגל הרגלי חשיבה, למידה והתמודדות.
למדנו ותרגלנו.
ליאור קשוב לתהליך שלנו, מזהה במהירות איפה אנחנו נופלים ועוזר לעבור כל פעם עוד מכשול.
חזרנו כשהילד כבר נער בכתה י"א. מזהים שהציונים לא משקפים את הידע בגלל קשיים שאנחנו מתקשים לזהות ולכן גם לא יודעים לתמוך. אבחון דידקטי מזהה חולשות אבל לא מלמד אותנו איך להתמודד איתן.
אבל ליאור כן יודע ומיד מוביל את הדרך, במקצועיות וברגישות.
את כתה יא הנער מסיים בהצטינות, עם ציונים נפלאים בבגרויות.
לא פחות חשוב, מיקדנו יחד מאמץ במבחני הצו הראשון ויום המאה. ציון דפר ראשוני שהיה בתחילת י"א ציון 60, עלה בסוף שנת י"א לציון 80.

ליאור לימד אותנו שיעורים שהם לכל החיים, איך לגשת לבעיות, איך לפרק אותן, איך לחשוב מסודר ואיך להגיע לפתרון.
כמה טוב שזה מגיע גם עם ציונים שאפשר להתגאות בהם ושפותחים דלתות לשלב הבא.
ואולי הכי חשוב, נער שקיבל בטחון ביכולות שלו, במסוגלות שלו להתמודד ומאמין בעצמו.

תודה ליאור, מורה לחיים.

אני מאמין - בסגנון קצת אחר

פעמיים ביום אני מטייל עם 2 הכלבות שלי בשכונה שליד הבית. כמה מסלולים קבועים.
מדי כמה טיולים אני נתקל באדם מבוגר מאוד המתגורר בשכונה. מסתפקים ב"שלום שלום" מנומס.
יום אחד אני רואה כרזה יישובית ופוסט בפייסבוק העוסקת בחתן פרס מרשים. בכרזה ובפוסט מופיעה תמונה שדומה מאוד לאיש הזה.
מפה לשם - זה באמת הוא. עיון ברשת העלה שהוא גם זוכה פרס ישראל ועוד תארים ופרסים לאורך הקריירה ארוכת השנים שלו.
למה אני מספר את זה? כי מבחינתי זה צידו האחד של המעגל. אני משקיע בצידו השני של המעגל.
שכן טוב שלי, שגר עשרות שנים בארהב, סיפר לי שהמורים שם מזכירים לעצמם כל הזמן "הילדים שאתם מלמדים היום יהפכו יום אחד לרופאים שיטפלו בכם, למהנדסים שיבנו לכם עתיד, לאומנים שיבדרו ויעשירו אתכם".
אז כן - כשאני יושב מול התלמידים וההורים שבאים אלי, הדבר שאותי מעניין זה איתור וחיזוק הכוחות והטוב שבהם. מטרתי שיגדלו ויהיו מועילים לעצמם ולאחרים, שיהיו מאושרים כי מימשו את הפוטנציאל שלהם. ויום אחד הם יהפכו למבוגר שהולך/מדדה כפוף. זה שרוב מי שיראה אותו כלל לא יידע מי הוא ומה היכולות שלו. וכשיגשו אליו, כמו שניגשתי אליו היום, הוא יסתפק באמירה צנועה 'נעים מאוד. קוראים לי צבי".

נכתב לאחר פגישה מקרית הבוקר עם פרופסור צבי בן אברהם. שווה קריאה בויקיפדיה.

הוא לא רואה כלום!!!!

לפני כמה שנים הגיעו אלי אבא ובן.
הם הגיעו עקב קושי בקריאה. כמו רבים לפניהם ומן הסתם רבים אחריהם.
שוחחנו בטלפון לפני כן והתרשמתי שמדובר בקושי רגיל. לא היה מידע מיוחד כזה או אחר שהדליק נורה אדומה כזו או אחרת.
התחלתי בפגישת ההכרות והדבר הראשון שביקשתי להתרשם ממנו היה מצב הקריאה.
ברגע שהנחתי את הספר מול הילד הוא החל לנוע בצורה שונה מהרגיל.
מילד שלו ורגוע הוא הפך להיות ילד בתנועתיות שלא תאמה את מעקב העיניים אחרי הכתוב.
מיד יכולתי להבין כיצד כל מורה שראה אותו הניח שיש לו הפרעת קשב כזו או אחרת.
למעשה ההגיון הטבעי אמר זאת מיד. הפרעת קשב.
אבל כאשר הספר לא היה מונח לפניו, הרוגע חזר והופיע.

מנח הראש בעת הקריאה היה חשוד בעיני. בחרתי להפנות אותם לבדיקת ראיה ומיקוד ראיה אצל יונתן שפירא מפרדס חנה. ממליץ עליו בחום בכל מקרה שיש חשד לקושי ראייתי כזה או אחר.
נפרדנו לשלום וקבענו לשוחח לאחר הבדיקה על מנת שאוכל לפעול על פי ממצאי הבדיקה.

כעבור כשבועיים, באמצע שיעור ביום שישי, התקבלה שיחה מהאבא.
אני לא נוהג לשוחח בטלפון תוך כדי שיעור אבל במקרה זה היה לי ברור שזו שיחה חריגה. קיבלתי אישור מהמשפחה שבחדר לענות לרגע.

אני עונה והאבא אומר לי ככה "הלכנו לשפירא והוא לא רואה כלום!!!!".
התנצלתי שטעיתי באבחנה ושהבדיקה היתה מיותרת ועל כך שגזלה עלות וזמן מיותרים.
והאבא לא נותן לי להתנצל. "לא הבנת, הבדיקה הראתה שהילד לא רואה כלום!'.

מסתבר שלילד יש מצב ראייה נדיר. שהוא רואה רק תמונה בתנועה אולם תמונה סטאטית מתפוגגת לו. בדומה לצפרדעים שרואות בחדות חרקים בתנועה ואילו הרקע הסטטי מטשטש ונעלם.
לכן לא הבחינו בכך טרם איתור בעיית הקריאה. ביום יום ומול מסכי טלוויזיה ומחשב התמונה בתנועה ואיןצבעיה לראות הכל.
לעומת זאת טקסט הוא סטטי וכדי לגרום לטקסט להופיע הילד זז כל הזמן וכך הטקסט הופך להיות תנועתי ולא סטטי.
הם לא נדרשו להגיע אלי לאחר מכן. ברגע שהתבהרה התמונה (תרתי משמע) הטיפול עבר למישור הראייתי, כולם השתכנעו שאין בדל בעיית קשב והקריאה הסתדרה מאליה.

בתחילת השבוע נתקלתי באקראי באמא של תלמיד עבר שלי.
בדקתי לאחר מכן ומסתבר שלמד אצלי לפני כ 13 שנה.
לידה עמד גבר כבן 25, אולי קצת יותר.
אמרתי לה בשמחה שלום והיא מיד אומרת לבחור שאיתה - "ברק, זה ליאור סאקומסקי".
הוא מיד חייך ואמר לי "שלום ליאור. זה אני, ברק, הילד שלמד אצלך".
ומיד הדגיש "דע לך שסיימתי לאחרונה תואר שני בטכניון ועד היום אני לא מפסיק להשתמש בכלים שנתת לי בשיעורים".

ביקשתי והוא הסכים לכתוב זאת בהודעה אלי כדי שאוכל לספר זאת.
אולי ישנן עוד כמה משפחות שהילדים חווים תסכול עצום בשל אי הצלחה שאינה הולמת את היכולות שלהם.

התחייבתי לשמור על פרטיותם ולכן אני לא מרחיב. אומר רק שהתסכול היה מנת חלקם במקצועות רבים ובעיקר במתמטיקה ובמקצועות מדעיים/טכנולוגיים נוספים.

זה מרחיב את הלב לקבל פידבק שכזה בפרספקטיבה של זמן.
לא רק הצלחה נקודתית בתיכון אלא מהפך מלא של השלמת תואר שני בטכניון.

המטרה המרכזית בכל תהליך הוראה היא - הגעה למיצוי מירב הפוטנציאל של התלמידים.
זו גם המטרה שאני מציב לעצמי בתהליך ההתפתחות שלי.

שיטת ההוראה שלי מאפשרת להתעלם ממרחקים גאוגרפיים.
השיעורים של אסטרטגיות הלמידה מתקיימים כזכור באמצעות הזום ומבוססים על חלוקת תפקידים ברורה ביני ובין התלמידים.
הם צופים בחלקי ולוח המשחק, מקבלים החלטות ומבטאים אותם מילולית. הם המוח.
אני פועל עם החלקים על פי הנאמר וכך אני משקף את הבנת ההסבר שלהם. אני הידיים.
כמובן שבמהלך המפגש אנחנו דנים ומנתחים ומגיעים לתובנות.

בצורה זו לימדתי ומלמד משפחות בכמה מדינות. בקפריסין, בספרד, בסקוטלנד, בתאילנד, מניו-זילנד, ארה"ב ועוד.
הדרכתי גם סגל מורים מבית ספר בינלאומי/בריטי בתאילנד ללמד בשיטתי.
בינינו - לא חסרות משפחות ישראליות שגרות בכל רחבי הגלובוס.

עוד לא לימדתי בזום צוללנים ואסטרונאוטים.
תמיד ישנם חלומות להגשים.

בעבור מי שאוהב לקרוא ואוהב להעמיק - הסבר מפורט יותר בתגובה הראשונה.

אין על דוגמא אישית. גם דוגמאות טובות לחיקוי וגם דוגמאות שמזכירות את המסר שמותר ונחוץ לטעות.

דוגמא אישית יכולה להיות פסיבית. עדיף בהרבה שתהיה אקטיבית ובמודע.
אחד הנושאים שבו כדאי מאוד לתת דוגמא אישית אקטיבית שכזו היא בכל נושא התכנון.
ואין תקופה ראויה לכך יותר מאשר חופשת הקיץ.

אז איך לתת דוגמא אישית מועילה?
פשוט מאוד. לערב את הילדים בפעילויות והעשייה הביתית/משפחתית ובדגש על התכנון המקדים.

קונים מצרכים לבית? הזדמנות נהדרת להדגים איך אתם מכינים רשימת קניות. לשתף בבחירת המצרכים. כיצד מחליטים על כמויות. לא פעם הקניות הללו הן חלק מעשייה רחבה יותר. קנייה לקראת טיול או קמפינג, קנייה לקראת אירוח חברים/משפחה.

מתכוונים לצאת לפעילות בארץ או במסגרת הטיול לחו"ל?
זו הזדמנות פז לערב אותם בהערכות זמנים, רצף פעולות התלויות זו בזו, התמודדות עם התלבטות בין כמה אפשרויות. ועוד.

חשוב מאוד לשתף את המחשבות וההתייעצות בצורה טבעית. זה לא צריך להיות שיעור. אסור שיהיה.
למצוא את הזמן הנכון (למשל ארוחה משפחתית) ופשוט לדבר על התכנון בצורה זורמת ועניינית.

בעבור מי שאוהב לקרוא ואוהב להעמיק - הסבר מפורט יותר בתגובה הראשונה.

השיעורים אצלי דיאדיים. אנחנו 3 בשיעור. התלמיד/ה, הורה ואני.
מודל כזה מאפשר להכיר בצורה בלתי אמצעית את הדינמיקה במשפחה בהקשר הלימודי ובכלל.

לא פעם קורה שאני שואל את התלמיד/ה וזוכה מיד לתשובה דווקא מההורה.
כאילו תפקיד ההורים להיות הדוברים.

כשאני מברר יותר לעומק אני מגלה שמטרת הדוברות היא אחת.
להבטיח שתנתן תשובה נכונה.
ובמילים אחרות - למנוע מצב של שגיאה או טעות.

הכוונה היא אולי טובה. אבל יש לה מחיר.
גם מועבר המסר שלטעות זה דבר רע (זוכרים מפוסטים קודמים? נכון - טעויות הן חלק חשוב בלמידה).
וגם נוצרת הססנות להתבטא וכך לא פעם המון קשיים לא מקבלים ביטוי מילולי.
נבלם מנגנון חשוב של התאווררות.

אנא מכם - תנו לילדים להתבטא. הם רק ירוויחו מכך.

בעבור מי שאוהב לקרוא ואוהב להעמיק - הסבר מפורט יותר בתגובה הראשונה.

תחרות "השאלה הנפוצה ביותר".
טוב, אין תחרות כזו אבל יש בהחלט שאלות שחוזרות הרבה.
מועמדת רצינית לזכייה בתחרות היא "זה לא מאוחר מדי לבוא אליך בגיל תיכון?"

לא. אף פעם לא מאוחר מדי.
נכון שבגילים צעירים קל יותר להקנות הרגלים (אני טוען שאז הפלסטלינה רכה יותר) אולם מצד שני בגיל מבוגר יותר ניתן לרכוש את ההרגלים מתוך הבנה עמוקה.

שאלו אותי למשל מה הגיל המבוגר ביותר שהגיע אלי.
התשובה היא שהגיעו, בנפרד, תלמידה בת 70 וחצי (היא הדגישה את הוחצי) שבאה ללמוד להבין את השפה של מכשירי הסלולר והטאבלט ותלמיד בן 74 שבא ללמוד הבנת וזכירת טקסטים.
מגיעים אלי גם סטודנטים. מי שהתקשה ללמוד בתיכון ולא רכש כלים מתאימים, יתקשה גם כסטודנט.

משפט שאני שומע מהורים רבים הוא "חבל שלא היו מורים כמוך כשאני למדתי בבית הספר".
הם מעידים שהם עצמם לומדים כנוכחים בשיעורים.

מסקנה - אף פעם לא מאוחר ומצד שני אין סיבה לדחות.

בעבור מי שאוהב לקרוא ואוהב להעמיק - הסבר מפורט יותר בתגובה הראשונה.

אחת הסיבות המרכזיות שמשפחות פונות להוראה מת(ו)קנת היא כמובן קריאה לא תקינה.
קריאה יכולה להיות לא תקינה במגוון הבטים.
אתמקד הפעם בנושא שטף הקריאה.

שטף הקריאה תלוי במידה רבה בסנכרון פנימי. בחוש קצב בסיסי.
בהעדר הסנכרון הפנימי יהיה קשה מאוד להגיע לשטף קריאה.
ולא, תרגול אין סופי של טקסט לא יוביל לשטף המיוחל.
הוא כן יוביל לרתיעה ולהתנגדות כלפי עולם המלל.

מה שנדרש הוא תרגול ייעודי של חוש הקצב ובדגש על סנכרון של תנועת העיניים עם הגיית צלילים.

אם עד היום לא צלחתם את נושא שטף הקריאה זה סימן שתרגלתם לא נכון.

בעבור מי שאוהב לקרוא ואוהב להעמיק - הסבר מפורט יותר בתגובה הראשונה.