17/05/2026
שלום לכולם,
השבוע אנחנו רוצים לשתף אתכם במאמר שפרסמה חברתנו ושותפה יקרה, פרופ׳ סוזן פרידמן.
הלינק למאמר המקורי: https://greatergood.berkeley.edu/article/item/what_we_get_wrong_about_teaching_kids_to_apologize_and_forgive
תרגום לעברית:
במה אנחנו טועים כשאנו שמלמדים ילדים להתנצל ולסלוח
לעיתים קרובות מדי, הורים ומורים דורשים מילדים להתנצל ולסלוח מיד לאחר פגיעה. הדבר נתפס כפתרון מהיר למצבי קונפליקט או למצבים שבהם אדם אחד פגע באחר. בדרך כלל זה כולל הוראות כמו:
“תגיד סליחה, תקבל את ההתנצלות, ותמשיכו הלאה.”
עבור הורים ואנשי חינוך, הפתרון הזה עשוי להרגיש פשוט ויעיל, משום שהוא יוצר לכאורה הרמוניה חברתית במהירות וגם מלמד אחריות וחמלה. אך למרות שאנחנו עשויים לחשוב שאנחנו מעודדים התנהגות מוסרית ועוזרים לילדים להרגיש טוב יותר, בפועל אנו מלמדים אותם שסליחה והתנצלות מסתכמות באמירת מילים בלבד, מבלי להבין את המשמעות ואת התהליך שעומדים מאחורי פעולות מוסריות אלו.
בפועל, סליחה והתנצלות דורשות מוכנות רגשית, יכולת לראות את נקודת המבט של האחר ואמפתיה. מחקרים מראים שכישורים אלו מתפתחים בהדרגה לאורך הילדות וההתבגרות. זה הרבה מעבר לאמירת “אני מצטער” או “אני סולח לך”.
באופן מדויק יותר, סליחה כוללת נכונות לוותר על הזכות לכעס, לשיפוט שלילי ולהתנהגות שלילית כלפי הפוגע, ובמקביל לטפח כלפיו חמלה, אמפתיה ורצון טוב, גם כאשר הוא אינו “ראוי” לכך בגלל מעשיו. חשוב לשים לב: לנפגע יש זכות לכעס, והפוגע אינו זכאי לחמלה בשל מה שעשה, אך האדם הבוחר לסלוח מעניק זאת בכל זאת.
לעיתים קרובות מבלבלים סליחה עם שכחה, קבלה, הצדקה, תירוץ, מחילה רשמית או הדחקה של הכעס, אך סליחה איננה אף אחד מאלה. כאשר אנו סולחים, אנו מפחיתים בהדרגה את המחשבות, הרגשות וההתנהגויות השליליים כלפי הפוגע. עם הזמן, ייתכן שגם יופיעו רגשות חיוביים יותר כלפיו. ובמקרים מסוימים, סליחה יכולה להתבטא רק בכך שאנו מאחלים לפוגע טוב.
למרות שילדים מצופים לבקש ולתת סליחה, לעיתים ממש לפי דרישה, מעטים מהם באמת קיבלו חינוך למהי סליחה, איך היא נראית, ואיך מתנהל התהליך שלה.
אחת הסטודנטיות בקורס שלי על סליחה בין־אישית תיארה כך את מה שלמדה בילדותה:
“כאשר היו ריבים ביני לבין האחיות שלי, היינו אומרות ‘סליחה’ פשוט כי ציפו מאיתנו או כי מבוגר אמר שזה הדבר הנכון לעשות, לא בהכרח כי באמת הבנו את המשמעות של ההתנצלות. בגיל הזה סליחה הרגישה יותר כמו טקס קבוע מאשר תהליך אמיתי מהלב. רק כשגדלתי התחלתי להבין את הממדים הרגשיים והבין־אישיים העמוקים של סליחה: להכיר בכאב, להבין את הכוונה של האחר, ולבחור לשחרר למען ריפוי וצמיחה.”
סטודנטים רבים מתארים חוויות דומות של “סליחה לפי דרישה”, שלעיתים מובילות לתפיסה שגויה של סליחה כציות ולא כתהליך או בחירה. רבים מהם גם אומרים שהיו רוצים לקבל חינוך לסליחה כבר בשנות הלימודים המוקדמות.
הבעיה בסליחה מוקדמת ובהתנצלויות כפויות
התחלתי לחקור סליחה בין־אישית בשנת 1987 כסטודנטית לתארים מתקדמים באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, בהנחייתו של רוברט אנרייט. באותה תקופה, סליחה הייתה בעיקר נושא של פילוסופיה ודת, ולא נחקרה כמעט מהזווית הפסיכולוגית.
פיתחנו את אחד המודלים המקיפים הראשונים של תהליך הסליחה, “מודל המפתחות של אנרייט”, הכולל ארבעה שלבים:
שלב החשיפה – האדם מכיר בכך שנפגע, מזהה את רגשותיו הכואבים וחוקר אותם.
שלב ההחלטה – מתקבלת החלטה לסלוח לאחר בירור מהי סליחה ומה היא איננה.
שלב העבודה – הרחבת המבט על הפוגע, הכרה באנושיות שלו ופיתוח אמפתיה וחמלה כלפיו.
שלב ההעמקה – מציאת משמעות, הקלה רגשית ושחרור מהטינה.
כאשר מבוגרים לוחצים על ילדים ובני נוער לסלוח מיד, שני הצדדים נאלצים לדלג על שלבים חשובים ולהשתמש במילים מוכנות מראש עוד לפני שהבינו באמת את משמעות מעשיהם או חשו חרטה אמיתית.
מחקרים מראים שילדים צעירים מסוגלים להבחין בין התנצלות אמיתית להתנצלות כפויה ולעיתים התנצלות כפויה אפילו מגבירה טינה במקום להפחית אותה.
בנוסף, גם הנפגע מופעל ללחץ לסלוח מיד לאחר שקיבל התנצלות. אך סליחה איננה מתרחשת בדרך כלל באופן מיידי. זהו תהליך הדרגתי שכולל מודעות רגשית, ויסות רגשי, בחירה מוסרית והבנה קוגניטיבית.
כאשר מבקשים מילד לסלוח לפני שהיה לו זמן לעבד את הכאב ולהביע את רגשותיו, למעשה מלמדים אותו לדכא את רגשותיו במקום להבין אותם ולעבור דרכם.
אחת הסטודנטיות שלי סיפרה:
“גדלתי על משפטים כמו ‘פשוט תסלחי ותמשיכי הלאה’, אבל זה אף פעם לא עבד בשבילי. הניסיון למהר רק גרם לי להרגיש שאני נכשלת בסליחה. ללמוד שסליחה מהירה לא תמיד מובילה לסליחה אמיתית גרם לי להרגיש מובנת. התהליך שלי היה איטי ואולי בגלל זה הוא הרגיש אמיתי כשהגעתי אליו.”
רגשות לא נוחים ולגיטימציה רגשית
התהליך הזה עשוי לכלול רגשות עוצמתיים ולא נעימים. הפסיכולוגית ליסה דמור מזכירה שרגשות לא נעימים אינם “רעים”, הם נורמליים, בריאים והכרחיים. היא מעדיפה לקרוא להם “רגשות לא נוחים” במקום “רגשות שליליים”, משום שהמונח האחרון מרמז שכעס, עצב או חרדה הם דבר לא תקין.
בריאות נפשית איננה היעדר כאב רגשי, אלא היכולת להרגיש את הרגש הנכון בזמן הנכון ולשאת גם רגשות קשים.
כאשר מבוגרים נותנים תוקף לרגשות של ילדים, הם מלמדים שסליחה איננה הכחשה של הכאב, אלא עיבוד בריא שלו.
הפסיכותרפיסטית ויולט אוקלנדר מדגישה בספרה שחשוב לעזור לילדים לזהות ולהביע את כל הרגשות, כולל כעס:
“כעס הוא רגש אמיתי ונורמלי. כולם כועסים. אני כועסת. אתה כועס. הבעיה מתחילה רק באופן שבו אנו מתמודדים עם הרגשות הללו ומבטאים אותם.”
איך לעזור לילדים לבחור בהתנצלות ובסליחה
המאמר מציע אלטרנטיבה בריאה יותר.
הוא מתאר מקרה של שני תלמידי כיתה ז’, אמיליה ואנדרו. במהלך עבודה קבוצתית, אנדרו העליב את יכולות ההצגה של אמיליה מול הכיתה. אמיליה הרגישה מושפלת וכועסת. לאחר שיחה עם המורה, אנדרו התנצל בכנות:
“אני מצטער על מה שאמרתי עלייך מול כולם. זה היה פוגע, ולא הייתי צריך לעשות את זה.”
אמיליה העריכה את ההתנצלות, אבל עדיין לא הייתה מוכנה לסלוח. במקום ללחוץ עליה, המורה אמרה:
“זה בסדר שאת עדיין פגועה, אמיליה. מה שאנדרו אמר באמת היה פוגע, וזה טבעי שתצטרכי זמן.”
ההכרה הזו ברגשותיה אפשרה לה לעבד את הכאב. בימים הבאים, כשאנדרו המשיך להתנהג כלפיה בכבוד ובטוב לב, הפגיעה החלה לדעוך. בסופו של דבר, כשהרגישה מוכנה, אמיליה בחרה לסלוח לו.
כך שני הילדים למדו שסליחה היא בחירה אישית ותהליך שלוקח זמן, לא תגובה ללחץ.
המלצות מעשיות להורים ולאנשי חינוך
המאמר מציע כמה עקרונות מרכזיים:
לעצור ולתת תוקף לרגשות הילד.
לעודד אמפתיה והתבוננות עצמית.
ללמד איך נראית התנצלות מלאה ואמיתית.
לא לכפות “סגירת מעגל” מיידית.
לשמש מודל לכנות רגשית.
לשבח התקדמות ואמפתיה, לא רק ציות.
בסיום המאמר כותבת פרידמן:
“סליחה והתנצלות הן בעלות כוח רב, אבל רק כאשר הן כנות ומשקפות יושר רגשי. כאשר אנו מלמדים ילדים שסליחה היא תהליך ולא חובה, אנו עוזרים להם לפתח חוזק מוסרי ואוריינות רגשית.”
Too often, parents and teachers try to force kids to apologize and forgive. But research suggests there’s a better way that will make a deeper, more lasting impact.
