פרויקט הסליחה הישראלי

בכל פעם שאנחנו מדברים על סליחה בפני קהל, עולה כמעט מיד השאלה הקשה:
"אז מה, אתם מצפים שנוכל לסלוח גם על השבעה באוקטובר? גם למחבלי הנוח'בה?״
תשובתי בדרך כלל היא שזה לא הזמן לדבר על זה כיוון שאנחנו עדיין חווים במידה כזו או אחרת את האירוע.
אי אפשר לדרוש מאדם שנפגע לסלוח. אי אפשר לסלוח בשמו של אדם אחר, ואי אפשר לקבוע עבורו מתי הגיע הזמן. סיפורה של מריאטה ייגר מזמין אותנו לחשוב על האפשרות שסליחה וצדק אינם בהכרח אויבים.
בקיץ 1973 יצאה מריאטה עם בעלה וחמשת ילדיהם לחופשת קמפינג של חודש במונטנה. זו הייתה אמורה להיות חוויה משפחתית ייחודית. כבר בתחנה הראשונה של המסע, באמצע הלילה, נחטפה בתם הקטנה סוזי, בת שבע, מתוך האוהל שבו ישנה. בבוקר גילתה המשפחה כי בד האוהל נחתך ממש ליד המקום שבו היה מונח ראשה של הילדה.
בזמן שהשוטרים ערכו חיפושים, ישבו בני המשפחה ליד שולחן הפיקניק וחיכו. מריאטה תיארה כיצד בכל פעם שהסירה שחיפשה בנהר נעצרה, גם לבה כאילו נעצר. היא פחדה מן הבשורה שעלולה להגיע, אך גם המשיכה לקוות שסוזי עוד תחזור. הזעם הציף אותה. היא סיפרה כי באותם ימים הרגישה שהיא מסוגלת להרוג במו ידיה את האדם שלקח את בתה. היא רצתה נקמה, והרגישה שהכעס שלה מוצדק לחלוטין.
אבל לצד הכעס התעורר בה פחד נוסף: לא רק שהפוגע לקח ממנה את סוזי, הוא עלול לקחת ממנה גם את האדם שהיא עצמה הייתה. היא הבינה שאם תיתן לשנאה לנהל אותה, היא תמשיך להיות קשורה אליו בכל מחשבה ובכל יום מחייה.
מריאטה הודתה שבהתחלה חששה שאם תסלח, היא תהיה לא נאמנה לבתה. כאילו השנאה היא ההוכחה לאהבתה של סוזי, וכאילו ויתור על הנקמה יהיה ויתור על הילדה עצמה. בהדרגה היא הבינה שאהבתה לבתה אינה חייבת להתבטא בהרס של חייה שלה. במשך שנה היא עבדה על המעבר מזעם לסליחה. היא לא ידעה מה קרה לסוזי, לא ידעה היכן היא ולא ידעה אם היא עדיין בחיים.
ואז, בדיוק שנה לאחר החטיפה, כמעט באותה דקה, צלצל הטלפון בביתה - על הקו היה האיש שלקח את סוזי.
הוא התקשר כדי להתגרות בה, לעורר את זעמה ולנתק. אבל מריאטה הפתיעה אותו. במקום לצעוק, היא דיברה אליו בסבלנות. היא אמרה לו שהתפללה למענו ושאלה כיצד היא יכולה לעזור לו. האיש, שלא ציפה לתגובה כזאת, נשבר והחל לבכות. השיחה נמשכה שמונים דקות. מריאטה נשארה איתו על הקו, לא מפני שהמעשה שלו נעשה פחות נורא, אלא משום שבאותו רגע היא סירבה להפוך לדמות שהוא ציפה לפגוש. במהלך השיחה הוא מסר פרטים שסייעו בהמשך לזהותו ולהביאו לחקירה.
לאחר שהתברר שסוזי נרצחה, מריאטה לא ביקשה להתעלם מן הפשע. היא לא טענה שהפוגע חף מאחריות ולא ביקשה להחזירו לחברה. היא ביקשה שיישלח למאסר עולם ללא אפשרות שחרור. מבחינתה, הסליחה לא ביטלה את הצורך להגן על החברה ולעשות צדק וזה אולי הדבר החשוב ביותר בסיפור שלה.
הסיפור הזה כמו סיפורי סליחה אחרים תמיד מעוררים אותי לחשוב ולהרהר בגבולות הסליחה שאותה אנו מציגים כמאוזנת, ככזו שלא מתיישרת עם "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים".
סליחה אינה מקטינה מחומרת המעשה, אינה מוחקת אשמה, אינה מוותרת על ענישה ואינה באה במקום צדק, הגנה ואחריות. היא גם אינה החלטה שהחברה רשאית לקבל בשם הנפגע. כאשר סליחה נעשית אפשרית, היא יכולה להיות רק בחירה אישית, חופשית ולעיתים ממושכת מאוד, של אדם המבקש שלא לאפשר לפגיעה ולפוגע להמשיך לשלוט בעולמו הפנימי. אולי זהו הלקח מסיפורה של מריאטה ייגר: אפשר לדרוש צדק במלוא העוצמה, בלי להקטין אפילו במעט את הרוע שנעשה, ובו בזמן להיאבק על הזכות שהרוע לא יכתוב גם את המשך חיינו.
מה דעתכם: האם אפשר לסלוח, ובה בעת להמשיך לדרוש צדק במלוא העוצמה?

נשמח לשמוע את דעתכם או לקבל לייק אם התחברתם לתוכן.

מוזמנים להצטרף אלינו בעוד כחודש לכנס הבינלאומי אדוות הסליחה, הכנס ללא עלות, אך המקומות מוגבלים ונדרשת הרשמה, קישור בתגובה הראשונה.

בתוך מציאות שמבקשת מאיתנו להמשיך הלאה, לפעמים הבחירה האמיצה ביותר היא דווקא לעצור, להתבונן פנימה, לשחרר משאות, ולגלות את כוחה המרפא של הסליחה.

ב־6-7 בספטמבר 2026 ניפגש בצפת לכנס אקדמי־חווייתי בינלאומי בנושא סליחה, ריפוי וצמיחה.

הרצאות מומחים מהארץ ומהעולם, סדנאות חווייתיות, סיור סליחות בסמטאות צפת ומופע פיוטי מיוחד.

הכנס ללא עלות | מספר המקומות מוגבל | הרשמה מראש חובה

לינק להרשמה בתגובה הראשונה

למה כל כך קשה לנו לשחרר פגיעה מן העבר? 💭

בבלוג החדש של "פרויקט הסליחה הישראלי", אנחנו מזמינים אתכם למסע מרתק שמפגיש בין הפסיכולוגיה המודרנית לבין החוכמה היהודית העתיקה.

במאמר שחיברו ד"ר יצחק בן יאיר, שראל אוחיון, פרופ' נתי רונאל ופרופ' סוזן פרידמן, נמצאים כלים פרקטיים ועוצמתיים לריפוי פנימי ושחרור מכעס. הסליחה היא לא קסם שקורה ברגע, אלא "שריר" שאפשר ורצוי לאמן אותו בכל יום, לא כדי להצדיק את מי שפגע בנו, אלא כדי להחזיר לעצמנו את החירות הנפשית.

הכנו עבורכם סקירה מרתקת בבלוג יחד עם פרק פודקאסט מיוחד להאזנה. 🎧📖

היכנסו עכשיו כדי לקרוא ולהאזין 👇
[https://www.theisraeliforgivenessproject.com/post/למה-חינוך-לסליחה-זו-המתנה-הכי-גדולה-שניתן-לילדינו-ולעצמנו]

האם יצא לכם פעם לוותר על הניסיון "להיות צודקים" כדי שתוכלו סוף סוף להרגיש חופשיים ושלמים? שתפו אותנו בתגובות! ✨

#חינוך #סליחה #הורות #פסיכולוגיה #יהדות #רגשות

חג השבועות מזמין אותנו לחשוב לא רק על מתן תורה, אלא גם על האפשרות להתחיל מחדש. לעצור לרגע מול החיים, מול האנשים שסביבנו ומול עצמנו, ולשאול: איזה אדם אני רוצה להיות? איזה קשרים אני רוצה לבנות? ואיזה תיקון אני מבקש להביא לעולם שלי?
סליחה ותיקון קשורים זה בזה באופן עמוק. סליחה איננה מחיקה של מה שקרה, ואינה ויתור על אמת, אחריות או גבולות. סליחה אמיתית מתחילה דווקא במקום שבו יש הכרה בכאב: נפגעתי, משהו נשבר, משהו לא היה נכון. אבל מתוך המקום הזה עולה גם האפשרות שלא להישאר כלואים לנצח בתוך הכעס והפגיעה.
במובן הזה, סליחה היא לא חולשה אלא תהליך של חירות פנימית. היא מאפשרת לאדם להחזיר לעצמו משהו שנלקח ממנו ברגעי כאב: את השקט, את הנשימה, את היכולת לבחור, ואת האמונה שהפגיעה אינה חייבת להיות המילה האחרונה בסיפור חייו.
שבועות הוא גם חג הקציר. בחיים שלנו אנחנו זורעים כל הזמן: מילים, תגובות, שתיקות, כעסים, מחוות של חסד ורגעים של קרבה. עם הזמן אנחנו גם קוצרים את מה שנזרע בתוכנו. הסליחה שואלת בעדינות: מה אני רוצה שימשיך לצמוח בי מכאן והלאה? האם רק כאב ומרירות, או שאפשר, לאט ובזהירות, לפנות מקום גם לריפוי, חמלה ומשמעות?
במגילת רות, שנקראת בחג השבועות, מופיע סיפור אנושי עמוק של נאמנות, חסד וראיית האחר. רות, נעמי ובועז מזכירים לנו שתיקון גדול מתחיל לפעמים במעשים קטנים: במבט שמכיר בכאב של אדם אחר, במילה טובה, במחווה של כבוד, ובנכונות לא להיות אדישים.
זהו גם אחד המסרים החשובים של פרויקט הסליחה הישראלי. סליחה איננה רק עניין אישי. היא גם שפה חברתית. בחברה כואבת, מתוחה ולעיתים מפולגת, אנחנו זקוקים ליכולת לכאוב בלי להתפרק, להתווכח בלי לשנוא, להציב גבולות בלי לאבד אנושיות, ולזכור שגם אחרי פגיעה אפשר לבחור בדרך שיש בה יותר חיים.
לקראת חג השבועות, נאחל לעצמנו חג של תיקון עדין. חג שבו נזכור שסליחה אינה סוף הדרך, אלא לעיתים תחילתה של דרך חדשה: דרך של ריפוי, אחריות, חסד ותקווה.
חג שבועות שמח.

שלום לכולם,
‏השבוע אנחנו רוצים לשתף אתכם במאמר שפרסמה חברתנו ושותפה יקרה, פרופ׳ סוזן פרידמן.

הלינק למאמר המקורי: https://greatergood.berkeley.edu/article/item/what_we_get_wrong_about_teaching_kids_to_apologize_and_forgive

תרגום לעברית:
במה אנחנו טועים כשאנו שמלמדים ילדים להתנצל ולסלוח

לעיתים קרובות מדי, הורים ומורים דורשים מילדים להתנצל ולסלוח מיד לאחר פגיעה. הדבר נתפס כפתרון מהיר למצבי קונפליקט או למצבים שבהם אדם אחד פגע באחר. בדרך כלל זה כולל הוראות כמו:
“תגיד סליחה, תקבל את ההתנצלות, ותמשיכו הלאה.”

עבור הורים ואנשי חינוך, הפתרון הזה עשוי להרגיש פשוט ויעיל, משום שהוא יוצר לכאורה הרמוניה חברתית במהירות וגם מלמד אחריות וחמלה. אך למרות שאנחנו עשויים לחשוב שאנחנו מעודדים התנהגות מוסרית ועוזרים לילדים להרגיש טוב יותר, בפועל אנו מלמדים אותם שסליחה והתנצלות מסתכמות באמירת מילים בלבד, מבלי להבין את המשמעות ואת התהליך שעומדים מאחורי פעולות מוסריות אלו.

בפועל, סליחה והתנצלות דורשות מוכנות רגשית, יכולת לראות את נקודת המבט של האחר ואמפתיה. מחקרים מראים שכישורים אלו מתפתחים בהדרגה לאורך הילדות וההתבגרות. זה הרבה מעבר לאמירת “אני מצטער” או “אני סולח לך”.

באופן מדויק יותר, סליחה כוללת נכונות לוותר על הזכות לכעס, לשיפוט שלילי ולהתנהגות שלילית כלפי הפוגע, ובמקביל לטפח כלפיו חמלה, אמפתיה ורצון טוב, גם כאשר הוא אינו “ראוי” לכך בגלל מעשיו. חשוב לשים לב: לנפגע יש זכות לכעס, והפוגע אינו זכאי לחמלה בשל מה שעשה, אך האדם הבוחר לסלוח מעניק זאת בכל זאת.

לעיתים קרובות מבלבלים סליחה עם שכחה, קבלה, הצדקה, תירוץ, מחילה רשמית או הדחקה של הכעס, אך סליחה איננה אף אחד מאלה. כאשר אנו סולחים, אנו מפחיתים בהדרגה את המחשבות, הרגשות וההתנהגויות השליליים כלפי הפוגע. עם הזמן, ייתכן שגם יופיעו רגשות חיוביים יותר כלפיו. ובמקרים מסוימים, סליחה יכולה להתבטא רק בכך שאנו מאחלים לפוגע טוב.

למרות שילדים מצופים לבקש ולתת סליחה, לעיתים ממש לפי דרישה, מעטים מהם באמת קיבלו חינוך למהי סליחה, איך היא נראית, ואיך מתנהל התהליך שלה.

אחת הסטודנטיות בקורס שלי על סליחה בין־אישית תיארה כך את מה שלמדה בילדותה:

“כאשר היו ריבים ביני לבין האחיות שלי, היינו אומרות ‘סליחה’ פשוט כי ציפו מאיתנו או כי מבוגר אמר שזה הדבר הנכון לעשות, לא בהכרח כי באמת הבנו את המשמעות של ההתנצלות. בגיל הזה סליחה הרגישה יותר כמו טקס קבוע מאשר תהליך אמיתי מהלב. רק כשגדלתי התחלתי להבין את הממדים הרגשיים והבין־אישיים העמוקים של סליחה: להכיר בכאב, להבין את הכוונה של האחר, ולבחור לשחרר למען ריפוי וצמיחה.”

סטודנטים רבים מתארים חוויות דומות של “סליחה לפי דרישה”, שלעיתים מובילות לתפיסה שגויה של סליחה כציות ולא כתהליך או בחירה. רבים מהם גם אומרים שהיו רוצים לקבל חינוך לסליחה כבר בשנות הלימודים המוקדמות.

הבעיה בסליחה מוקדמת ובהתנצלויות כפויות

התחלתי לחקור סליחה בין־אישית בשנת 1987 כסטודנטית לתארים מתקדמים באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, בהנחייתו של רוברט אנרייט. באותה תקופה, סליחה הייתה בעיקר נושא של פילוסופיה ודת, ולא נחקרה כמעט מהזווית הפסיכולוגית.

פיתחנו את אחד המודלים המקיפים הראשונים של תהליך הסליחה, “מודל המפתחות של אנרייט”, הכולל ארבעה שלבים:

שלב החשיפה – האדם מכיר בכך שנפגע, מזהה את רגשותיו הכואבים וחוקר אותם.
שלב ההחלטה – מתקבלת החלטה לסלוח לאחר בירור מהי סליחה ומה היא איננה.
שלב העבודה – הרחבת המבט על הפוגע, הכרה באנושיות שלו ופיתוח אמפתיה וחמלה כלפיו.
שלב ההעמקה – מציאת משמעות, הקלה רגשית ושחרור מהטינה.

כאשר מבוגרים לוחצים על ילדים ובני נוער לסלוח מיד, שני הצדדים נאלצים לדלג על שלבים חשובים ולהשתמש במילים מוכנות מראש עוד לפני שהבינו באמת את משמעות מעשיהם או חשו חרטה אמיתית.

מחקרים מראים שילדים צעירים מסוגלים להבחין בין התנצלות אמיתית להתנצלות כפויה ולעיתים התנצלות כפויה אפילו מגבירה טינה במקום להפחית אותה.

בנוסף, גם הנפגע מופעל ללחץ לסלוח מיד לאחר שקיבל התנצלות. אך סליחה איננה מתרחשת בדרך כלל באופן מיידי. זהו תהליך הדרגתי שכולל מודעות רגשית, ויסות רגשי, בחירה מוסרית והבנה קוגניטיבית.

כאשר מבקשים מילד לסלוח לפני שהיה לו זמן לעבד את הכאב ולהביע את רגשותיו, למעשה מלמדים אותו לדכא את רגשותיו במקום להבין אותם ולעבור דרכם.

אחת הסטודנטיות שלי סיפרה:

“גדלתי על משפטים כמו ‘פשוט תסלחי ותמשיכי הלאה’, אבל זה אף פעם לא עבד בשבילי. הניסיון למהר רק גרם לי להרגיש שאני נכשלת בסליחה. ללמוד שסליחה מהירה לא תמיד מובילה לסליחה אמיתית גרם לי להרגיש מובנת. התהליך שלי היה איטי ואולי בגלל זה הוא הרגיש אמיתי כשהגעתי אליו.”

רגשות לא נוחים ולגיטימציה רגשית

התהליך הזה עשוי לכלול רגשות עוצמתיים ולא נעימים. הפסיכולוגית ליסה דמור מזכירה שרגשות לא נעימים אינם “רעים”, הם נורמליים, בריאים והכרחיים. היא מעדיפה לקרוא להם “רגשות לא נוחים” במקום “רגשות שליליים”, משום שהמונח האחרון מרמז שכעס, עצב או חרדה הם דבר לא תקין.

בריאות נפשית איננה היעדר כאב רגשי, אלא היכולת להרגיש את הרגש הנכון בזמן הנכון ולשאת גם רגשות קשים.

כאשר מבוגרים נותנים תוקף לרגשות של ילדים, הם מלמדים שסליחה איננה הכחשה של הכאב, אלא עיבוד בריא שלו.

הפסיכותרפיסטית ויולט אוקלנדר מדגישה בספרה שחשוב לעזור לילדים לזהות ולהביע את כל הרגשות, כולל כעס:

“כעס הוא רגש אמיתי ונורמלי. כולם כועסים. אני כועסת. אתה כועס. הבעיה מתחילה רק באופן שבו אנו מתמודדים עם הרגשות הללו ומבטאים אותם.”

איך לעזור לילדים לבחור בהתנצלות ובסליחה

המאמר מציע אלטרנטיבה בריאה יותר.

הוא מתאר מקרה של שני תלמידי כיתה ז’, אמיליה ואנדרו. במהלך עבודה קבוצתית, אנדרו העליב את יכולות ההצגה של אמיליה מול הכיתה. אמיליה הרגישה מושפלת וכועסת. לאחר שיחה עם המורה, אנדרו התנצל בכנות:

“אני מצטער על מה שאמרתי עלייך מול כולם. זה היה פוגע, ולא הייתי צריך לעשות את זה.”

אמיליה העריכה את ההתנצלות, אבל עדיין לא הייתה מוכנה לסלוח. במקום ללחוץ עליה, המורה אמרה:

“זה בסדר שאת עדיין פגועה, אמיליה. מה שאנדרו אמר באמת היה פוגע, וזה טבעי שתצטרכי זמן.”

ההכרה הזו ברגשותיה אפשרה לה לעבד את הכאב. בימים הבאים, כשאנדרו המשיך להתנהג כלפיה בכבוד ובטוב לב, הפגיעה החלה לדעוך. בסופו של דבר, כשהרגישה מוכנה, אמיליה בחרה לסלוח לו.

כך שני הילדים למדו שסליחה היא בחירה אישית ותהליך שלוקח זמן, לא תגובה ללחץ.

המלצות מעשיות להורים ולאנשי חינוך

המאמר מציע כמה עקרונות מרכזיים:

לעצור ולתת תוקף לרגשות הילד.
לעודד אמפתיה והתבוננות עצמית.
ללמד איך נראית התנצלות מלאה ואמיתית.
לא לכפות “סגירת מעגל” מיידית.
לשמש מודל לכנות רגשית.
לשבח התקדמות ואמפתיה, לא רק ציות.

בסיום המאמר כותבת פרידמן:

“סליחה והתנצלות הן בעלות כוח רב, אבל רק כאשר הן כנות ומשקפות יושר רגשי. כאשר אנו מלמדים ילדים שסליחה היא תהליך ולא חובה, אנו עוזרים להם לפתח חוזק מוסרי ואוריינות רגשית.”

What We Get Wrong About Teaching Kids to Apologize and Forgive Too often, parents and teachers try to force kids to apologize and forgive. But research suggests there’s a better way that will make a deeper, more lasting impact.

לפעמים פצע אחד קטן מהילדות יכול ללוות אדם חיים שלמים.
אבל מה אם אפשר ללמד ילדים סליחה, חמלה וחוסן רגשי כבר מגיל צעיר?

הערב בהרצאה מיוחדת של פרופ' סוזאן פרידמן - לגדל דור סולח, נצלול אל הכוח המרפא של הסליחה, אל מערכות יחסים, הורות, חינוך וריפוי רגשי.
הרצאה מרגשת, עמוקה ומעוררת השראה שלא תרצו לפספס.
הצטרפו אלינו הערב ❤️

🗓️ מתי? יום שני, 11.5
🕗 שעה: 20:00
📢 חשוב לדעת: ההרצאה תתקיים באנגלית ותלווה בתרגום סימולטני לעברית.

ההשתתפות היא ללא עלות, אך מותנית בהרשמה מראש בקישור הבא:
👇
https://jafi-org.zoom.us/meeting/register/opg_NbKzQ2q3B9NqAfsVgA

נשמח לראותכם איתנו,
צוות פרויקט הסליחה הישראלי

בלב כואב ובצער, אנו מעדכנים על פטירתה הפתאומית בטרם עת של שירי מילצ'ן ז"ל, שהיתה מנהלת פרויקט הסליחה הישראלי ושותפה יקרה לדרך.

אנו מחבקים את המשפחה בשעה קשה זו.

הלוויה התקיימה היום, יום שישי, כ"א באייר (8.5.26), בשעה 13:00, בבית העלמין בלהבות הבשן.
שנדע ימים של נחמה.
Shiri Milchan

איך מלמדים ילדים לסלוח, לפתח אמפתיה ולהשתחרר מכעס?

פרויקט הסליחה הישראלי מזמין אתכם להרצאה מרתקת עם פרופ׳ סוזאן פרידמן, מומחית בינלאומית בטיפול בסליחה, בנושא:

**״לגדל ילדים שיודעים לסלוח״**

בהרצאה נדבר על כלים ותובנות שיעזרו לנו כהורים, אנשי חינוך ואנשי טיפול להבין איך ילדים יכולים לפתח יכולת סליחה בריאה, להתמודד עם כעסים ולבנות מערכות יחסים מיטיבות יותר.

📅 יום שני | 11.5
🕗 20:00
💻 בזום
🌍 ההרצאה באנגלית עם תרגום סימולטני לעברית
🎟️ ההשתתפות ללא עלות, בהרשמה מראש

להרשמה:
https://jafi-org.zoom.us/meeting/register/opg_NbKzQ2q3B9NqAfsVgA

להצטרפות לקהילת הסליחה בוואצאפ:
https://chat.whatsapp.com/E8TZLrnGd9gB0XtjkeiAeI
נשמח לראותכם!
@עוקבים