בעולמות הריח

יש ימים שבהם אני יושב מול הדף, מול המעבדה, מול כל מה שפעם הדליק בי אש... ולא קורה כלום.
הרעיונות שותקים. הסקרנות מסתתרת. כל כיוון שאני מנסה לקחת מרגיש כאילו הוא נגמר עוד לפני שהתחיל.
ואני כל כך מתגעגע לרגע הזה שבו משהו נדלק. לרגע שבו רעיון קטן הופך לעולם שלם. לרגע שבו הלב יודע לפני הראש – "זה זה".
אבל בינתיים יש רק שקט.
אולי זאת אחת התקופות הכי קשות ליוצר. לא כי אין רצון, אלא כי יש יותר מדי ממנו, ואין לו לאן לצאת.
אז אני מחכה. לא מתוך ויתור, אלא מתוך אמונה. כי למדתי שכמו בטבע, גם ליצירה יש עונות. ויש זרעים שנראים כאילו שום דבר לא קורה איתם, בדיוק עד לרגע שבו הם בוקעים.

הבושם ״פאר לה מר״ נולד בדיוק ברגע הזה
שבו השמש נחה על העור המלוח אחרי יום ארוך מול הים.
מינרליות רכה של סלעים חמים, רוח שנושאת אצות ומים כחולים,
ואיפשהו מרחוק — ורדים מבצבצים אל תוך האוויר הקיצי.
זה ריח של אור על הגוף,
של חופש, של קיץ שנפתח מחדש,
ושל הים… שנשאר על העור הרבה אחרי שחוזרים הביתה.

יש רגעים שבהם ריח ויין נפגשים בדיוק באותו המקום — בזיכרון, ברגש, וביכולת לעצור לרגע את הזמן.
לקראת ההרצאה הקרובה אני מתרגש במיוחד לדבר על החיבור העמוק שבין אומנות הבישום לעולמם של הייננים; על הדרך שבה אף מאומן לומד להקשיב לשכבות נסתרות של חומר, אדמה, עץ, פריחה וזמן.
גם יין וגם בושם הם למעשה סיפור בלתי נראה — כזה שנפתח לאט, משתנה עם הנשימה, ומשאיר אחריו חותם אישי ועמוק.
ובתוך התקופה הזו של אביב והתחדשות, יש משהו יפה במיוחד במפגש בין אנשים שמקדישים את חייהם ליצירה דרך החושים.
מחכה לערב של השראה, שיחה וריחות שימשיכו להדהד הרבה אחרי הכוס האחרונה.