26/08/2026
אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה כבר חודשים. בספטמבר סופי ואני חוזרות לישראל אחרי שלוש שנים בגרמניה. אנשים כל הזמן שואלים אותי למה החלטתי לחזור, ואני כל פעם כותבת את הפוסט הזה, מוחקת וכותבת מחדש. אולי כי פשוט אין תשובה אחת פשוטה לשאלה הזאת.
האמת היא שיש כאן המון דברים, קטנים וגדולים, שמעצבנים אותי, מכעיסים אותי ומתסכלים אותי על בסיס יומיומי. וככל שאני חושבת עליהם יותר, אני נהיית מתוסכלת יותר, ולאט לאט הופכת לבן אדם מתוסכל באופן כללי. ואני לא אוהבת את עצמי ככה. דרך אגב, אני יודעת שהרבה אנשים מרגישים בדיוק ככה לגבי ישראל.
זה מתחיל באקלים הכבד ובמזג האוויר שמשתנה כל הזמן, בשילוב עם הציפייה התרבותית הזאת שצריך לתכנן את החיים חודשים מראש, מה שבעיניי לא הגיוני בכלל, כי אי אפשר לדעת מה יקרה עם מזג האוויר בעוד חמש דקות. שלא לדבר על זה שאני באופן כללי לא רוצה לתכנן את החיים שלי חודשים מראש, וששינויי מזג האוויר הבלתי פוסקים האלה עושים לי מיגרנות ומעייפים אותי. ואז יש את האוכל... אבל אני לא רוצה לדבר על אוכל, כי בכל פעם שאני עושה את זה אנשים שואלים אותי: "את באמת רוצה לחזור בגלל האוכל??" ואז אני מרגישה כמו בן אדם פרימיטיבי. 😅
למרות שאני באמת מאוד אוהבת לאכול, הסיבות העיקריות הן כמובן עמוקות יותר. זה קצב החיים האיטי. המנטליות. הריחוק הרגשי בין אנשים. סדרי העדיפויות באופן כללי. חוקים על גבי חוקים על גבי חוקים. חוסר הגמישות והחשיבה מחוץ לקופסה. הבדידות. זה לשאול את עצמי איזה בן אדם אני רוצה שהבת שלי תהיה כשהיא תגדל, והאם אני רואה אותה גדלה כישראלית או כגרמנייה. זה גם מה שאני רואה שקורה כאן מבחינה דמוגרפית, והאנטישמיות.
ובסופו של דבר, הכול מסתכם במשהו מאוד פשוט: אני מרגישה כאן זרה.
והפתעה - כל זה למרות שאני בעצם גרמנייה. אולי אחרי שגדלתי בגולה, זאת תחושה מדהימה להרגיש בבית. ולהמשיך להרגיש שזה הבית שלך, לא משנה מה.
גדלתי בגרמניה. ואז, לפני 13 שנה, עברתי לישראל. לבד, בלי משפחה, בלי כסף ובלי תוכנית. עברתי בין ערים, דירות ועבודות, ואז התחלתי ללמד גרמנית בסטודיו קטן באלנבי בתל אביב. וכמה שנים אחר כך מצאתי את עצמי בדירת ארבעה חדרים ביפו, ששלושה מהחדרים בה הפכו לבית ספר לגרמנית. ואהבתי את מה שעשיתי. למרות שאני לא אוהבת לחיות בגרמניה, אני באמת אוהבת את השפה הגרמנית. 😀
אבל זה היה הרבה יותר מללמד גרמנית. היה כיף, היה חם, היה אישי. התמיכה והפידבקים שקיבלתי היו מדהימים. לאורך השנים היו לי מאות תלמידים וכמה מורים שעבדו איתי, ועדיין הייתה תחושה של בית מלא בחברים. בית הספר שלי לגרמנית היה החיים שלי.
ואני בטוחה שזה לא היה רק בזכותי. זה היה בגלל שזאת הייתה ישראל. אני לא חושבת שהייתי יכולה ליצור את אותו הדבר בגרמניה. ישראל, או יותר נכון הישראלים, פתחו אותי. הוציאו ממני כישרונות שלא ידעתי שיש בי. שינו את הדרך שבה אני מתחברת לאנשים. אני חושבת שישראל אפשרה לי להיות אני.
עם השנים, במקביל ללימודים הפרונטליים, הקלטתי הרבה קורסים אונליין, ובשלוש השנים האחרונות בית הספר שלי הפך לכמעט 100% אונליין. זה עובד. אבל אני מתגעגעת לאופליין. אני מתגעגעת לשיחות, לבדיחות, לאנרגיה ולקשר עם אנשים מחוץ לזום. וזו גם אחת הסיבות שאני חוזרת.
אני עוברת בספטמבר, ולפני שאני מתחילה להשקיע את רוב האנרגיה שלי בבנייה מחדש של בית הספר הפרונטלי בישראל, החלטתי לעשות מבצע אחד גדול על כל קורסי הלימוד העצמי שלי אונליין. כי בית הספר שלי וההחלטה שלי לחזור לישראל הם בעצם חלק מאותו סיפור.
לזמן מוגבל, כל קורסי הלימוד העצמי שלי יעלו 390 ש"ח במקום 1,300 ש"ח. יש לי קורסים מלאים ברמות A1-B1, קורסי דקדוק עד רמת B2, אימון אוצר מילים, גרמנית דרך שירים ועוד הרבה. הכול בעברית ונבנה במיוחד לישראלים, על בסיס יותר מעשר שנים שבהן אני מלמדת ישראלים גרמנית.
אז אולי דרך הקורסים שלי אני יכולה לתת לכל מי שבונה עכשיו חיים חדשים בגרמניה, או מתכנן לעשות את זה, קצת ממה שאתם נתתם לי כשהגעתי לישראל. כי לדעת את השפה נותן לכם הרבה יותר מהיכולת להזמין אוכל או להבין מכתב מה-Finanzamt (שגם ככה לא תבינו 🤪). זה נותן ביטחון ועצמאות. את היכולת לדבר בשם עצמכם, לצחוק, להתווכח, להתחבר לאנשים ולהיות שוב מי שאתם באמת.
אז אם אתם רוצים ללמוד גרמנית - אתם יודעים מה לעשות. תשאירו תגובה או תכתבו לי בפרטי. או שפשוט תאחלו לי בהצלחה. נראה לי שאני אצטרך את זה. 🙏❤️
