LifeSchool - אימון אישי וסדנאות - פיתוח קריירה, מוטיבציה וכלים לחיים

לפעמים אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו צריכים לעשות כדי להתקדם בקריירה או בעסק אבל שוב ושוב לא מצליחים לעשות את זה. ולא מבינים למה.

רוצים לבקש קידום, אבל דוחים את השיחה.

רוצים לעזוב תפקיד שכבר לא מתאים לכם, אבל מוצאים עוד סיבה להישאר.

יודעים שאתם צריכים להציב גבול מול המנהל, אבל ברגע האמת קופאים או מתפרצים.

רוצים להוביל מהלך חדש, לשווק את עצמכם, אבל משהו עוצר אתכם.

אולי אתם מסבירים לעצמכם שזה לא הזמן, כשיירגע העומס אני אעשה את זה, אני פשוט לא טוב בדברים האלה…

אולי אתם באמת מאמינים להסברים האלה.

לפעמים הסיבה שאנחנו לא מצליחים לעשות את מה שאנחנו יודעים שנכון לנו נמצאת בכלל במקום אחר.

אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מקבלים החלטות בקריירה בצורה רציונלית.
אבל לפעמים מי שמנהלת את הקריירה שלנו היא דווקא ילדה בת 8.

אני רואה את זה לא מעט בעבודה שלי.

אנשים מוכשרים, מצליחים, עם כל היכולות הנדרשות שמגיבים לא בהתאמה ליכולות שלהם.

מנכ”ל של חברה עם הכנסות של מיליוני שקלים, שמנהל חברה מצליחה, מקבל החלטות מורכבות ומתמודד עם אתגרים עסקיים, ושוב ושוב מוצא את עצמו בחובות.

מנהלת מוצר שמגיעה לתפקיד חדש, עם כל הכישורים והניסיון הנדרשים, אבל מוצאת את עצמה מוצפת מהמשימות ומהבלגן, למרות שבפועל יש לה את כל היכולות להתמודד איתם.

על פניו, אלה שני סיפורים שונים לגמרי.
אבל בשניהם פעלה חוויה פנימית שלא הייתה קשורה באמת למה שקורה בהווה.

המנכ”ל נשא איתו חוויה ישנה של ילד שלא מצליח בלימודים, שלמד להסתיר את זה בצורה מאוד מתוחכמת. וכעת, באופן לא מודע, החוויה הזו יכולה להתבטא גם באופן שבו הוא מתנהל עם הכסף והמספרים של העסק.

אצל מנהלת המוצר הופעלה שוב ושוב תחושה עמוקה שהיא “לא מספיק טובה”, למרות שלא היה לכך בסיס במציאות.

העבר לא חייב להיות נוכח בזיכרון שלנו כדי להשפיע עלינו. הוא יכול להיות נוכח כתחושה. ככיווץ בבטן, כקיפאון, כצורך להוכיח, כדחף להילחם.
או כהימנעות שאנחנו מצליחים להסביר לעצמנו בהמון דרכים הגיוניות.

ואז אנחנו חושבים שהבעיה בתנאים החיצוניים, במצב השוק, במנהל שלנו, או שאנחנו פשוט לא טובים בזה.

אבל לפעמים משהו בסיטואציה פוגש בתוכנו חוויה ישנה מהילדות. מקומות שהרגשנו חסרי אונים, לא מספיק טובים, לא רצויים, לא מוגנים. ומשהו בתוכנו מגיב כאילו הסכנה עדיין כאן.

כאילו אם אני לא אצליח בפרויקט החדש, משהו בי ירגיש שוב כמו הילדה שחושבת שאוהבים אותה רק אם היא מוצלחת. כאילו אם אכשל, כולם יגלו שאני בעצם לא מספיק טוב.

כאשר המקום הזה מנהל אותנו, נחווה תקיעות וקושי רגשי לעשות את הפעולות שאנחנו יודעים שיקדמו אותנו בקריירה או בעסק.

לכן במקרים מסוימים, עבודה על תקיעות מקצועית לא יכולה להסתפק רק בשאלה:

מה אתה צריך לעשות?

צריך לשאול גם:

מה קורה לך כשאתה עומד לעשות את זה? מה אתה מרגיש?
והאם התגובה שלך באמת שייכת למה שקורה עכשיו?

והעבודה העמוקה היא לא רק לגרום לעצמנו לעשות את מה שאנחנו יודעים שצריך. אלא להבין מה קורה בתוכנו ברגע שבו אנחנו לא מצליחים לעשות את זה, ומה מהעבר מופעל שם.

אם אתם כבר יודעים מה אתם צריכים לעשות כדי להתקדם, ואפילו יודעים את זה כבר הרבה זמן, אבל שוב ושוב לא מצליחים לעשות את זה,

אולי הגיע הזמן להפסיק לנזוף בעצמכם, להפסיק לדרוש מעצמכם יותר משמעת או לדחות.

אולי שווה לעצור ולבדוק מה באמת קורה שם. מה מפעיל אתכם. מה גורם לכם לעצור.

כי לפעמים הדרך להתקדם היא לא לדעת יותר, להתאמץ יותר או להיות ממושמעים יותר.
לפעמים היא להבין מה בתוכנו עדיין מפחד לעשות את הצעד. וליצור מספיק חופש כדי שנוכל סוף סוף לבחור אחרת.

הצצה לתהליך ריפוי שעברתי לאחרונה באמצעות עבודה עם צבע. גישה לטיפול בחסמים רגשיים שמאפשרת להגיע במהירות לעומק הבעיה דרך החוויה, הגוף והרגש, וליצור חוויות מתקנות שמגדילות את חופש הבחירה והפעולה שלנו.

התהליך התחיל בשאלות על מטרה שאני מאוד רוצה לקדם כבר הרבה זמן, אבל שוב ושוב מוצאת את עצמי לא באמת עושה כלום בעניין.

במקום לדבר על התוכנית או על הצעדים, התבקשתי לעצור ולשים לב מה אני מרגישה כשאני רק חושבת על להתחיל לפעול.

עלו פחדים מאוד ברורים: שזה יעמיס עליי רגשית, שזה יבוא על חשבון הילדים, שאהיה פחות אמא כמו שאני רוצה להיות, ושבסוף אתאכזב אם לא אצליח.

בתהליך התבקשתי לשים לב לרגש, לתחושות הגוף, ולשאול את עצמי: אילו צבעים יש להן?

אמרתי: שחור. לבן. אפור.

לאחר מכן שופכים את הצבעים האלו על דף. וברגע שהצבע האפור הופיע על הדף, כאילו נפתח שער. וזיכרונות שלא ידעתי על קיומם צפו והציפו אותי.

עלה המון עצב מהתקופה בין גיל 5 ל 10 כשעליתי לארץ. ההורים שלי היו מאוד עצובים, מודאגים, בודדים ואני ספגתי את העצב שלהם. את תחושת הריחוק שהרגשתי מהם כי היו שקועים בקושי שלהם, פרשתי כחוסר אהבה אולי.

הייתי גם מאוד עצובה בעצמי בגלל געגוע לסבא שלי שלא עלה לארץ איתנו והייתי מאוד קשורה אליו. עד היום אני בוכה כשאני נזכרת בו.

עצובה בגלל סבא, עצובה בגללם, בודדה ומרגישה לא אהובה. לא אמרתי דבר לאף אחד כי לא רציתי להכביד עליהם ולא חשבתי שזה ישנה.

בכיתי המון במפגש עם העצב הזה. עצב שלא זכרתי ולא הרשיתי לעצמי להרגיש לא אז וגם לא עכשיו למעט המפגש עם הצבע.

כילדה החלטתי שאני לא מסכימה להיות עצובה, ואני מעדיפה לא להרגיש כלום על פני להרגיש את העצב הזה כל הזמן. החלטתי שאני חזקה ואני יכולה לשאת את מה שיש ואין טעם להכביד על הורי.

המחשבות החדשות שעלו במהלך עבודת הצבע :

-מותר להיות עצובה. זה לא יהרוג אותי . יש בי מספיק אהבה ושמחה כדי להחזיק את זה , לאזן את זה .
-מותר לי להיות שמחה כשאחרים שאני אוהבת עצובים.
-אני יכולה להיות גם עצובה וגם שמחה
-העצב של אחרים הוא שלהם , הוא לא שלי .
-מותר וכדאי להגיד מה אני מרגישה וצריכה גם אם זה יכביד על האחר ויעציב אותו , גם אם אין מה לעשות עם זה ואין פתרון .

במהלך התהליך יוצרים חוויה מתקנת, המטפלת עודדה אותי להגיד להורים שלי את כל מה שאני מרגישה וצריכה מהם. יכולתי לחוות שהם באמת מקשיבים ונענים, כמיטב יכולתם, לבקשות שלי. שיש טעם לשתף ולסמוך על האחר, גם כשאין פתרון מיידי, ושעצם השיתוף מפוגג חלק מהעצב.

במשך שעות לאחר העבודה עם הצבע כל הגוף שלי בער בתחושות קשות ובכאב. כשנתתי לזה מקום ואפשרתי לזה לצאת, התחושות הלכו ונחלשו.

אחד החסמים שלי שאני מכירה ושנים עובדת עליו הוא שקשה לי להרגיש רגשות קשים. אני מייד מדחיקה אותם , לוקח לי זמן לשים לב או לענות מה אני מרגישה. אף פעם לא ידעתי מה הסיבה לכך ושזה קשור לעצב הגדול בתקופה ההיא שלא זכרתי כלל

התוצאה בהקשר למטרה שלי שממנה התחלתי הוא שאם מותר לחוות רגשות קשים והם לא יהרגו אותי אז מותר לי להתאכזב, לאכזב, להיכשל, אני יכולה לעמוד בזה.

ולכן אני חופשיה לצמוח ולנוע קדימה עם החלומות שלי .

אני לומדת עכשיו תהליכי עומק לעבודה עם חסמים רגשיים לשילוב בתהליכי האימון. זה כלי אחד מני רבים שמאפשר להגיע אל שכבות עמוקות דרך החוויה, הגוף והרגש, וליצור חוויות מתקנות שמגדילות עצמאות רגשית.

אם יש דבר אחד שלקחתי מהחוויה הזו, הוא שלפעמים החסם למה שאנחנו כל כך רוצים לעשות לא נמצא בתוכנית, במשמעת או בכוח הרצון. לפעמים הוא נמצא ברגש ישן שממשיך לנהל אותנו בשקט.

וכשנותנים לו מקום, משהו מתחיל להשתחרר.

אני סקרנית לראות איך התהליך הזה ישפיע עלי , בהקשר למטרה ובכלל. ברגע שמשנים אמונות עמוקות שלנו, משהו משתנה לא רק במקום אחד. כמו עץ שכמה מהשורשים שלו השתנו, וגם ענפים נוספים מתחילים לצמוח אחרת.

האם יש משהו שאתם רוצים לעשות כבר המון זמן ולא מצליחים? אני שואלת את עצמי את השאלה הזו הרבה.

בגיל 20-28 עברתי הרבה מאוד שינויים. דחפתי את עצמי בכל הכוח להעיז, לעשות, לא לפחד. החוויות המכוננות בחיי היו כשהצלחתי לעשות דברים שפחדתי, שחשבתי שלעולם לא אצליח. היו המון דברים שפחדתי מהם או שהיו לי קשים. למדתי לדבר ולהגיד את מה שחשוב לי, איך להיות בזוגיות טובה, עזבתי קריירה מבטיחה והפכתי לעצמאית, למדתי להרגיש, למדתי להיות אמא לילדים עם הפרעות קשב, העזתי להביא את עצמי לקדמת הבמה להרצות ולהוביל תהליכים קבוצתיים.

כל אלו שהיו במקור קשים ומפחידים, הפכו להיות טבעיים וחלק מהחיים שלי עד שדי קשה לי לזכור את הגירסה הקודמת של רימה שהכל הפחיד אותה.

ולמרות כל זאת עדין נותרו תהליכים בנפש שלי שלא הצלחתי להגיע אליהם. למרות כל השינויים וההצלחות עדין בהרבה הקשרים פשוטים הרגשתי קטנה, מבולבלת, לא מצליחה להחליט או להניע את עצמי. לא רואים את זה מבחוץ. אבל בתוכי זה היה קיים והגביל אותי מאוד.

לא הבנתי איך אני שעשיתי כל כך הרבה שינויים וכל כך מאמינה ביכולת להשתנות, פשוט תקועה ולא מצליחה לזוז שנים בדברים מסויימים.

כי לפעמים אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים. יש לנו יכולת, ניסיון, ידע ואפילו מוטיבציה. אבל משהו בפנים עוצר.

במהלך השנים ראיתי את זה גם אצל מתאמנים שלי: אימון יכול לעזור לנו להגדיר מטרות, לבנות תוכנית ולפעול. אבל לפעמים מגיעים למקום שבו יש “קיר”. משהו עמוק יותר שלא נפתר רק דרך חשיבה והחלטות.

המקומות האלה קשורים הרבה פעמים לחוויות רגשיות שנצרבו בנו לאורך החיים. רגעים שבהם למדנו משהו על עצמנו. “אני לא יכולה”, “זה מסוכן”, “אני לא מספיק טובה”, “עדיף לא לנסות”.

גם אם היום אנחנו כבר אנשים אחרים, לפעמים החלק הזה בתוכנו עדיין מגיב כאילו אנחנו שם.

בשנים האחרונות הוספתי לכלים שלי תהליכי עבודה רגשית עמוקים, שמאפשרים לפגוש את המקומות האלה דרך הרגש, הגוף והדמיון, לא רק דרך השכל.

לא כדי למחוק את העבר, אלא כדי להבין אותו, לתת מקום למה שהיה, לפתח חמלה כלפי עצמנו וליצור אפשרות חדשה לפעול.

כשיש משהו שאנחנו מאוד רוצים ולא מצליחים לעשות זה תמיד קשור לחוויה פנימית שמעוררת רגשות קשים, פחד, כעס, חוסר אונים. ואלו עוצרים אותנו ולא נותנים לנו לפעול. זה תמיד קשור לחוויה רגשית קודמת שהייתה לנו קשה, בילדות המוקדמת אולי בבגרות , שיצרה אצלנו תפיסה שאנחנו לא יכולים או שזה מסוכן לנו. וכך הדרך נחסמה. וככל שעובר הזמן זה אפילו נראה יותר קשה ובלתי אפשרי.

בפעם הבאה שמשהו עוצר אתכם מלעשות משהו שאתם באמת רוצים — נסו לעצור לרגע ולשאול:

איזה רגש עולה בי עכשיו?
איזה משפט אני אומרת לעצמי?
האם הקול הזה באמת שייך להווה או שהוא מגיע ממקום ישן יותר?

לפעמים עצם ההקשבה היא הצעד הראשון לשינוי.

וכשמשהו משתחרר בפנים, הרבה פעמים הפעולה בחוץ מתחילה להיות פשוטה יותר. יש יותר בהירות, יותר חופש, יותר יכולת לבחור.

זה צעד קטן שיוצר מודעות ואולי עוזר לא לטבוע ברגש. סביר להניח שתזהו רגש שהולך איתכם כבר שנים בהרבה הקשרים. אולי הוא קשור לזכרונות ילדות שמגלים איפה הוא נוצר לראשונה. ומה למדתם על עצמכם שם. משהו שסביר שאינו נכון כיום אבל אנחנו ממשיכים להאמין בזה וזה עוצר אותנו.

פה בדיוק נחוצה התערבות שתאפשר לשחרר את הרגשות והתובנות האלו. תהליך שהוא חיוני להבראה שלנו והיכולת ללכת קדימה עם הרצונות שלנו. תהליכים לשחרור רגשי.עם המון חמלה הקשבה והכלה. והזדמנות לכעוס ולכאוב את מה שהיה אך גם להמשיך הלאה משם. וליצור חוויות חדשות.

קשה לי לתאר את ההרגשה המשחררת, מלאת קלילות, שמחה, תקווה שנוצרת. יחד עם תנועה חדשה ומפתיעה קדימה. ומה שהיה קשה עד בלתי אפשרי מתחיל כמו לקרות מעצמו בטבעיות.

וכבר אנחנו לא צריכים שמישהו יגיד לנו מה ואיך לעשות. אנחנו יודעים לבד , ויש לנו הכוח ללכת לכיוון , לנסות, לפעול ואפילו לטעות.

לתהליכי אימון אישי, זוגי ומקצועי משולבים מתהליכי עומק רגשי ניתן לפנות אלי בפרטי.

מה עושים כשמה ש"צריך" לעשות הוא לא מה שאנחנו "רוצים" לעשות?
כשיש פער בין מה שנדרש ממני במציאות כרגע לבין האמת הפנימית שלי?

או כמו שהילדים אומרים: אבל לא בא לי.
כמבוגרים אנחנו יודעים שלא תמיד אפשר לעשות רק מה שבא לנו.

אני פוגשת את זה כל הזמן. גם בחיים שלי וגם בתהליכי ליווי עם מתאמנים.קשה למצוא מישהו שלא מכיר את הפער הזה:

אני רוצה זוגיות, אבל לא בא לי לצאת לדייטים.
אני אוהבת את העסק שלי, אבל לא בא לי לשווק.
אני יודעת שאני צריכה להיות יותר אחראית עם כסף, אבל לא בא לי לנהל את ההוצאות שלי.
אני יודעת שאני רוצה להתנהל אחרת עם הילדים שלי, אבל זה לא טבעי לי.

הרבה פעמים, כשאנחנו מרגישים ככה, זה לא סתם "לא בא לי". יש שם פער עמוק יותר בין מה שהמציאות דורשת מאיתנו לבין משהו חשוב בתוכנו. צורך, ערך, פחד, כאב, או אמת פנימית שמבקשת מקום.

אז מה עושים?

לקוחה שלי, שעובדת הרבה שנים בהייטק בתפקידים טכנולוגיים מובילים, הגיעה להבנה שהיא לא רוצה להמשיך בהייטק. עדיין אין לה כיוון ברור מה היא כן רוצה. אבל חשבון הבנק דוחק. וגם קשה מאוד להניח בצד 15 שנה של ניסיון, זהות מקצועית וביטחון. וכך היא מצאה את עצמה מחפשת עבודה בתחום שהיא כבר לא באמת רוצה לעבוד בו.

תהליך חיפוש עבודה הוא אף פעם לא קל. יש בו חוויית מבחן, דחייה, והרבה פרשנות עצמית.
השבוע היא הגיעה אלי מתוסכלת מאוד אחרי כמה ראיונות. כולל ראיון שבו לא התקבלה לתפקיד שהתאים מאוד לניסיון שלה. היא לא באמת רצתה אותו, ועדיין, החוויה הייתה של חוסר הצלחה.

ומה עושים עם התחושות הקשות האלה?

הרבה פעמים הן מובילות אותנו לאחד משני מקומות:
או להפסיק לפעול, או לפעול "על פארש" לעשות את הפעולות, אבל עם התנגדות פנימית גדולה. בשני המקרים זה מפחית מאוד את הסיכוי לתוצאות מספקות.

כשנוצרת התנגדות פנימית, אנחנו מתחילים להשקיע המון אנרגיה בניסיון להדחיק, להתעלם, לשכנע את עצמנו שזה בסדר, או להפך, לטבוע בכאב ולסבול מאוד.

וזה אנושי כמובן.
אבל זה לוקח מאיתנו הרבה מאוד כוחות של חדווה, עשייה, יצירתיות ושקט.
במקום לפעול מתוך נוכחות, אנחנו מתנגדים למציאות ולמה שהיא דורשת מאיתנו.

במקרה הטוב, אנחנו עושים את הפעולות על אוטומט וסובלים בשקט.

ולפעמים מתווספת לזה גם ביקורת עצמית:
למה אני לא מתנהלת טוב יותר?
למה אני מרגישה ככה בכלל?

ונוצרת התנגדות על התנגדות. אני גם מתנגדת למציאות, וגם מתנגדת לאופן שבו אני מגיבה אליה.

מכירים את זה?

בדרך כלל, זה לא באמת עוזר. המציאות לא משתנה רק כי אנחנו מתנגדים לה. וביקורת עצמית במעגלים לא באמת מקדמת אותנו.
ביקורת יכולה לעזור רק אם לומדים ממנה משהו ומשנים משהו. אבל כשהיא הופכת לטחינה פנימית, היא בעיקר מחלישה.

אז מה כן אפשר לעשות?

במפגש עם המתאמנת עבדנו בשיטת הפוקוסינג.

פוקוסינג מאפשרת להקשיב לקולות השונים בתוכנו. השכל, הרגש, הגוף, והתחושה הפנימית העמוקה שלפעמים עוד אין לה מילים ברורות. במצבים כאלה, הקולות בתוכנו הרבה פעמים מושכים לכיוונים מנוגדים.

חלק אחד יודע מה צריך לעשות. הוא ריאלי ואחראי.
חלק אחר נאמן לאמת הפנימית. הוא מתוסכל ומשתוקק למצוא כיוון מקצועי מספק יותר.
חלק שלישי מבקר.
וחלק נוסף מרגיש באופן עמוק את הפער בין הפעולה החיצונית לבין ההרגשה הפנימית.

העבודה בפוקוסינג לא מנסה להשתיק אף אחד מהחלקים האלה.
היא גם לא מנסה להחליט מהר מי צודק.

היא מלמדת אותנו ליצור מרחב אחר בתוך הקושי: להקשיב. לתת מקום. להתייחס בעדינות ובאמפתיה לכל החלקים בתוכנו.

לא לדחות אף חלק. ולא להזדהות יותר מדי עם אף חלק.

לקחת אוויר. להכיר בזה שקשה.
ולתת לעצמנו אמפתיה על כך שקשה לנו.

לפעמים הפעולות הקטנות האלה הן בדיוק מה שצריך כדי שמשהו יתחיל להתרכך.

לא כי המציאות השתנתה.
אלא כי אנחנו מפסיקים להילחם בעצמנו בתוכה.

נכנסת קצת רגיעה. נוצר קצת מרחב.
ואז אפשר להיות גם בפעולה וגם בהקשבה לקושי.

כמה פשוט וכמה לא טבעי לנו.

זה כמובן דורש תרגול.
להיזכר שהאפשרות הזאת קיימת דווקא כשקשה לנו. שאפשר להיות גם פעילים וגם בחמלה.

ובתוך המרחב הזה נוצרים יותר רוגע ובהירות.
פחות מלחמה פנימית.

עכשיו היא יכלה לראות שהקולות בתוכה לא באמת סותרים.

החלק שאומר "צריך למצוא עבודה עכשיו" לא בא להרוג את החלום. הוא מנסה ליצור ביטחון.
והחלק שאומר "אני רוצה משהו אחר" לא בא להיות לא אחראי.
הוא מזכיר שיש בתוכה אמת פנימית שמבקשת מקום.

מתוך זה נוצרה אפשרות חדשה:

לחפש עכשיו עבודה בתחום שבו יש לה ניסיון לא כוויתור על עצמה, אלא כמדרגה.
כדרך ליצור אוויר וביטחון, שיאפשרו לה להתחיל לבנות בהדרגה את הכיוון המקצועי החדש שהיא רוצה.

והעיסוק בכיוון החדש כבר מקל מעט על התסכול של להמשיך לעבוד בינתיים במה שהיא פחות מחוברת אליו.

כי פתאום יש עתיד. הוא לא קורה ברגע. אבל היא כבר מתחילה לנוע לקראתו.

כשנוצר מרחב של אוויר ואמפתיה, נקודת המבט משתנה.
ומתאפשרת תנועה חיובית יותר. לא מתוך מלחמה במציאות, אלא מתוך קבלה שלה והקשבה לעצמנו בתוכה.

זו אחת המטרות העמוקות בליווי בצמתים כאלה:

לעזור לאנשים שיודעים שמשהו צריך להשתנות, אבל עדיין לא יודעים איך, למצוא תנועה, בהירות ושקט פנימי בתוך המורכבות.

לא רק כדי להרגיש טוב יותר.
אלא כדי לפעול טוב יותר עם פחות מלחמה פנימית.

הרבה פעמים הצעד הראשון הוא לא לדעת בדיוק מה עושים. אלא ללמוד להיות עם עצמי בתוך הפער. בלי לוותר על המציאות. ובלי לוותר על עצמי.

כשיש פחות מלחמה פנימית, לא בהכרח הכל נהיה קל. אבל נהיה קצת יותר אפשרי. לחשוב, להרגיש, לבחור, לפעול.

יש אנשים שמבחוץ הכול נראה אצלם עובד. חכמים, מסוגלים, עם ניסיון. ובפנים תחושת תקיעות.

לא כי אין יכולת. לא כי חסר ידע.

ברוב המקרים זה שילוב של שני דברים:
1. אין כיוון חד שמרגיש נכון
2. יש ספק עצמי. האם אני באמת יכול/ה לעשות את מה שאני רוצה

כשיש רק אחד מהם, עוד אפשר לזוז.
כשיש את שניהם יחד, נתקעים.

זה יכול להופיע כשאנחנו עומדים מול משהו חדש: כיוון מקצועי, שינוי, קידום.
ועולה תחושה שאין לנו עדיין את כל היכולות.

וכמובן, אם חווינו בעבר אכזבות או כישלונות התחושות האלו מתגברות.

ולפעמים זה פוגש משהו עמוק יותר:
קושי ישן סביב מסוגלות, קבלת החלטות או יחסים עם אחרים. משהו מהילדות הרחוקה שמופעל פתאום מול שינוי שאנחנו רוצים לעשות.

למרות שיש יכולות, למרות שכבר הוכחנו את עצמנו הרבה פעמים, עולה תחושה של חוסר אונים. ובתוך המקום הזה קשה לנוע.

אני מכירה את המקום הזה גם מעצמי. בעבר התחושה הזו הייתה יכולה להקפיא אותי.

עם השנים והתרגול זה פחת. וגם היום, לפעמים זה חוזר. אבל למדתי לנוע עם זה, ולא לחכות שיעבור.

הבעיה היא לא משמעת.
הבעיה היא פער בין היכולת לבין מה שמרגיש מדויק. וכשספק נכנס לתוך הפער הזה, כל פעולה נעשית כבדה.

הפתרון הוא לא לחכות לבהירות מלאה או לביטחון. אלא ללמוד לנוע גם כשיש ספק וגם כשאין כיוון חד ולבנות אותו תוך כדי תנועה.

(זה לא קורה רק בקריירה, אלא אלא גם ביחסים ובשינויים משמעותיים בחיים).

אם את/ה מזהה את עצמך כאן, אפשר להתחיל מאוד קטן:
- אם יש לך קצת אנרגיה, לבחור פעולה קטנה אחת ולעשות אותה היום.
- אם אין אנרגיה, רק לכתוב לעצמך מה היית רוצה לעשות, בלי להתחייב לבצע.
- ואם גם זה מרגיש רחוק. רק לזהות ולהגיד: אני תקוע/ה עכשיו. בלי לנסות לפתור. למרות שזה לא נראה כך, גם הזיהוי הזה הוא תנועה.

בתהליכי האימון שאני מלווה, אנחנו עובדים בדיוק על זה:
לזהות כיוון נכון, ולהפוך אותו לפעולות אמיתית. בלי להיתקע חודשים במחשבות.

אם זה מדבר אליך,
אני פותחת מספר שיחות אישיות למי שמרגיש תקוע למרות יכולות גבוהות, כדי להבין את המצב ולבדוק האם עבודה משותפת יכולה לעזור.

אפשר לכתוב לי בפרטי.

היום חוגגת 51. זו לא הייתה לי שנה קלה. מקווה שהשנה הקרובה תוביל למקומות טובים ומשמחים. גם אם ארוכה הדרך. לפחות הבוקר קיבלנו הפסקת אש.

51 דברים שאולי לא ידעתם עלי. (חפרתי אז לא חייבים לקרוא עד סוף…)

1. עליתי לארץ בגיל 4.5 מברית המועצות. זה תלש אותי מהבית שלי, השפה שלי, הזהות שלי, ההורים שלי שעברו לעסוק בהישרדות, ומהאדם האהוב עלי עלי אדמות - סבא שלי אותו לא זכיתי יותר לראות.

2. גדלתי ליד שכונת התקווה, בשכונת עוני, הייתי רוסיה כמעט יחידה, הרגשתי לא שייכת.

3. מצד שני די גדלתי בבתים של חברותיי התימניה, המרוקאית, העירקית ועד היום אני אוהבת אוכל מזרחי, מוזיקה מזרחית, ובעיקר את החום האנושי שלהם .

4. הדבר הכי חשוב בעולם היה להרגיש ולהראות ישראלית. למעשה אני די מכחישה את הזהות הרוסית שלי.

5. הייתי ילדה סגורה וביישנית. ביססתי את מקומי החברתי בלהיות התלמידה הכי טובה בשכבה.

6. עד גיל 10 , כשנולד אחי אלי, הייתי בת יחידה, לזוג הורים , ללא משפחה מורחבת כמעט. הרגשתי מאוד לבד.

7. כדי לא להכביד על הורי שהיה להם קשה להיקלט ולהתפרנס בארץ, לקחתי על עצמי להיות הילדה הכי טובה בעולם. הייתי שמחה, חברותית, מצטיינת , מסתדרת.

8. אבא שלי עבד כמהנדס גשרים אבל בעצם הוא משורר שכתב מאות שירים ברוסית. אמא שלי היא רופאה מלאך שליוותה מאות משפחות בהוספיס.

9. בחטיבה עברתי במסגרת פרויקט אינטגרציה ללמוד בתיכון חדש בצפון תל אביב. בתור האנדרדוג הרוסיה של דרום תל אביב , עברתי להיות האנדרדוג של הילדים העשירים של הצפון. חוסר שייכות בתוך חוסר שייכות. שימרתי את האסטרטגיה להיות התלמידה הכי מצטיינת כדי להרגיש קיימת .

10. בגיל 15 במסגרת עבודה בחופש הגדול, דויד, בן 27 התאהב בי. לא גיליתי על הקשר להורים במשך 3 חודשים .

11. לראשונה מישהו הבחין בקיומי לכאורה. היינו יחד 5 שנים, הוא עיצב אותי בדמותו , מה אלבש, מה אוכל, איך נבלה, מה אחשוב . כמה רציתי להתאים ולרצות כדי שיאהבו אותי

12. הוא רצה שאדחה את גיוסי לצבא, ובהמשך להתחתן. ככה התגייסתי לעתודה אקדמית. למדתי מתמטיקה ומדעי המחשב.

13. באוניברסיטה פגשתי את טל שחיזר אחרי במרץ ואחרי תקופה מסויימת התאהבתי בו. זה עורר משבר זהות, איך אני יכולה להתאהב במישהו כשיש לי חבר. אחרי שבועות ארוכים של חיבוטים הבנתי שאני לא יכולה להישאר רק בשביל לא לפגוע ונפרדתי מדויד. וכך גם ניצלתי מנישואים מוקדמים ולא מתאימים בעליל.

14. הייתי עם טל 6 שנים , באוניברסיטה היינו בלתי נפרדים. שנה וחצי למדנו , אכלנו, ישנו , בילינו 24/7.

15. אח״כ התגייסתי לקורס קצינות ו 8200. וטל הקים סטארט אפ ונסע לניו יורק. המשכנו להיות בקשר לונג דיסאטנס . השנים המדכאות של חיי.

16. ב 8200 פרחתי. פיתחנו מערכות בחזית הטכנולוגיה כדי לשמור על המדינה והרגשתי תחושת משמעות. הייתי הבת היחידה במדור, ואחת מבנות בודדות במרכז הטכנולוגי .

17. בסוף לא יכולתי לסבור יותר את המרחק וביקשתי שחרור מוקדם. הצבא הסכים לוותר לי על שנת שירות (מתוך 5)

18. פרקתי את הבית וארזתי את החתול. נסעתי לניו יורק. באותו זמן גם הבנתי כמה אני קשורה לישראל ואוהבת אותה . לא היה בי שום רצון לגור בניו יורק.

19. אחרי חודש בניו יורק , טל הודיע לי שהוא רוצה להיפרד. חשבתי שאני מתה. לא רציתי לחזור לארץ ולא להישאר בניו יורק , נסעתי לדרום אמריקה.

20. לקח לי עוד איזה 15 שנה לרפא את הלב השבור. אבל אין דבר שלם מלב שבור.

21. חזרתי והצטרפתי לתעשיית ההייטק הרותחת. היה לי כסף, חלון עם נוף לים, מסעדות, מנוי לחדר כושר בעבודה. אבל תוך שנתיים הרגשתי שכל מה שאני עושה זה רק להרוויח כסף ללא תחושת משמעות .

22. לקח לי כמה שנים לגלות מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. עשיתי תואר שני במנהל עסקים, תואר בשני במנהל החינוך, עזבתי את ההייטק ושוב חזרתי, עבדתי בחינוך.

23. כמעט במקרה הגעתי לקורס הכשרת מאמנים. ושם לראשונה הרגשתי בבית. הם לימדו את מה שהרגשתי שכבר החיים לימדו אותי ומה שלא הכרתי נראה לי מרתק.

24. כשסיימתי את הקורס והתחלתי לאמן הרגשתי על גג העולם. לא הבנתי איך יכול להיות שלא כל האנשים מאושרים ככה בעבודה.

25. בכל חיי הבוגרים מגיל 15 ועד היום הייתי רק שנתיים וחצי בלי בן זוג. אלו היו שנים מחוננות שבהן למדתי מי אני. ופיתחתי חוט שדרה משלי.

26. בגיל 28 פגשתי את יגאל בחוג טנגו. היינו שני צעירים בין המון זוגות זקנים. ובכל זאת לקח לנו כמה חודשים עד שהבנתי מי נמצא לי מתחת לאף.

27. אחרי חודשים בהם רקדנו בלי לדבר, שוחחנו 10 דקות. הבנתי שהוא בדיוק מה שחיפשתי. בחור גבוה, הכי חכם, שיודע לרקוד. ובעיקר אחד שלא ישבור לי את הלב שוב.

28. עד גיל 20 עדיין הייתי סופר ביישנית, ההורים של טל שגרתי אצלם בבית צחקו עלי שאני דג כי בקושי הוצאתי מילה.

29. בשנות הצבא, וההייטק עשיתי מאמץ לצאת מהביישנות שלי . ובערך בגיל 30 פרצתי את תקרת הזכוכית. מאז אני מדברת עם כל אדם על כל דבר.

30. כשנולד איל הבחור שלי עזבתי בפעם השנייה את ההייטק והפכתי לעצמאית כמאמנת אישית.

31. אחרי 20 שנה כמאמנת אישית ועסקית , מרצה , מכשירת מאמנים אני עדין מאוהבת במקצוע.

32. זכיתי ללוות מאות ויותר אנשים ועסקים שפרצו דרך בקטן ובגדול ושינוי את חייהם לטובה בדרכים שלא ציפו.

33. אני ויגאל חגגנו 23 שנה יחד. הוא ההחלטה הכי טובה שקיבלתי. הוא העוגן שלי ותומך תמיד בחלומות שלי. גדלנו וצלחנו יחד תקופות מאתגרות. כל פעם אנחנו לומדים עוד קצת מה זה לאהוב .

34. נולדו לנו 4 ילדים. איל בן 19 בשנת שירות , ים בן 16, יובל בן 11 וסאיה בת 7. הם תיקון לילדות הבודדה שלי. ומרכז חיי. אושר גדול וגם מאתגר מאוד. עד שנולד יובל הרגשתי שקל לי מאוד להיות אמא.

35. הבית שלנו גועש ורועש. מלא אנרגיה, שמחת חיים, מריבות בין הילדים. לא הבית הרגוע וההרמוני שדמיינתי.

36. המשפחה של יגאל היא גדולה, חמה וצבעונית. אני אוהבת אותם מאוד וגם הם תיקון לילדות הבודדה שלי.

37. בשנים האחרונות ההורות הייתה הדבר המאתגר ביותר וגרמה לי לשנות הרבה תפיסות לגבי תפקידי כאמא. ולהפוך לאמא שהילדים שלי צריכים ולא מה שטבעי לי או חשבתי שנכון בהתחלה.

38. בגיל 50 הגשמתי חלום וסיימתי לימודי דוקטורט. על מוטיבציה ועל המצפן הפנימי. איך לחיות לפי מה שחשוב לנו באמת .

39. בגיל 30 במסגרת לימודי אימון זיהיתי את המצפן הפנימי שלי . זה הימם אותי להבין את המנוע מאחורי הרבה החלטות טובות וגרועות שעשיתי.

40. ביום מיום אני אובססיבית לגבי לחיות לפי הערכים שלי בכל תחום . כשאני לא עומדת בסטנדרטים שלי אני מרגישה תסכול גדול .

41. יש לי 3 ערכים שבהם אני חווה התנגשות קבועה שלא הצלחתי לאזן עדין . אמהות , הישגיות ושלווה. האמהות והשלווה דוחקים את ההישגיות ואני מקווה שבואך 50 אצליח לתת לערך הזה את הביטוי המלא יותר שלו.

42. בין גיל 25 ל 35 עשיתי שינויים כמעט בכל תחומי החיים שלי: זוגיות , קריירה, עצמאות , בטחון עצמי, יחסים עם אנשים, אסרטיביות , יחסים עם ההורים ועוד. השינויים שהצלחתי לעשות הם המנוע מאחורי היכולת שלי לגרום לאנשים להאמין ביכולתם לשנות.

43. בגיל 28, בעקבות יגאל, עשיתי את קורס הויפאסנה הראשון שלי. לקח לי שלושה קורסים להבין את הטכניקה ולהבין שאני חיכול עושה הכל כדי לא להרגיש דיכאון, כעס, עצב, לחץ. זה התחיל תהליך ארוך של שינוי היחסים שלי עם הרגשות ה״שליליים״.

44. מאז ישבתי כ 17 קורסים, כולל בכל ההריונות , כ 170 יום ויותר בשתיקה ותרגול מדיטציה. מה שהביא לשינויים עמוקים בחיי. והבנה מה מניע אותנו באופן הכי עמוק.

45. אני אוהבת מאוד לרקוד, זה המקום הראשון שבו הרגשתי מחוברת לעצמי כשעוד הייתי ביישנית מאוד. מאז שהייתי אמא לשני ילדים בקושי רוקדת. בשנה האחרונה חוזרת לזה.

46. מאז הקורונה אני רצה, ובשנה האחרונה רצה 3 פעמים בשבוע ומתאמנת. הכושר והתזונה שלי הרקיעו שחקים השנה. וסוף סוף התבססו להרגלים בסלע.

47. דווקא בתור עולה חדשה החיבור שלי לישראל הוא עמוק מאוד. ישראל היא הבית שלי, אוהבת את האנשים , את החוצפה וההדדיות, את שמחת החיים, את מזג האוויר את הים. לא יכולה לחשוב על ארץ אחרת. מקווה לראות אותנו צומחים מכל החרא של השנים האחרונות.

48. החיים לימדו אותי ששינוי אפשרי, התחביב הכי גדול שלי זה לעשות משהו שמפחיד אותי או שאני חושבת שלא אצליח. בטבע שלי אני נורא פחדנית ועד היום יש פער גדול בין מה שאני חושבת שאני יכולה לבין מה שאני בפועל מצליחה.

49. התכונות החזקות שלי - אני יכולה ללמוד כל דבר, שמחת חיים טבעית, אינסוף הכלה ואמפתיה לכל אדם, גמישות ויכולת להשתנות ולהסתגל, מבינה בקלות מה אנשים רוצים ונוטה לרצות, יכולת ניתוח חדה, מאוד פרקטית ומעשית. כשאני מגזימה אלו בדיוק גם החולשות שלי…

50. אנשים זה הדבר הכי מרתק בעולם. מה מניע אותנו? מה עוזר לנו לגדול ולהשתנות ולחיות לפי האמת שלנו? זו נקודת המבט שלי על העולם.

51. אני אופטימיסטית בלתי נלאית. מאמינה שהעולם מקום טוב וחיובי. שהחיים יפים ותמיד יש מה לעשות כדי לשפר את חיינו ולחיות אותם במלואם.

לעשור הקרוב אני מאחלת לעצמי שמחה, בריאות , המשך זוגיות טובה, להמשיך להיות אמא נוכחת ולראות את ילדינו צומחים ופורשים כנפיים בדרכם, להגשים עוד כמה חלומות קריירה, להמשיך להתפתח, להשתנות ולהפוך אדם טוב יותר ושלמה יותר. להישאר צעירה בנפשי ולעוף על החיים.