LifeSchool - אימון אישי וסדנאות - פיתוח קריירה, מוטיבציה וכלים לחיים

מה עושים כשמה ש"צריך" לעשות הוא לא מה שאנחנו "רוצים" לעשות?
כשיש פער בין מה שנדרש ממני במציאות כרגע לבין האמת הפנימית שלי?

או כמו שהילדים אומרים: אבל לא בא לי.
כמבוגרים אנחנו יודעים שלא תמיד אפשר לעשות רק מה שבא לנו.

אני פוגשת את זה כל הזמן. גם בחיים שלי וגם בתהליכי ליווי עם מתאמנים.קשה למצוא מישהו שלא מכיר את הפער הזה:

אני רוצה זוגיות, אבל לא בא לי לצאת לדייטים.
אני אוהבת את העסק שלי, אבל לא בא לי לשווק.
אני יודעת שאני צריכה להיות יותר אחראית עם כסף, אבל לא בא לי לנהל את ההוצאות שלי.
אני יודעת שאני רוצה להתנהל אחרת עם הילדים שלי, אבל זה לא טבעי לי.

הרבה פעמים, כשאנחנו מרגישים ככה, זה לא סתם "לא בא לי". יש שם פער עמוק יותר בין מה שהמציאות דורשת מאיתנו לבין משהו חשוב בתוכנו. צורך, ערך, פחד, כאב, או אמת פנימית שמבקשת מקום.

אז מה עושים?

לקוחה שלי, שעובדת הרבה שנים בהייטק בתפקידים טכנולוגיים מובילים, הגיעה להבנה שהיא לא רוצה להמשיך בהייטק. עדיין אין לה כיוון ברור מה היא כן רוצה. אבל חשבון הבנק דוחק. וגם קשה מאוד להניח בצד 15 שנה של ניסיון, זהות מקצועית וביטחון. וכך היא מצאה את עצמה מחפשת עבודה בתחום שהיא כבר לא באמת רוצה לעבוד בו.

תהליך חיפוש עבודה הוא אף פעם לא קל. יש בו חוויית מבחן, דחייה, והרבה פרשנות עצמית.
השבוע היא הגיעה אלי מתוסכלת מאוד אחרי כמה ראיונות. כולל ראיון שבו לא התקבלה לתפקיד שהתאים מאוד לניסיון שלה. היא לא באמת רצתה אותו, ועדיין, החוויה הייתה של חוסר הצלחה.

ומה עושים עם התחושות הקשות האלה?

הרבה פעמים הן מובילות אותנו לאחד משני מקומות:
או להפסיק לפעול, או לפעול "על פארש" לעשות את הפעולות, אבל עם התנגדות פנימית גדולה. בשני המקרים זה מפחית מאוד את הסיכוי לתוצאות מספקות.

כשנוצרת התנגדות פנימית, אנחנו מתחילים להשקיע המון אנרגיה בניסיון להדחיק, להתעלם, לשכנע את עצמנו שזה בסדר, או להפך, לטבוע בכאב ולסבול מאוד.

וזה אנושי כמובן.
אבל זה לוקח מאיתנו הרבה מאוד כוחות של חדווה, עשייה, יצירתיות ושקט.
במקום לפעול מתוך נוכחות, אנחנו מתנגדים למציאות ולמה שהיא דורשת מאיתנו.

במקרה הטוב, אנחנו עושים את הפעולות על אוטומט וסובלים בשקט.

ולפעמים מתווספת לזה גם ביקורת עצמית:
למה אני לא מתנהלת טוב יותר?
למה אני מרגישה ככה בכלל?

ונוצרת התנגדות על התנגדות. אני גם מתנגדת למציאות, וגם מתנגדת לאופן שבו אני מגיבה אליה.

מכירים את זה?

בדרך כלל, זה לא באמת עוזר. המציאות לא משתנה רק כי אנחנו מתנגדים לה. וביקורת עצמית במעגלים לא באמת מקדמת אותנו.
ביקורת יכולה לעזור רק אם לומדים ממנה משהו ומשנים משהו. אבל כשהיא הופכת לטחינה פנימית, היא בעיקר מחלישה.

אז מה כן אפשר לעשות?

במפגש עם המתאמנת עבדנו בשיטת הפוקוסינג.

פוקוסינג מאפשרת להקשיב לקולות השונים בתוכנו. השכל, הרגש, הגוף, והתחושה הפנימית העמוקה שלפעמים עוד אין לה מילים ברורות. במצבים כאלה, הקולות בתוכנו הרבה פעמים מושכים לכיוונים מנוגדים.

חלק אחד יודע מה צריך לעשות. הוא ריאלי ואחראי.
חלק אחר נאמן לאמת הפנימית. הוא מתוסכל ומשתוקק למצוא כיוון מקצועי מספק יותר.
חלק שלישי מבקר.
וחלק נוסף מרגיש באופן עמוק את הפער בין הפעולה החיצונית לבין ההרגשה הפנימית.

העבודה בפוקוסינג לא מנסה להשתיק אף אחד מהחלקים האלה.
היא גם לא מנסה להחליט מהר מי צודק.

היא מלמדת אותנו ליצור מרחב אחר בתוך הקושי: להקשיב. לתת מקום. להתייחס בעדינות ובאמפתיה לכל החלקים בתוכנו.

לא לדחות אף חלק. ולא להזדהות יותר מדי עם אף חלק.

לקחת אוויר. להכיר בזה שקשה.
ולתת לעצמנו אמפתיה על כך שקשה לנו.

לפעמים הפעולות הקטנות האלה הן בדיוק מה שצריך כדי שמשהו יתחיל להתרכך.

לא כי המציאות השתנתה.
אלא כי אנחנו מפסיקים להילחם בעצמנו בתוכה.

נכנסת קצת רגיעה. נוצר קצת מרחב.
ואז אפשר להיות גם בפעולה וגם בהקשבה לקושי.

כמה פשוט וכמה לא טבעי לנו.

זה כמובן דורש תרגול.
להיזכר שהאפשרות הזאת קיימת דווקא כשקשה לנו. שאפשר להיות גם פעילים וגם בחמלה.

ובתוך המרחב הזה נוצרים יותר רוגע ובהירות.
פחות מלחמה פנימית.

עכשיו היא יכלה לראות שהקולות בתוכה לא באמת סותרים.

החלק שאומר "צריך למצוא עבודה עכשיו" לא בא להרוג את החלום. הוא מנסה ליצור ביטחון.
והחלק שאומר "אני רוצה משהו אחר" לא בא להיות לא אחראי.
הוא מזכיר שיש בתוכה אמת פנימית שמבקשת מקום.

מתוך זה נוצרה אפשרות חדשה:

לחפש עכשיו עבודה בתחום שבו יש לה ניסיון לא כוויתור על עצמה, אלא כמדרגה.
כדרך ליצור אוויר וביטחון, שיאפשרו לה להתחיל לבנות בהדרגה את הכיוון המקצועי החדש שהיא רוצה.

והעיסוק בכיוון החדש כבר מקל מעט על התסכול של להמשיך לעבוד בינתיים במה שהיא פחות מחוברת אליו.

כי פתאום יש עתיד. הוא לא קורה ברגע. אבל היא כבר מתחילה לנוע לקראתו.

כשנוצר מרחב של אוויר ואמפתיה, נקודת המבט משתנה.
ומתאפשרת תנועה חיובית יותר. לא מתוך מלחמה במציאות, אלא מתוך קבלה שלה והקשבה לעצמנו בתוכה.

זו אחת המטרות העמוקות בליווי בצמתים כאלה:

לעזור לאנשים שיודעים שמשהו צריך להשתנות, אבל עדיין לא יודעים איך, למצוא תנועה, בהירות ושקט פנימי בתוך המורכבות.

לא רק כדי להרגיש טוב יותר.
אלא כדי לפעול טוב יותר עם פחות מלחמה פנימית.

הרבה פעמים הצעד הראשון הוא לא לדעת בדיוק מה עושים. אלא ללמוד להיות עם עצמי בתוך הפער. בלי לוותר על המציאות. ובלי לוותר על עצמי.

כשיש פחות מלחמה פנימית, לא בהכרח הכל נהיה קל. אבל נהיה קצת יותר אפשרי. לחשוב, להרגיש, לבחור, לפעול.

יש אנשים שמבחוץ הכול נראה אצלם עובד. חכמים, מסוגלים, עם ניסיון. ובפנים תחושת תקיעות.

לא כי אין יכולת. לא כי חסר ידע.

ברוב המקרים זה שילוב של שני דברים:
1. אין כיוון חד שמרגיש נכון
2. יש ספק עצמי. האם אני באמת יכול/ה לעשות את מה שאני רוצה

כשיש רק אחד מהם, עוד אפשר לזוז.
כשיש את שניהם יחד, נתקעים.

זה יכול להופיע כשאנחנו עומדים מול משהו חדש: כיוון מקצועי, שינוי, קידום.
ועולה תחושה שאין לנו עדיין את כל היכולות.

וכמובן, אם חווינו בעבר אכזבות או כישלונות התחושות האלו מתגברות.

ולפעמים זה פוגש משהו עמוק יותר:
קושי ישן סביב מסוגלות, קבלת החלטות או יחסים עם אחרים. משהו מהילדות הרחוקה שמופעל פתאום מול שינוי שאנחנו רוצים לעשות.

למרות שיש יכולות, למרות שכבר הוכחנו את עצמנו הרבה פעמים, עולה תחושה של חוסר אונים. ובתוך המקום הזה קשה לנוע.

אני מכירה את המקום הזה גם מעצמי. בעבר התחושה הזו הייתה יכולה להקפיא אותי.

עם השנים והתרגול זה פחת. וגם היום, לפעמים זה חוזר. אבל למדתי לנוע עם זה, ולא לחכות שיעבור.

הבעיה היא לא משמעת.
הבעיה היא פער בין היכולת לבין מה שמרגיש מדויק. וכשספק נכנס לתוך הפער הזה, כל פעולה נעשית כבדה.

הפתרון הוא לא לחכות לבהירות מלאה או לביטחון. אלא ללמוד לנוע גם כשיש ספק וגם כשאין כיוון חד ולבנות אותו תוך כדי תנועה.

(זה לא קורה רק בקריירה, אלא אלא גם ביחסים ובשינויים משמעותיים בחיים).

אם את/ה מזהה את עצמך כאן, אפשר להתחיל מאוד קטן:
- אם יש לך קצת אנרגיה, לבחור פעולה קטנה אחת ולעשות אותה היום.
- אם אין אנרגיה, רק לכתוב לעצמך מה היית רוצה לעשות, בלי להתחייב לבצע.
- ואם גם זה מרגיש רחוק. רק לזהות ולהגיד: אני תקוע/ה עכשיו. בלי לנסות לפתור. למרות שזה לא נראה כך, גם הזיהוי הזה הוא תנועה.

בתהליכי האימון שאני מלווה, אנחנו עובדים בדיוק על זה:
לזהות כיוון נכון, ולהפוך אותו לפעולות אמיתית. בלי להיתקע חודשים במחשבות.

אם זה מדבר אליך,
אני פותחת מספר שיחות אישיות למי שמרגיש תקוע למרות יכולות גבוהות, כדי להבין את המצב ולבדוק האם עבודה משותפת יכולה לעזור.

אפשר לכתוב לי בפרטי.

היום חוגגת 51. זו לא הייתה לי שנה קלה. מקווה שהשנה הקרובה תוביל למקומות טובים ומשמחים. גם אם ארוכה הדרך. לפחות הבוקר קיבלנו הפסקת אש.

51 דברים שאולי לא ידעתם עלי. (חפרתי אז לא חייבים לקרוא עד סוף…)

1. עליתי לארץ בגיל 4.5 מברית המועצות. זה תלש אותי מהבית שלי, השפה שלי, הזהות שלי, ההורים שלי שעברו לעסוק בהישרדות, ומהאדם האהוב עלי עלי אדמות - סבא שלי אותו לא זכיתי יותר לראות.

2. גדלתי ליד שכונת התקווה, בשכונת עוני, הייתי רוסיה כמעט יחידה, הרגשתי לא שייכת.

3. מצד שני די גדלתי בבתים של חברותיי התימניה, המרוקאית, העירקית ועד היום אני אוהבת אוכל מזרחי, מוזיקה מזרחית, ובעיקר את החום האנושי שלהם .

4. הדבר הכי חשוב בעולם היה להרגיש ולהראות ישראלית. למעשה אני די מכחישה את הזהות הרוסית שלי.

5. הייתי ילדה סגורה וביישנית. ביססתי את מקומי החברתי בלהיות התלמידה הכי טובה בשכבה.

6. עד גיל 10 , כשנולד אחי אלי, הייתי בת יחידה, לזוג הורים , ללא משפחה מורחבת כמעט. הרגשתי מאוד לבד.

7. כדי לא להכביד על הורי שהיה להם קשה להיקלט ולהתפרנס בארץ, לקחתי על עצמי להיות הילדה הכי טובה בעולם. הייתי שמחה, חברותית, מצטיינת , מסתדרת.

8. אבא שלי עבד כמהנדס גשרים אבל בעצם הוא משורר שכתב מאות שירים ברוסית. אמא שלי היא רופאה מלאך שליוותה מאות משפחות בהוספיס.

9. בחטיבה עברתי במסגרת פרויקט אינטגרציה ללמוד בתיכון חדש בצפון תל אביב. בתור האנדרדוג הרוסיה של דרום תל אביב , עברתי להיות האנדרדוג של הילדים העשירים של הצפון. חוסר שייכות בתוך חוסר שייכות. שימרתי את האסטרטגיה להיות התלמידה הכי מצטיינת כדי להרגיש קיימת .

10. בגיל 15 במסגרת עבודה בחופש הגדול, דויד, בן 27 התאהב בי. לא גיליתי על הקשר להורים במשך 3 חודשים .

11. לראשונה מישהו הבחין בקיומי לכאורה. היינו יחד 5 שנים, הוא עיצב אותי בדמותו , מה אלבש, מה אוכל, איך נבלה, מה אחשוב . כמה רציתי להתאים ולרצות כדי שיאהבו אותי

12. הוא רצה שאדחה את גיוסי לצבא, ובהמשך להתחתן. ככה התגייסתי לעתודה אקדמית. למדתי מתמטיקה ומדעי המחשב.

13. באוניברסיטה פגשתי את טל שחיזר אחרי במרץ ואחרי תקופה מסויימת התאהבתי בו. זה עורר משבר זהות, איך אני יכולה להתאהב במישהו כשיש לי חבר. אחרי שבועות ארוכים של חיבוטים הבנתי שאני לא יכולה להישאר רק בשביל לא לפגוע ונפרדתי מדויד. וכך גם ניצלתי מנישואים מוקדמים ולא מתאימים בעליל.

14. הייתי עם טל 6 שנים , באוניברסיטה היינו בלתי נפרדים. שנה וחצי למדנו , אכלנו, ישנו , בילינו 24/7.

15. אח״כ התגייסתי לקורס קצינות ו 8200. וטל הקים סטארט אפ ונסע לניו יורק. המשכנו להיות בקשר לונג דיסאטנס . השנים המדכאות של חיי.

16. ב 8200 פרחתי. פיתחנו מערכות בחזית הטכנולוגיה כדי לשמור על המדינה והרגשתי תחושת משמעות. הייתי הבת היחידה במדור, ואחת מבנות בודדות במרכז הטכנולוגי .

17. בסוף לא יכולתי לסבור יותר את המרחק וביקשתי שחרור מוקדם. הצבא הסכים לוותר לי על שנת שירות (מתוך 5)

18. פרקתי את הבית וארזתי את החתול. נסעתי לניו יורק. באותו זמן גם הבנתי כמה אני קשורה לישראל ואוהבת אותה . לא היה בי שום רצון לגור בניו יורק.

19. אחרי חודש בניו יורק , טל הודיע לי שהוא רוצה להיפרד. חשבתי שאני מתה. לא רציתי לחזור לארץ ולא להישאר בניו יורק , נסעתי לדרום אמריקה.

20. לקח לי עוד איזה 15 שנה לרפא את הלב השבור. אבל אין דבר שלם מלב שבור.

21. חזרתי והצטרפתי לתעשיית ההייטק הרותחת. היה לי כסף, חלון עם נוף לים, מסעדות, מנוי לחדר כושר בעבודה. אבל תוך שנתיים הרגשתי שכל מה שאני עושה זה רק להרוויח כסף ללא תחושת משמעות .

22. לקח לי כמה שנים לגלות מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. עשיתי תואר שני במנהל עסקים, תואר בשני במנהל החינוך, עזבתי את ההייטק ושוב חזרתי, עבדתי בחינוך.

23. כמעט במקרה הגעתי לקורס הכשרת מאמנים. ושם לראשונה הרגשתי בבית. הם לימדו את מה שהרגשתי שכבר החיים לימדו אותי ומה שלא הכרתי נראה לי מרתק.

24. כשסיימתי את הקורס והתחלתי לאמן הרגשתי על גג העולם. לא הבנתי איך יכול להיות שלא כל האנשים מאושרים ככה בעבודה.

25. בכל חיי הבוגרים מגיל 15 ועד היום הייתי רק שנתיים וחצי בלי בן זוג. אלו היו שנים מחוננות שבהן למדתי מי אני. ופיתחתי חוט שדרה משלי.

26. בגיל 28 פגשתי את יגאל בחוג טנגו. היינו שני צעירים בין המון זוגות זקנים. ובכל זאת לקח לנו כמה חודשים עד שהבנתי מי נמצא לי מתחת לאף.

27. אחרי חודשים בהם רקדנו בלי לדבר, שוחחנו 10 דקות. הבנתי שהוא בדיוק מה שחיפשתי. בחור גבוה, הכי חכם, שיודע לרקוד. ובעיקר אחד שלא ישבור לי את הלב שוב.

28. עד גיל 20 עדיין הייתי סופר ביישנית, ההורים של טל שגרתי אצלם בבית צחקו עלי שאני דג כי בקושי הוצאתי מילה.

29. בשנות הצבא, וההייטק עשיתי מאמץ לצאת מהביישנות שלי . ובערך בגיל 30 פרצתי את תקרת הזכוכית. מאז אני מדברת עם כל אדם על כל דבר.

30. כשנולד איל הבחור שלי עזבתי בפעם השנייה את ההייטק והפכתי לעצמאית כמאמנת אישית.

31. אחרי 20 שנה כמאמנת אישית ועסקית , מרצה , מכשירת מאמנים אני עדין מאוהבת במקצוע.

32. זכיתי ללוות מאות ויותר אנשים ועסקים שפרצו דרך בקטן ובגדול ושינוי את חייהם לטובה בדרכים שלא ציפו.

33. אני ויגאל חגגנו 23 שנה יחד. הוא ההחלטה הכי טובה שקיבלתי. הוא העוגן שלי ותומך תמיד בחלומות שלי. גדלנו וצלחנו יחד תקופות מאתגרות. כל פעם אנחנו לומדים עוד קצת מה זה לאהוב .

34. נולדו לנו 4 ילדים. איל בן 19 בשנת שירות , ים בן 16, יובל בן 11 וסאיה בת 7. הם תיקון לילדות הבודדה שלי. ומרכז חיי. אושר גדול וגם מאתגר מאוד. עד שנולד יובל הרגשתי שקל לי מאוד להיות אמא.

35. הבית שלנו גועש ורועש. מלא אנרגיה, שמחת חיים, מריבות בין הילדים. לא הבית הרגוע וההרמוני שדמיינתי.

36. המשפחה של יגאל היא גדולה, חמה וצבעונית. אני אוהבת אותם מאוד וגם הם תיקון לילדות הבודדה שלי.

37. בשנים האחרונות ההורות הייתה הדבר המאתגר ביותר וגרמה לי לשנות הרבה תפיסות לגבי תפקידי כאמא. ולהפוך לאמא שהילדים שלי צריכים ולא מה שטבעי לי או חשבתי שנכון בהתחלה.

38. בגיל 50 הגשמתי חלום וסיימתי לימודי דוקטורט. על מוטיבציה ועל המצפן הפנימי. איך לחיות לפי מה שחשוב לנו באמת .

39. בגיל 30 במסגרת לימודי אימון זיהיתי את המצפן הפנימי שלי . זה הימם אותי להבין את המנוע מאחורי הרבה החלטות טובות וגרועות שעשיתי.

40. ביום מיום אני אובססיבית לגבי לחיות לפי הערכים שלי בכל תחום . כשאני לא עומדת בסטנדרטים שלי אני מרגישה תסכול גדול .

41. יש לי 3 ערכים שבהם אני חווה התנגשות קבועה שלא הצלחתי לאזן עדין . אמהות , הישגיות ושלווה. האמהות והשלווה דוחקים את ההישגיות ואני מקווה שבואך 50 אצליח לתת לערך הזה את הביטוי המלא יותר שלו.

42. בין גיל 25 ל 35 עשיתי שינויים כמעט בכל תחומי החיים שלי: זוגיות , קריירה, עצמאות , בטחון עצמי, יחסים עם אנשים, אסרטיביות , יחסים עם ההורים ועוד. השינויים שהצלחתי לעשות הם המנוע מאחורי היכולת שלי לגרום לאנשים להאמין ביכולתם לשנות.

43. בגיל 28, בעקבות יגאל, עשיתי את קורס הויפאסנה הראשון שלי. לקח לי שלושה קורסים להבין את הטכניקה ולהבין שאני חיכול עושה הכל כדי לא להרגיש דיכאון, כעס, עצב, לחץ. זה התחיל תהליך ארוך של שינוי היחסים שלי עם הרגשות ה״שליליים״.

44. מאז ישבתי כ 17 קורסים, כולל בכל ההריונות , כ 170 יום ויותר בשתיקה ותרגול מדיטציה. מה שהביא לשינויים עמוקים בחיי. והבנה מה מניע אותנו באופן הכי עמוק.

45. אני אוהבת מאוד לרקוד, זה המקום הראשון שבו הרגשתי מחוברת לעצמי כשעוד הייתי ביישנית מאוד. מאז שהייתי אמא לשני ילדים בקושי רוקדת. בשנה האחרונה חוזרת לזה.

46. מאז הקורונה אני רצה, ובשנה האחרונה רצה 3 פעמים בשבוע ומתאמנת. הכושר והתזונה שלי הרקיעו שחקים השנה. וסוף סוף התבססו להרגלים בסלע.

47. דווקא בתור עולה חדשה החיבור שלי לישראל הוא עמוק מאוד. ישראל היא הבית שלי, אוהבת את האנשים , את החוצפה וההדדיות, את שמחת החיים, את מזג האוויר את הים. לא יכולה לחשוב על ארץ אחרת. מקווה לראות אותנו צומחים מכל החרא של השנים האחרונות.

48. החיים לימדו אותי ששינוי אפשרי, התחביב הכי גדול שלי זה לעשות משהו שמפחיד אותי או שאני חושבת שלא אצליח. בטבע שלי אני נורא פחדנית ועד היום יש פער גדול בין מה שאני חושבת שאני יכולה לבין מה שאני בפועל מצליחה.

49. התכונות החזקות שלי - אני יכולה ללמוד כל דבר, שמחת חיים טבעית, אינסוף הכלה ואמפתיה לכל אדם, גמישות ויכולת להשתנות ולהסתגל, מבינה בקלות מה אנשים רוצים ונוטה לרצות, יכולת ניתוח חדה, מאוד פרקטית ומעשית. כשאני מגזימה אלו בדיוק גם החולשות שלי…

50. אנשים זה הדבר הכי מרתק בעולם. מה מניע אותנו? מה עוזר לנו לגדול ולהשתנות ולחיות לפי האמת שלנו? זו נקודת המבט שלי על העולם.

51. אני אופטימיסטית בלתי נלאית. מאמינה שהעולם מקום טוב וחיובי. שהחיים יפים ותמיד יש מה לעשות כדי לשפר את חיינו ולחיות אותם במלואם.

לעשור הקרוב אני מאחלת לעצמי שמחה, בריאות , המשך זוגיות טובה, להמשיך להיות אמא נוכחת ולראות את ילדינו צומחים ופורשים כנפיים בדרכם, להגשים עוד כמה חלומות קריירה, להמשיך להתפתח, להשתנות ולהפוך אדם טוב יותר ושלמה יותר. להישאר צעירה בנפשי ולעוף על החיים.

לפעמים החיים שלנו סך הכל טובים, אבל בפנים משהו בכל זאת לא שלם.
יש איזה תחושת חוסר או החמצה. ואנחנו מנסים להשקיט אותה.

אני פוגשת את זה גם אצלי. כלפי חוץ אנשים אולי לא יבינו על מה אני מדברת.
הצלחתי לשלב בין אמהות מושקעת לארבעה, עבודה שאני אוהבת, דוקטורט, זוגיות טובה מאוד.
אבל משהו בכל זאת אוכל אותי. הידיעה שמבחינה מקצועית האטתי לטובת הילדים. יכולתי לעשות הרבה יותר, להוביל דברים גדולים יותר. הידיעה שאני לא מממשת עד הסוף את היכולות שלי.

הרצתי את זה בראש ובלב מיליון פעמים. אני יודעת שבחרתי נכון ולא הייתי עושה אחרת. ובכל זאת זה לא שלם. ועכשיו זה הזמן לתת לזה המשקל. כי הילדים כבר גדלו קצת והדוקטורט התסיים.
אבל אני בקושי מצליחה לזוז לכיוון.

בפנים משהו מסרב לשנות גירסה.

זה החלק המאתגר ביותר. לא הנסיבות. אלא השינוי הפנימי.
אני ממש נדרשת לעשות בדק בית עמוק.
האם אני באמת רוצה את זה?
ומה רע לי ככה? החיים הרי טובים.
ואם אני רוצה, אז מה בדיוק אני רוצה?
האם זה משהו שכבר עשרים שנה אני אומרת לעצמי, או רצון חדש שמפחיד אותי?
כמה אנרגיה זה ידרוש? האם זה שווה?
האם אצליח? ומה יקרה אם לא?
ומה זה ידרוש ממני כאמא, כאדם?
ואם אשאר כמו שאני עכשיו, מה זה אומר עליי?

ועוד יום ועוד יום, רוצה ולא מצליחה לצאת לכיוון החדש.
ובפנים תחושת החמצה.

זה תהליך שדורש כנות. האטה. הקשבה.
לשאול מי אני היום, מה חשוב לי היום,
וזה מערער את האמונות הכי עמוקות שלי לגבי עצמי והחיים.

מסכימה להאט, לא להיבהל מהריק. שעדין אין פרויקט חדש אפילו שיש לי זמן.
לא להתפתות ללימודים שמאוד מעניינים אותי אבל אם ארשם, זה אמנם יסתום את החור,
אבל בעוד שנתיים אהיה בדיוק באותו מקום.
לא לרדת על עצמי כי אני לא עושה ולא מתקדמת.
להמתין.
לפגוש אנשים ולדבר בקול את הרצונות והחששות,
לבחון מטרות, לבחון הזדמנויות, לנסות בקטן.
להשקיע ברווחה שלי, בתזונה, בספורט במדיטציה.
להקשיב.
לעשות דברים בדרך חדשה, לא להצליח, לנסות שוב ושוב ושוב.

וכבר יש ניצנים של הבנה ועשיה.
אבל לוקח הרבה זמן לעדכן גירסה.

אפילו שאני אלופה בשינוים, מבינה ומכירה היטב את המניעים ומהלכי הנפש,
אני מופתעת מכמה קשה לי לפרום את זה עם עצמי.

אני רואה את זה שוב ושוב גם אצל האנשים שאני מלווה.
וזה בדיוק המקום שבו רבים נעצרים.
לפעמים זה מקצועית. לפעמים בזוגיות.
לפעמים ביחסים עם עצמם. לפעמים זה חלום שנדחק הצידה.
לפעמים זה דפוס שמנהל כבר שנים.

משהו השתנה בנסיבות או בתוכנו. וצריך לעדכן גרסה, לא מבחוץ, מבפנים.

לפעמים אנחנו לא מפחדים מהשינוי. אנחנו מפחדים לאבד את מי שהתרגלנו להיות.

לפעמים המציאות נותנת לנו בעיטה מבחוץ לשנות.
אבל גם אז אם לא נקשיב, אנחנו יכולים מהר מאוד לחזור לעוד מאותו דבר.
להמשיך באותה התנהלות שכבר שנים מתסכלת אותנו.

לרוב אנחנו פשוט לא יודעים איך לשנות, או לא מאמינים שבאמת נצליח.

ובסה״כ החיים עובדים. לפעמים אפילו די טוב.
אבל לא בדיוק.
משהו עמוק בכל זאת חסר.
ואנחנו מרגישים שאנחנו חיים גרסה חלקית של עצמנו.
לא לגמרי ממומשים. מצומצמים.
וכביכול אין דחיפות. והשנים עוברות.

אותי הכי מפחידה המחשבה שעוד עשר שנים אסתכל אחורה ואגיד,
ידעתי, ולא עשיתי עם זה כלום.

השינוי לא חייב להיות דרמטי. אבל הוא כן דורש כנות.

אני מלווה אנשים שמרגישים את הפער ולא מוכנים להתעלם ממנו יותר.
אנשים שמבינים שמשהו חסר, גם אם הכול “בסדר”.
שלא רוצים עוד תובנה, אלא תנועה.
להביט פנימה באמת. לבחון מה בתוכם מונע את הצעד הבא.
להסתכל לזה בעיניים. ולהסכים להשתנות.

אם זה פוגש אותך, אפשר לדבר.

בשבילי התחושה הכי מרגשת בחיים זה לגלות שאני יכולה משהו שלא חשבתי שאצליח.
וזה בעיניי שווה את כל המאמץ.

שבוע לפני חנוכה נסענו אני ויגאל לפורטוגל, לרגל יום הולדת 50 שלו.

כששואלים אותי איך היה?
אני עונה שזה היה טיול מחבר.

לא טיול של וואו.
אלא רגוע, נעים, יפה. מלטף.

הוא חיבר אותי לעצמי. להקשבה פנימה: מה אני רוצה עכשיו, מה אני צריכה.
הוא חיבר אותי גם ליגאל.
מתי יש לנו בארץ שבוע שלם לעצמנו, בתוך מרוץ היומיום, עבודה וגידול ארבעה ילדים? הרגעים האלו נדירים.

היה בו ים שאני כל כך אוהבת, שקט, תנועה איטית, ובעיקר זמן. כמה נדיר המצרך הזה, זמן.

זה התאפשר כי ידענו שהילדים בידיים טובות. וכשזה קורה, אפשר פשוט להיות.
לקום בבוקר, לעשות ספורט, לאכול, לטייל, לנוח, לדבר. גם לדבר זה מצרך נדיר ביומיום העמוס.

זה היה תדלוק מצוין לנפש.

ואז הגיע היום האחרון. הדרך הארוכה חזרה הביתה. התחלתי להרגיש את התחושה הלא נעימה של חופשה מסתיימת. מין מועקה שמתבססת הגרון.

מצד אחד בהחלט מילאתי מצברים והרגשתי שבעת רצון ומסופקת.
מצד שני קשה לחזור הביתה גם אם לחיים שאני אוהבת. חיים שהם אינטנסיביים ואני מרגישה לפעמים שאני נאבקת להישאר מחוברת לעצמי.

התחושה הגיעה והציפה אותי. עצרתי רגע להבין מה בדיוק אני מרגישה: אני חוזרת לחופשת חנוכה, שלושה ילדים אינטנסיביים בבית, מטלות, עומס.
ובמקביל תקופה של דיוק מקצועי. טובה, אבל גם מבלבלת.
כל זה חיכה לי בנחיתה.

כשהתמונה התבהרה כבר הרגשתי קצת יותר טוב. הבנה וקבלה של הרגשות המעורבים.
נשמתי עמוק וביקשתי לעצמי משהו פשוט:
לנחות בעדינות כלפי עצמי.
להשתדל להישאר מחוברת, גם בתוך הרעש.

האמת? זה לא היה קל.

אבל בגלל שעצרתי, הקשבתי לקשיים שאני חווה בפנים, ותרגמתי את זה להתכווננות רכה, הרגשתי קצת יותר מוכנה ויותר בטוב עם הקשיים שעלו בימים שאחרי.
הרגשתי שלא טבעתי. שאני בכל זאת קצת יותר אני. וכאבי הגמילה מהחופשה, והאינטנסיביות של החיים וילדים בחופשה התקבלות קצת יותר ברכות ופחות בהתנגדות.

אחד הדברים שהבנתי מהטיול הזה הוא שחופשה נותנת לנו רגע לנשום. רגע להתחבר יותר למצפן הפנימי שלנו. לא כי הכול מושלם, אלא כי יש פחות רעש.

והשאלה האמיתית, לפחות עבורי, היא מה קורה כשאין חופשה. איך נשארים מחוברים לעצמנו בתוך היומיום עצמו.

זה כמעט אף פעם לא במהפכות גדולות. אלא בכיוונון קטן. יומי. רגע קצר שמזכיר לי מה חשוב לי ביום הזה.

אם אני מצליחה יום אחרי יום לעצור לכמה דקות, להקשיב פנימה, ולכוון את עצמי בעדינות, במצטבר אני מרגישה שאני מתקרבת לחיים שהם קצת יותר כמו שאני רוצה. קצת יותר שלי.

כשיש לנו מצפן פנימי – גם בתקופות של משבר ובלבול, אנחנו יודעים למצוא את הדרך.

ביום שלישי הרציתי על הדוקטורט שלי בכנס בינלאומי על רווחה נפשית וחוסן.
חוקרים מרחבי העולם הציגו מחקרים עדכניים על מה עוזר לנו לשגשג, ואני הצגתי את הנושא שקרוב לליבי – המצפן הפנימי: מהם התהליכים שמפתחים מצפן פנימי חזק, ומה קורה כשיש לנו אחד כזה.

המצפן הפנימי הוא מדד חדש בתחום המוטיבציה.
הוא מתייחס ליכולת שלנו לדעת מה באמת חשוב לנו – מה אנחנו מעריכים, רוצים וצריכים באופן עמוק ואותנטי.
הליבה שלו היא היכולת להגדיר לעצמנו את הערכים שלנו באופן ברור.

בדרך כלל אני מדברת על התרומה של המצפן הפנימי למוטיבציה, אבל למעשה נמצא שהוא קשור להרבה יותר מזה:
לרווחה נפשית, לתחושת חיוניות, להפחתת דיכאון, להתמודדות עם לחץ חברתי, וליכולת לחיות באותנטיות – להיות נאמנים לעצמנו, פחות מונעים מהשוואה או השפעה חיצונית, ויותר שלמים עם הבחירות שלנו.

החידוש במחקר שלי הוא שזהו המחקר הראשון שבדק מה בעצם מאפשר את ההתפתחות של מצפן פנימי חזק.
מצאנו שלצורך כך נדרש:
• חינוך לערכים בדרך אוטונומית, לא דרך כפייה, ביקורת או עונשים.
• דגש על ערכים פנימיים – כמו עצמאות, נדיבות, הוגנות, למידה והתפתחות – ולא על ערכים חיצוניים כמו נראות, כסף, סטטוס ולייקים.
• למידה מתוך חוויות חיים – דרך אינטראקציות משמעותיות עם הורים ואנשי חינוך שמדגימים את הערכים שלהם בפועל.

⸻

מכאן לשני יישומים מהחיים שלי שמדגימים את החשיבות של המצפן הפנימי:

🧭 1. שמירה על רווחה בתקופה של חוסר יציבות לאומית:
בשנתיים האחרונות, כשהחיים במדינה הרגישו לעיתים בלתי אפשריים, שמתי לב שדווקא האנשים שהמשיכו לטפח את הערכים שלהם – שהמשיכו לשאול “מה חשוב לי עכשיו ואיך אני יכול לממש את זה” – הצליחו לשמור על תקווה, משמעות וחוסן.
זה בא לידי ביטוי בדרכים שונות: בתרומה לאחרים, בחיזוק המשפחה והחברים, או בביטוי דעה אישית שמטרתה קירוב ולכידות.

👨‍👩‍👧‍👦 2. הורות מתוך ערכים:
ב־6 השנים האחרונות אנחנו מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים בגידול הילדים שלנו – חברתיים, רגשיים והתנהגותיים.
עברנו דרך ארוכה של התייעצויות, ניסיונות ותסכולים, אבל בסופו של דבר, כשחזרנו לערכים שלנו כמשפחה – אהבה, כבוד, אחריות, עצמאות, מצוינות, הרמוניה, בריאות, התפתחות ושמחה – מצאנו את הדרך.
כשבחרנו להקשיב לערכים האלה באמת, ולהעביר אותם לילדים באופנים אוטונומיים, מכבדים אך גם עקביים – התחיל שינוי אמיתי.
זו כנראה הדרך היחידה להתמודד עם אתגרים מורכבים בהורות – ובחיים בכלל.

⸻

המצפן הפנימי הוא לא רעיון תיאורטי. הוא הכלי הכי מעשי שיש לחיים של רווחה, חוסן ומשמעות.
אז מסקרן אותי לשמוע:
איך הערכים שלכם עוזרים לכם להתמודד עם התקופה הזאת? עם גידול הילדים? ועם שאר האתגרים בחיים?

שנה חדשה – השנה אני בוחרת בי ✨

השנה אני מאחלת לעצמי – וגם לכם – לא לזייף.
כמה פעמים אנחנו ממשיכים לחיות כשמשהו מהותי לא נכון לנו?
יום ועוד יום, שנה ועוד שנה… עד שזה מתפוצץ.
לפעמים בפנים – בתחושת דכדוך, שחיקה או חוסר שמחה.
ולפעמים בחוץ – במשבר מקצועי, זוגי או בריאותי.

אצלי זה הופיע כתסכול ארוך ומתמשך.
מבחוץ הכול נראה מצוין – הישגים אישיים, זוגיים, משפחתיים, מקצועיים.
מבפנים – תחושה שאני לא מגשימה את עצמי ובעיקר… לא שמחה.

והאירוניה? זה קרה דווקא כשאני מלמדת וכותבת כל הזמן שהכול אפשרי.

היו לי תירוצים מושלמים:
אני אמא לארבעה, הדוקטורט במוטיבציה לקראת סיום, החרדה והכאב של המצב הלאומי בישראל.
אבל עמוק בפנים ידעתי – אלה רק תירוצים.

השנה חגגתי 50 🎉 וגם סיימתי סוף סוף את הדוקטורט שלי במוטיבציה.
ונגמרו התירוצים.

מה שהשתנה זה לא הנסיבות – אלא המחויבות שלי לעצמי.
ובעיקר לערך שהזנחתי יותר מדי זמן: ערך השמחה. שמתי את השמחה שלי בעדיפות אחרונה.

ואז שאלתי את עצמי: “עם דוקטורט במוטיבציה – איך אני לא מצליחה לזוז?”
והתשובה הייתה פשוטה: הכול מתחיל בהחלטה אמיתית לתעדף את זה עכשיו.

מאז – סדר היום שלי, היומן שלי, האנרגיה שלי – נראים אחרת.
בשבועות האחרונים התחלתי סוף סוף ליישם:
💙 אני אוכלת בצורה חדשה שכבר שנים לא הצלחתי לגייס את עצמי אליה – ועכשיו זה מרגיש נכון.
💙 מצאתי מקום חדש לרקוד בו עם יגאל אחרי 15 שנה(!) – וזה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם.
💙 מתרגלת לשאול עצמי כל בוקר מה הכי חשוב היום ומה ביום הזה יעשה אותי שמחה. מקשיבה ומשתדלת לבצע.

עם כל צעד שאני עושה – אני מקבלת הידהוד פנימי שאני בכיוון הנכון. הלב מתרחב.

🎯 אני מזמינה אתכם, להצטרף אליי למסע – לברר מה באמת חשוב לכם, להקשיב למצפן הפנימי שלכם, וללכת בדרך שהוא מתווה.

בתהליך אימון אישי ומעצים נלמד יחד:

💙 להקשיב למה באמת חשוב לכם– ולפתח אומץ לפעול בהתאם.
💙 לאהוב את מי שאתם עכשיו.
💙 לזהות מחדש את הכוחות שלכם.
💙 לתרגם את הרצונות שלכם לפעולות קטנות שאתם מסוגלים ליישם.
💙 לפתח חוסן רגשי, יכולות ושרירים חדשים שלא ידעתם שיש לכם.
💙 וליצור חיים שממלאים אותכם בשמחה וחיות.

תהליך אימון אישי הוא תהליך מעצים, ממוקד, עמוק ופרקטי.
הוא מייצר שינוי בפנים – ובמציאות החיצונית

אמנם אין תשובה אחת שמתאימה לכולם.
אבל יש עוגנים פנימיים וחיצוניים שכולנו יכולים לייצר כדי לאפשר לשינוי לקרות.

גם אם כבר קראתם, למדתם, הייתם בתהליכים – כל עוד לא התחלתם לעשות בפועל, שום דבר לא ישתנה.

התהליך שאני מציעה נועד לעזור לכם למצוא את הדרך האישית שלכם – לעשות, לא רק לדעת.

✨ נעים להכיר, אני רימה גורן – ד״ר למוטיבציה ומאמנת לחיים ולקריירה משנת 2006.
אני משלבת הבנה עמוקה של מה מניע אותנו, עם יכולת לתרגם מטרות לצעדים פרקטיים, ולעבוד יחד לעומק – גם רגשית וגם מעשית – כדי ליצור שינוי אמיתי.

השנה – אני בוחרת בי.
ואתם? 💜

אם השנה גם אתם רוצים לבחור בעצמכם – מוזמנים לכתוב לי בפרטי.
נבדוק יחד איך אפשר לצעוד בדרך שמתאימה לכם.

יש רגעים בחיים שבהם משהו בפנים אומר: ככה אני לא רוצה להמשיך לחיות.

השנה חגגתי יום הולדת 50, סיימתי תהליך של שנים וקיבלתי את הדוקטורט שלי, היום סאיה הבת הקטנה ביותר שלי הלכה לכיתה א, ולפני 3 שבועות איל הבכור יצא לשנת שירות. נראה שבשלו התנאים לדיוק החיים שלי. אבל התנאים אף פעם לא בשלים אלא כשאנחנו מחליטים לקחת על עצמנו את האחריות לחיות את החיים שלנו כמו מה שאנחנו באמת רוצים.

ועולות שאלות...
האם זהו הזמן לשינוי? האם אני חיה באמת את חיי או את החיים שמצפים ממני?

זה לא חייב להיות משהו דרמטי. לפעמים זו תשישות שקטה. תחושת החמצה שאוכלת מבפנים. הידיעה שאני חיה לפי מה שצריך אבל לא לפי מה שאני באמת רוצה.

אני מכירה את התחושות האלו מקרוב, לא רק מליווי עשרות לקוחות לאורך השנים אלא גם כדרך שאני עוברת בעצמי.

מבחוץ לפעמים בעיניי אחרים החיים שלנו נראים טובים ואנחנו מקבלים את כל ה -Vיים, שצריך . ובאמת זה לא שאני לא שמחה מהחיים שלי, יש לי המון על מה להודות. זוגיות אוהבת שהוכיחה עצמה לאורך השנים (בדיוק השבוע חגגנו 20 שנות נישואין), ילדים מדהימים, עובדת בעבודה שאני אוהבת, רווחה כלכלית, אפילו תחושת משמעות. מה עוד אפשר לבקש אתם שואלים.

אולי גם אתם מכירים את זה? מבחוץ הכול נראה בסדר, אבל מבפנים יש תחושת החמצה.

כי יש דברים חשובים שלא מקבלים מקום. למשל מימוש הפוטנציאל בקריירה, מרגישה שיש עוד הרבה דברים שהייתי יכולה לעשות ולבנות ולא היה להם מקום בתוך הבחירה להיות אמא משמעותית ל 4 ילדים שבשנים האחרונות דרשו המון משאבים רגשיים וזמן. למשל הדאגה לעצמי - בתזונה ובספורט. למשל לנתב את החיים שלי לפי מה שעושה אותי שמחה ולא לפי מה יעשה טוב לילדים או לאחרים או מסתדר עם אילוצי הזמן או עם מה שיש לי כוח לעשות.

לא איבדתי את עצמי לגמרי, אבל משהו לא מנגן מדויק.

מתבאסת שהילדים שלי לא מכירים איזה רובד חשוב ממני של שמחת חיים, אנרגטיות , יצירתיות, אמונה שתמיד המון אפשרי ואף פעם לא מאוחר. את רימה מלפני שהם נולדו. הרימה בתוכי שמבקשת שאני אקשיב למה שהיא רוצה ושזה בסדר לשים את עצמה בראש סדר העדיפויות . זה לא יבוא על חשבון האחרים. זה לא במקום המשפחה או הקריירה — זה ביחד.

אולי גם אצלכם יש תחומים חשובים שנדחקים הצידה?

אף פעם לא מאוחר להתחיל להקשיב מחדש.

#שואלת מה חסר שאני לא מוכנה לוותר עליו? מה ייתן לי סיפוק עמוק יותר? שקט פנימי?
• להגדיר מחדש רצון ומטרות.
• לשנות נקודת הסתכלות על עצמי ועל העולם.
• לשחרר ריצוי – את מי אנחנו מנסים לרצות ולמה?
• לבנות סידרי עדיפויות חדשים שמדויקים לי.
• לבנות צעד צעד מיומנויות חדשות והרגלים חדשים.
• ולזכור - שאף פעם לא מאוחר.

#מגדירה מטרות חדשות ומשמחות.

אצלי המטרה היא:
להכניס שמחה וסדר לחיים שלי . לאזן בין הגשמה לאמהות.

כשאנחנו מתרגמים את תחושת ההחמצה למטרה זה עושה סדר בראש ובלב.

כבר הסכמתי לקבל את הבחירות שעשיתי לגבי איך אני רוצה לחיות ולקבל את המחירים שלהן. כי האמת שבמקרה האישי שלי לא הייתי בוחרת אחרת, בכל מקרה את העבר אי אפשר לשנות .

כבר ארגנתי את התזונה שלי סוף סוף, מה שלא הצלחתי לעשות כמה שנים, וגם את הספורט מדייקת ולומדת לפנות לו מקום חשוב.

עובדת על ניהול הזמן שתמיד היה החולשה שלי. פתאום יש לי מוטיבציה לשנות פה למרות שתמיד התנגדתי. לתעדף נכון דברים כך שאהיה מרוצה מהיום שלי .

להכניס ריקוד, צחוק, מנוחה, fun, חברות ביומיום שלי. דברים שהעפתי החוצה בעומס החיים בתעדוף הקודם.

מליון פעם בשנים האחרונות ניסיתי לסדר את אלו. התזונה, הספורט, השמחה, החברות , ניהול הזמן, פרויקטים חדשים בעבודה. מה השתנה אתם שואלים ? כלום פשוט החלטתי ביני וביני שאני רוצה, חייבת, יכולה. ועכשיו זה הזמן . ואין שום דבר יותר חשוב מזה … מהשמחה שלי.

אני עוד בהתחלה של התהליך אבל הלב כבר שמח. כי הוא מרגיש שמקשיבים ונותנים מקום למה שחשוב.

ובמסגרת התעדוף החדש, בנוסף לכך שאני ממשיכה ללוות אנשים בצמתי קריירה מורכבים,

אני מפנה מקום בקליניקה לליווי אנשים בצמתי חיים. שרוצים לעשות רה ארגון.

להכניס סדר חדש, בהירות ושמחה.
תהליך שמתחיל מבפנים - בשקט, כנות והגדרה של מה באמת חשוב.

וממשיך בצעדים קטנים, מעשיים, שבונים חיים מותאמים למצפן הפנימי.

תכף ראש השנה וזה זמן טוב להתחיל להניע מחויבות חדשה לעצמינו.

אם אתם מרגישים שאתם בצומת דומה,
אפשר להתחיל בצעד קטן, שיחה, כדי להתחיל לבדוק ביחד מה חסר ומה אפשר לשנות.

אני כאן כדי ללוות – לא עם תשובות מוכנות, אלא עם מרחב בטוח, כן ומכוון לצמיחה אמיצה.

מוזמנים לכתוב לי בפרטי, או לשלוח הודעת וואטסאפ ל 050-823001, ונקבע שיחת היכרות קצרה.

כי בסוף — חיים עם מצפן פנימי הם חיים עם יותר שמחה, חיות ואמת.