13/06/2024
להפוך משכירה לעצמאית זו חתיכת דרך מטלטת. יש בוודאי לא מעט טיפים שאפשר לתת בנושא הזה ולא מעט מומחיות לעניין וזה לא מה שאני עומדת לכתוב פה. לא בדיוק לפחות. אבל כן אשמח לשתף בדרך שאני עברתי. וכרגיל, נעשה זאת בגילוי לב 😉
בערך מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי שחקנית. זה מה שלמדתי מכיתה א', דרך תאטרון צה"ל ועד בית הספר למשחק. אהבתי את זה, אני די בטוחה שכן, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני ממש מעולה בזה. טובה, אבל לא מעולה. משהו בעולם הזה תמיד קצת הביך אותי, הרגיש לי קשור אלי אבל לא לגמרי אני. בשלב כלשהו היה לי די ברור שאני צריכה לעשות עוד משהו ושרק לשחק לא יספק אותי לעולם. ידעתי שאני אוהבת לעבוד עם אנשים, להקשיב להם, אבל לא היה לי מושג לאן זה יוביל. כשסיימתי בית ספר למשחק, במקביל למסלול הרגיל של הצגות ילדים ואודישנים התחלתי למלצר בבית קפה בתל אביב. התחלתי כמלצרית מאוד גרועה והפכתי בהמשך למלצרית קצת פחות גרועה ואז למנהלת משמרת די טובה ואז למנהלת מקום וצוות ממש טובה. כל כך טובה כנראה שהתחלתי לחשוב שאולי זה יהיה ממש המקצוע שלי.
באותה תקופה אימון היה נראה לי כמו משהו שטחי בסגנון של ״איך להיות עשיר ומצליח ב10 צעדים״. אבל שמעתי על מישהי אחת, מאמנת, שאמורה להיות מדהימה והחלטתי לנסות. בזכות אותה מאמנת אישית ששינתה לגמרי את כל מה שחשבתי על העולם הזה החלטתי ללכת ללמוד אימון. זו לא הייתה תחושת של ייעוד ברור אלא יותר של "פשוט להתחיל ממשהו. לא משנה מה". בקורס הראשון פתאום הרגשתי משהו שלא הרגשתי אף פעם. גילתי משהו שאני יכולה להיות ממש, אבל ממש טובה בו. ולא רק להיות טובה בו- ממש לאהוב אותו. כשהסתכלתי גם על המנחים שהנחו את הקורסים הרגשתי שאני יכולה ואמורה לעשות גם את זה. אבל זה היה נראה כמו חלום רחוק רחוק. אז המשכתי ללמוד ובמקביל המשכתי לנהל ולהתפתח שם. התחלתי גם לאמן אבל על אש קטנה. העבודה בבית קפה הלכה וגדלה ולאט לאט לא נותר מקום לדברים אחרים. בהחלטה די מודעת החלטתי להתמסר לזה ולהשאיר בצד את עולם המשחק והאימון. ובשנה הראשונה זה אפילו הרגיש טוב. הרגשתי חזקה, עצמאית, הרווחתי משכורת יפה ואהבתי את מה שעשיתי.
בשנה השנייה התחלתי להרגיש קצת לא טוב. דלקות גרון שחזרו כל הזמן וכאבי רגלים קשים מאוד. אבל המשכתי. יום אחד הלכתי לפיזותרפיסט, אדם רגיש ויקר שהדבר הראשון שהוא שאל אותי כשסיפרתי לו על כאבי הרגליים היה: "תגידי, את מרגישה שאת הולכת לקראת הייעוד שלך?..". והלב שלי החסיר פעימה. אבל מיד השתקתי אותו, את הלב שלי ועברתי לכעס. ממש כעסתי כי סליחה? מי שאל אותך בכלל? מי דיבר על ייעוד? כן, טוב? זה לגמרי הייעוד שלי! בדיעבד אני יודעת שמה שהוא שאל היה כל כך מדויק שפשוט לא יכולתי להכיל את זה באותו הרגע. כל כך נבהלתי.
והמשכתי. המשכתי והתקדמתי והגעתי רגע לפני חתימת חוזה גדול להמשך הדרך ונסעתי לחופשה ליוון. נסעתי וחזרתי ממנה מרגישה כל כך רע שהלכתי לרופא ששלח אותי מיד לחדר מיון עם חשש להתקף לב.
משם התחילה שנה של התקפי חרדה. שנה נוראית ומופלאה כאחד. נוראית כי כל מי שחוותה אי פעם התקף חרדה יודעת עד כמה נורא זה. וכשזה חוזר שוב ושוב החיים יכולים והופכים לסיוט. ומופלאה כי איכשהו, מתוך הקושי הצלחתי להרגיש שמה שקורה לי הוא חשוב. שהנפש שלי מנסה לדבר, להגיד לי משהו ושאני צריכה לקחת את זה כהזדמנות ולהקשיב לה. שיש כאן מתנה. אז התחלתי ללכת לכל טיפול אפשרי ולאט לאט הסכמתי להקשיב למה שצעק מתוכי- שאני לא במקום הנכון עבורי. שהתבלבלתי איפשהו בדרך ושהגיע הזמן לחזור.
ולאט לאט הצלחתי להתגבר על כל הפחדים והקולות המאיימים בראשי שאמרו לי שאסור לי לעזוב עבודה כזו, שלא אמצא את עצמי אחריה, שלא אסתדר כלכלית, שאי אפשר באמת להתפרנס מאימון…
רגע, אמרתי שהתגברתי על הפחדים האלו? יותר מדויק יהיה לומר לא שהתגברתי על הפחדים אלא שביחד איתם, יד ביד, התחלתי לגלות את האומץ שלי. וזה לקח זמן וזה ממש לא קרה ביום אחד אבל בסוף- החלטתי לעזוב. וכך הפסיקו להם גם התקפי החרדה, וכך התחלתי תהליך הסמכה וחזרתי לאמן. וחזרתי לנשום.
ואז נכנסתי להריון 🙂 ואחרי שיולי נולדה זה נהיה ברור שמכאן זה רק ללכת קדימה. קדימה אל עבר הייעוד שלי. שבעצם היה שם כל הזמן וחיפש דרך לצאת דרך כל מה שעשיתי. אבל עכשיו זה הזמן שהדרך הזו תהיה מדויקת.
ומאז.. מאז קרו המון דברים מופלאים. הצלחתי, לאט אך בנחישות, להגיע למצב שבו אני מתעסקת רק במה שאני אוהבת. באימון, בהנחייה, בגדילה- שלי ושל אחרים. כשחזרתי לאמן אחרי הלידה מצאתי את עצמי במקום לא פשוט, הייתי זקוקה להגיע לעוד אנשים אבל היה לי מאוד קשה לשווק את עצמי. למעשה בכל פעם שניסיתי לכתוב משהו "שיווקי" לא הצלחתי. הכל הרגיש לי לא אותנטי, לא מעורר השראה, לא אני… הדבר היחיד שכן עורר בי השראה היה לכתוב על התהליכים שאני עצמי עוברת, ואם לדייק- לכתוב בכנות על המורכבות של החיים בכלל ושל האמהות בפרט. חשבתי לעצמי שאת מה שאני עוברת, הקשיים והמורכבויות כאמא, כמאמנת, כאדם, בטח לא רק אני עוברת. אז התחלתי לכתוב פוסטים שקשורים לחיי כשהמוטיב העיקרי בהם היה כנות. פתיחות. התחלתי לכתוב פוסטים על אימהות, האימהות כפי שאני חווה אותה ומה שאני לומדת ממנה. אימהות כפרספקטיבה של למידה וגיליתי שהמון נשים מתחברות אליהם. זו גם הפכה להיות אחת הדרכים הכי יעילות שלי להגיע לחלק מקהל היעד שרציתי לעבוד איתו.
אני לומדת להקשיב ללב שלי ומנסה לעזור לאחרים לעשות אותו הדבר. זה לא תמיד תהליך פשוט. הוא גם הרבה פעמים כואב. אבל נדמה לי, שקצת כמו בלידה, יש כאבים שהם למטרה ממש טובה.
לעוד שאלות בנושא- כי יש עוד המון מה לומר אבל אם הגעתן עד לפה מגיע לכם קצת לנוח- אני כאן.
בתמונה- אני, שומרת
על קוליות כהרגלי, בסיומו של עוד קורס אימון שהנחתי באמסטרדם, בבית הספר הבינלאומי לאימון שבו למדתי. כי לפעמים חלומות מתגשמים, גם ואולי בעיקר אם כואב בדרך❤️
