גילוי לב - טליה דור, מאמנת אישית

וואו המון זמן לא כתבתי פה בדף אז הנה תירוץ מעולה! הזמנה למפגש מאסטר קלאס בהנחייתי 🙂 כל הפרטים בתגובות, מקווה לראות שם פנים אהובות♥️

לעשות או לא לעשות.
עוד ילד, כמובן.
מעטות השאלות שהתעסקתי בהן בשנים האחרונות כמו בזו.
תמיד היה לי ברור שיהיו לי שני ילדים. כמו המשפחה הקטנה שאני גדלתי בה. אמא, אבא, אחות גדולה ואח קטן. מאוזן. ואז הגיעה ילדתי והביאה איתה… הכל. כמות אהבה שלא הכרתי, ותובנות, בלבול ועייפות, תחושת חיבור לעצמי ולעולם, תחושת ניתוק מעצמי ומהעולם. בהירות וכאוס. מטרות ברורות וטריפה מחדש של כל הקלפים. היא הביא איתה גם פריחה מקצועית עבורי, דיוק, תעוזה, קבלה. והזמן עבר ועבר ובתוך כל זה, פתאום לא נראה שיש מקום לעוד משהו. הכל גם ככה עולה על גדותיו. ובכל זאת, היה לי ברור שאעשה עוד ילד. עד שפתאום זה לא היה ברור לי יותר.
כמה קשה להניח להחלטות שעשית כשהיית מישהי אחרת, אה?

הדיאלוג הזה עם אני מהעבר ועם אני העתידית הוא כזה ששווה לשים לב אליו:
אני רוצה לתת כבוד לאני מהעבר. זה קצת כמו לתת לילדה שבך להוביל אותך, לפעמים זה חשוב מאוד. היא אומרת לי: ״אני צעירה יותר, אולי תמימה יותר. אבל יש בזה כח. אני זוכרת כמה אהבתי להפוך לאמא ותמיד היה לנו ברור שיהיו לנו 2 ילדים ואנחנו לגמרי מסוגלת לזה וזו תהיה טעות שלא לעשות את זה כל עוד את, אולי, עדיין יכולה".
כמו האני מהעבר שלי גם האני העתידית אומרת לי לפעמים שאני עושה טעות נוראית. שאני אתחרט על זה. שלא משאירים ילדה לגדול בלי אחים. ״ומי יטפל בכם כשתהיו מאוד מבוגרים? ומי בכלל תהיי כשלא יהיה לך יותר במי לטפל?״

אבל מה לגבי אני העכשווית? היא משמיעה קול ברור: אני לא רוצה עוד ילד כרגע. אני אוהבת את החופש (היחסי) שיש בילדה אחת בת 10. את היכולת לקום בבוקר וללכת לרקוד גאגא ואז לשבת ולשתות קפה ולטוס לעבוד בחול, לישון כל הלילה, את השחרור ממחשבות על מטפלת, גן, הסתגלות, לילות בלי שינה, הנקה. ואז קופצת לה אני מהעבר ולוחשת לי :"הי, זוכרת אבל כמה אהבת להניק? זוכרת כמה אהבת להתעורר לחום הזה ואפילו אהבת קצת את תחושת המסטול של לא לישון חצי לילה כי היא עליך, רותחת מחום ואת כולך שלה ובשבילה והמטרה שלך בעולם ברורה. כמה פוקוס זה נתן לך, כמה שקט. זוכרת איך המסע הזה בנה אתכם כזוג? ואני רוצה לענות לה: כן אבל את שוכחת גם כמה רעש זה הכניס. ואיך המסע הזה בנה אותנו כזוג אבל גם כמעט הרס אותנו? זוכרת?
ותוך כדי השיחה הבלתי נגמרת הזו הזמן עובר והגפיים של התינוקת שלי הולכים ומתארכים. היא מתפרשת לה בעולם, שעון החול של החיים ממשיך ולא עוצר, ולמה יש לי דמעות עכשיו, אם ברור לי שזה לא מה שאני רוצה?

כי אנחנו מורכבות מכל כך הרבה חלקים, לעזאזל, ולפעמים הם פשוט מסרבים להסתדר אחד עם השני.
לא מביאים ילד לעולם אם לא רוצים. אני יודעת את זה. ועדיין אני עצובה. ומתגעגעת.
אפשר להתגעגע לילד שמעולם לא היה לך ושאולי לעולם גם לא יהיה לך?

ננשום רגע.
שומעות את הלופ האינסופי הזה? את הספק התמידי שמחלחל?
אישה חכמה לימדה אותי פעם שהכי חשוב זה לא ללכת נגד עצמי. עשית החלטה? תעמדי מאחוריה. וגם לא להחליט זה בעצם להחליט. הספק הוא מקור לכאב. הוא משאיר אותי במלחמה תמידית עם המציאות. אם אני מכבדת את טליה העכשווית, היא בוחרת להשאר בשלישיה המתוקה שיש לנו. עכשיו זה רק מבקש ממני לקבל את מגוון הרגשות שבאים עם ההחלטה הזו. את הכאב, את הפחד, את ההקלה.
קבלה עצמית והשלמה זה לאו דווקא נהר שקט ורגוע. לפעמים זו סערה פנימית. ולפעמים הדבר היחיד שיש לעשות זה להפסיק להתנגד לסערה ולתת לה להיות חלק ממך. העיקר להישאר בעדך תוך כדי.

להפוך משכירה לעצמאית זו חתיכת דרך מטלטת. יש בוודאי לא מעט טיפים שאפשר לתת בנושא הזה ולא מעט מומחיות לעניין וזה לא מה שאני עומדת לכתוב פה. לא בדיוק לפחות. אבל כן אשמח לשתף בדרך שאני עברתי. וכרגיל, נעשה זאת בגילוי לב 😉

בערך מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי שחקנית. זה מה שלמדתי מכיתה א', דרך תאטרון צה"ל ועד בית הספר למשחק. אהבתי את זה, אני די בטוחה שכן, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני ממש מעולה בזה. טובה, אבל לא מעולה. משהו בעולם הזה תמיד קצת הביך אותי, הרגיש לי קשור אלי אבל לא לגמרי אני. בשלב כלשהו היה לי די ברור שאני צריכה לעשות עוד משהו ושרק לשחק לא יספק אותי לעולם. ידעתי שאני אוהבת לעבוד עם אנשים, להקשיב להם, אבל לא היה לי מושג לאן זה יוביל. כשסיימתי בית ספר למשחק, במקביל למסלול הרגיל של הצגות ילדים ואודישנים התחלתי למלצר בבית קפה בתל אביב. התחלתי כמלצרית מאוד גרועה והפכתי בהמשך למלצרית קצת פחות גרועה ואז למנהלת משמרת די טובה ואז למנהלת מקום וצוות ממש טובה. כל כך טובה כנראה שהתחלתי לחשוב שאולי זה יהיה ממש המקצוע שלי.
באותה תקופה אימון היה נראה לי כמו משהו שטחי בסגנון של ״איך להיות עשיר ומצליח ב10 צעדים״. אבל שמעתי על מישהי אחת, מאמנת, שאמורה להיות מדהימה והחלטתי לנסות. בזכות אותה מאמנת אישית ששינתה לגמרי את כל מה שחשבתי על העולם הזה החלטתי ללכת ללמוד אימון. זו לא הייתה תחושת של ייעוד ברור אלא יותר של "פשוט להתחיל ממשהו. לא משנה מה". בקורס הראשון פתאום הרגשתי משהו שלא הרגשתי אף פעם. גילתי משהו שאני יכולה להיות ממש, אבל ממש טובה בו. ולא רק להיות טובה בו- ממש לאהוב אותו. כשהסתכלתי גם על המנחים שהנחו את הקורסים הרגשתי שאני יכולה ואמורה לעשות גם את זה. אבל זה היה נראה כמו חלום רחוק רחוק. אז המשכתי ללמוד ובמקביל המשכתי לנהל ולהתפתח שם. התחלתי גם לאמן אבל על אש קטנה. העבודה בבית קפה הלכה וגדלה ולאט לאט לא נותר מקום לדברים אחרים. בהחלטה די מודעת החלטתי להתמסר לזה ולהשאיר בצד את עולם המשחק והאימון. ובשנה הראשונה זה אפילו הרגיש טוב. הרגשתי חזקה, עצמאית, הרווחתי משכורת יפה ואהבתי את מה שעשיתי.

בשנה השנייה התחלתי להרגיש קצת לא טוב. דלקות גרון שחזרו כל הזמן וכאבי רגלים קשים מאוד. אבל המשכתי. יום אחד הלכתי לפיזותרפיסט, אדם רגיש ויקר שהדבר הראשון שהוא שאל אותי כשסיפרתי לו על כאבי הרגליים היה: "תגידי, את מרגישה שאת הולכת לקראת הייעוד שלך?..". והלב שלי החסיר פעימה. אבל מיד השתקתי אותו, את הלב שלי ועברתי לכעס. ממש כעסתי כי סליחה? מי שאל אותך בכלל? מי דיבר על ייעוד? כן, טוב? זה לגמרי הייעוד שלי! בדיעבד אני יודעת שמה שהוא שאל היה כל כך מדויק שפשוט לא יכולתי להכיל את זה באותו הרגע. כל כך נבהלתי.
והמשכתי. המשכתי והתקדמתי והגעתי רגע לפני חתימת חוזה גדול להמשך הדרך ונסעתי לחופשה ליוון. נסעתי וחזרתי ממנה מרגישה כל כך רע שהלכתי לרופא ששלח אותי מיד לחדר מיון עם חשש להתקף לב.
משם התחילה שנה של התקפי חרדה. שנה נוראית ומופלאה כאחד. נוראית כי כל מי שחוותה אי פעם התקף חרדה יודעת עד כמה נורא זה. וכשזה חוזר שוב ושוב החיים יכולים והופכים לסיוט. ומופלאה כי איכשהו, מתוך הקושי הצלחתי להרגיש שמה שקורה לי הוא חשוב. שהנפש שלי מנסה לדבר, להגיד לי משהו ושאני צריכה לקחת את זה כהזדמנות ולהקשיב לה. שיש כאן מתנה. אז התחלתי ללכת לכל טיפול אפשרי ולאט לאט הסכמתי להקשיב למה שצעק מתוכי- שאני לא במקום הנכון עבורי. שהתבלבלתי איפשהו בדרך ושהגיע הזמן לחזור.
ולאט לאט הצלחתי להתגבר על כל הפחדים והקולות המאיימים בראשי שאמרו לי שאסור לי לעזוב עבודה כזו, שלא אמצא את עצמי אחריה, שלא אסתדר כלכלית, שאי אפשר באמת להתפרנס מאימון…

רגע, אמרתי שהתגברתי על הפחדים האלו? יותר מדויק יהיה לומר לא שהתגברתי על הפחדים אלא שביחד איתם, יד ביד, התחלתי לגלות את האומץ שלי. וזה לקח זמן וזה ממש לא קרה ביום אחד אבל בסוף- החלטתי לעזוב. וכך הפסיקו להם גם התקפי החרדה, וכך התחלתי תהליך הסמכה וחזרתי לאמן. וחזרתי לנשום.

ואז נכנסתי להריון 🙂 ואחרי שיולי נולדה זה נהיה ברור שמכאן זה רק ללכת קדימה. קדימה אל עבר הייעוד שלי. שבעצם היה שם כל הזמן וחיפש דרך לצאת דרך כל מה שעשיתי. אבל עכשיו זה הזמן שהדרך הזו תהיה מדויקת.
ומאז.. מאז קרו המון דברים מופלאים. הצלחתי, לאט אך בנחישות, להגיע למצב שבו אני מתעסקת רק במה שאני אוהבת. באימון, בהנחייה, בגדילה- שלי ושל אחרים. כשחזרתי לאמן אחרי הלידה מצאתי את עצמי במקום לא פשוט, הייתי זקוקה להגיע לעוד אנשים אבל היה לי מאוד קשה לשווק את עצמי. למעשה בכל פעם שניסיתי לכתוב משהו "שיווקי" לא הצלחתי. הכל הרגיש לי לא אותנטי, לא מעורר השראה, לא אני… הדבר היחיד שכן עורר בי השראה היה לכתוב על התהליכים שאני עצמי עוברת, ואם לדייק- לכתוב בכנות על המורכבות של החיים בכלל ושל האמהות בפרט. חשבתי לעצמי שאת מה שאני עוברת, הקשיים והמורכבויות כאמא, כמאמנת, כאדם, בטח לא רק אני עוברת. אז התחלתי לכתוב פוסטים שקשורים לחיי כשהמוטיב העיקרי בהם היה כנות. פתיחות. התחלתי לכתוב פוסטים על אימהות, האימהות כפי שאני חווה אותה ומה שאני לומדת ממנה. אימהות כפרספקטיבה של למידה וגיליתי שהמון נשים מתחברות אליהם. זו גם הפכה להיות אחת הדרכים הכי יעילות שלי להגיע לחלק מקהל היעד שרציתי לעבוד איתו.
אני לומדת להקשיב ללב שלי ומנסה לעזור לאחרים לעשות אותו הדבר. זה לא תמיד תהליך פשוט. הוא גם הרבה פעמים כואב. אבל נדמה לי, שקצת כמו בלידה, יש כאבים שהם למטרה ממש טובה.

לעוד שאלות בנושא- כי יש עוד המון מה לומר אבל אם הגעתן עד לפה מגיע לכם קצת לנוח- אני כאן.

בתמונה- אני, שומרת
על קוליות כהרגלי, בסיומו של עוד קורס אימון שהנחתי באמסטרדם, בבית הספר הבינלאומי לאימון שבו למדתי. כי לפעמים חלומות מתגשמים, גם ואולי בעיקר אם כואב בדרך❤️

"דאגה היא עבודה זרה" דן לסרי.

"אני לא יכולה עם הדאגה שלך!" היא קוראת בדמעות אחרי שביקשתי לצלם לרופא איזו פריחה קטנה שהופיעה לה.
"אבל אני לא דואגת, רק רציתי שנצלם את זה…." ניסיתי להישמע משכנעת. והאמת שבאותו רגע באמת לא הרגשתי שאני כל כך דואגת. אבל היא, היצור הרגיש והמרגיש-כל הזה קולטת אותי לפעמים עוד לפני שאני קולטת את עצמי.
האמת היא שכן דאגתי. כי אני אימא וכי אני אני וכי גם כשמופיע לי משהו בגוף, אני נבהלת בקלות אז בטח ובטח כשמדובר בה. רק שאני, שלא כמוה, לא מספיק רגישה לשים לב כמה הדאגה הזו משפיעה עלי לרעה. וגם אם אני שמה לב אני לא תמיד מספיק חזקה כדי לשים לעצמי גבול כל כך ברור כמו שהיא יודעת לשים לי.

האמת היא שכולנו מאוד רגישים לתחושה הזו של דאגה. ההבדל בין דאגה לבין אכפתיות הוא שמים וארץ.

כשמישהו דואג לי אני לרוב נבהלת. נבהלת כי אם דואגים כנראה שיש סיבה. זה לא חייב להיות במילים לפעמים זה פשוט במבט או בהתנהגות ואני ישר מרגישה- משהו לא טוב קורה.
כשאכפת ממני אני מרגישה שאוהבים אותי אבל שגם סומכים עלי, מאמינים בי. אכפתיות שולחת מסר של קירבה ואהבה בלי התוספת הלא רצויה של הפחד והלחץ.
אבל מה לעשות שכשאני רואה פריחה על הילדה שלי (ותזרמו איתי כי למרות שזו הייתה באמת פריחה אמיתית היא גם מטאפורה) כל הגוף שלי נדרך והפחד קופץ מבלי לבקש ממני רשות?
אז דבר ראשון שאני רוצה לעשות זה לשים לב שנבהלתי ולתת לזה מקום גם אם לרגע, ביני לבין עצמי. מה שאני בטוח לא רוצה לעשות זה להעמיד פנים שזה לא שם. כי כמו כל המפלצות, כשמנסים לדחוף אותה בחזרה לארון היא חוזרת מפחידה יותר מתמיד. ואם את נמצאת בחברתם של אנשים רגישים במיוחד, הם ישימו לב לזה גם אם ממש תנסי להסתיר וזה ישפיע גם עליהם.
אז נתחיל בלהסכים לראות. וכבר ברגע הזה יש פוטנציאל למשהו משמעותי שיקרה. כי ברגע שנתתי שם למה שאני מרגישה יש לי כבר קצת יותר שליטה עליו. זה כמו להגיד- אוקיי הבנתי זה החדר שנכנסתי אליו קוראים לו פחד/עצב/עלבון/בושה. והיי, זה עוד לא מעביר את זה אבל לפחות אני יודעת קצת יותר מול מה אני עומדת.
אם למשל זה מה שהייתי עושה באותו רגע, מכירה בזה שנבהלתי ונותנת לזה שם, אולי הייתי עוצרת רגע להיזכר שיולי מפחדת מכל מה שקשור ברופאים ושאולי הרעיון של לצלם לרופא, דווקא עכשיו, שניה לפני שהיא הולכת לישון הוא לא הדבר הראשון שכדאי להציע לה. אולי הייתי פשוט מקשיבה לה, שותקת רגע, מחבקת, מצחיקה אותה או אלף תגובות אפשריות אחרות.
כי כשאני נותנת מקום ושם למה שאני מרגישה אני עושה עוד משהו. אני מאיטה לרגע. וכשאני מאיטה לרגע יש לי קצת יותר יכולת לבחור את התגובה שלי. לבחור אם לפעול או לא לפעול ומאיזה מקום. וגם ואלי הכי חשוב, יש לי יכולת לראות את מי שמולי, במקרה הזה את יולי, להיזכר שהיא גם אדם עם רגשות ופחדים ו"חדרים" משלה ולשים לב שאני לא זורקת עליה את הפחדים שלי אלא לוקחת עליהם אחריות. ולא פחות חשוב מזה, לזכור שיולי לא צריכה את הדאגה שלי. היא מחלישה אותה. היא צריכה את האהבה שלי, את האכפתיות שלי, את האחריות ההורית שלי, זה כן. הדאגה היא תוספת צד שהיא לא הזמינה ולא מזינה אותה בשום צורה.
ועכשיו תגידו, איך זה בכלל אפשרי להיות אמא בלי לדאוג ולהיות חרדה??
ובכן, אין לי מושג 🙂 אני עדיין לא הצלחה מסחררת בנושא כפי שאתן מבינות. אבל לשם אני רוצה לצעוד, לאט לאט ובהתמדה. מצטרפות?

באימון, שבו מתעסקים בעיקר בחלומות והגשמה אנחנו לרוב מנהלים דיאלוג עם האני העתידי שלנו. למעשה בזכות שיחה עם האני העתידית שלי החלטתי בכלל ללכת ללמוד אימון וזו הייתה החלטה מבריקה אז כבוד לה 🙂
אבל פתאום התחשק לי לנהל שיחה דווקא עם אני של פעם שרק מתחילה את דרכה בעסק הזה ולתת לה קצת טיפים. וככל שכתבתי חשבתי שאולי חלק מהטיפים האלו יכולים לשרת לא רק מאמנים אלא עוד אנשים שמתחילים את דרכם בכל עסק עצמאי שהוא שזה חתיכת דבר מפחיד ואמיץ לעשות.

אז הנה 6 טיפים למאמנת המתחילה שהייתי:

1. תאמני

נשמע מובן מאליו נכון? האמת שלא. את עלולה לבזבז הרבה זמן במחשבה שאת חייבת ליצור לעצמך נישה סופר ברורה או להגיע לסוג מסוים של לקוחות כשמה שאת באמת צריכה לעשות זה לאמן. להיכנס לרכב ולהתחיל לנסוע ובזמן שתעשי את זה הדרך הייחודית שלך, הסגנון הייחודי שלך יתגלה לך. תני לעולם לחשוף בפנייך מהי הנישה שלך דרך סוג האנשים שיגיעו אליך. את רוצה לאמן כמה שיותר. אל תהיי בררנית, תעבדי עם סוג האנשים שמגיעים אליך באופן טבעי.

2. תפיצי את השמועה

את תרגישי חסרת ביטחון בהתחלה. אולי זה אפילו יביך אותך לקרוא לעצמך מאמנת, זה טבעי. ואז את תתחילי להגיד לעצמך שאת קודם כל צריכה ליצור אתר מושקע או לוגו או לעבוד על הדף העסקי המושלם. את לא. כלומר, את יכולה אם מתחשק לך. אבל תתחילי מלספר לאנשים שזה מה שאת עושה, שאת מחפשת לקוחות, שיש לך מה להציע. ספרי לחברים שלך, לשכנים, תשלחי אימיילים, תפרסמי בפייסבוק או באינסטגרם או בכל פלטפורמה שמתאימה לך, רק תגלי לאנשים למען השם שזה מה שאת עושה ואל תקווי שהם יגלו את זה בטלפתיה. זה ירגיש מביך ופגיע וחשוף- תעשי את זה בכל מקרה.

3. תתחילי לפני שאת מרגישה מוכנה

הרגשות האלו שדיברתי עליהם בדיוק? פחד, פגיעות, מבוכה? את עלולה להתבלבל ולחשוב שבגלל שאת מרגישה אותם זה אומר שאת עוד לא מוכנה אבל זו לא האמת. האמת היא שמוכנה זו אשליה כי תמיד יש עוד משהו ללמוד, עוד קורס לקחת, עוד מקום לגדול אליו, זה אינסופי וזה נפלא שזה ככה. את לנצח תהיי בתהליך של צמיחה. אל תחכי להרגיש מוכנה כי את עלולה למצוא את עצמך מחכה לנצח.

4. תזכרי שאת יותר מהכלים שלמדת או השיטה שלמדת

כלים זה נפלא וחשוב. למעשה, בעוד חמש שנים בערך ללמד אנשים אחרים בקורסי אימון את הכלים האלו יהפוך להיות אחד הדברים האהובים עליך ביותר, אבל הכלים שלמדת הם לא כל מה שיש לך להציע כמאמנת. את עלולה למצוא את עצמך מתרכזת יותר מדי ב"לעשות את זה כמו שצריך" ולשכוח שהנכס היקר ביותר שלך הוא מי שאת. אימון (ורוב הדברים בחיים בעצם) זו מערכת יחסים וכמו כל מערכת יחסים טובה, הדלק שלה הוא אינטימיות, חיבור ואותנטיות. לאט לאט את תגלי שהייחוד שלך, הסטייל המיוחד שלך הוא מה שימשוך אליך אנשים. כשתעזי להביא את מי שאת במלואך, בלי להתנצל או לנסות להיות כמו מישהו אחר ותניחי לכל מה שאת "יודעת" או "אמורה" לעשות, את תהפכי למאמנת הרבה יותר טובה.

5. אל תנסי להיות מאמנת טובה

היי אבל בדיוק אמרת…! אני יודעת נו, זה מבלבל. נכנסת למקצוע הזה כי את רוצה לעזור לאנשים לתת להם ערך ולאפשר להם להגשים חלומות ולהשתנות אבל אל תוך הכוונה הזו עלולים להזדחל עוד אורחים לא רצויים כמו האגו שלך, הילדה בתוכך שרק רוצה להיות תלמידה טובה, הצורך שלך שיאהבו אותך או הפחד שלך לאבד לקוחות וכל אלו עלולים לעצור אותך מפשוט לעשות את העבודה שלך. במקום להתרכז בעצמך ובכמה ערך את נותנת תעשי הפוך, תתרכזי באדם שמולך, תקשיבי, תהיי סקרנית, תסמכי על האינטואיצה שלך ויותר מהכל- תסמכי על הלקוחות שלך. תזכרי, זה לא עליך זה עליהם. וזה טוב ומשחרר.

6. קחי לעצמך מאמן או מאמנת

תסמכי עלי, את תצטרכי את התמיכה הזו לאורך הדרך. את תצטרכי את האדם הזה שייתן מרחב לכל מה שיעלה בדרך האמיצה היפה והמפחידה הזו שבחרת להתחיל ללכת בה. המאמן או המאמנת שלך יעזרו לך לחגוג הצלחות, ללמוד מהכישלונות, יאתגרו אותך וינחו אותך כשצריך. תעזרי באינטואיציה שלך כדי לבחור את האדם שהכי מתאים לך. תבחרי אדם שאת מכבדת אבל גם מרגישה מספיק בנוח להיות פגיעה לידו, אדם שמבין את ההומור שלך, רואה ואוהב את הייחוד שלך ושאת יכולה לסמוך עליו. (אה וספוילר- את תבחרי ב Abi Shilon וזה הולך להיות תהליך מדהים שבו אשכרה תשיגי את כל מה שרצית והרבה יותר מזה).

*היא הרי שומעת את הלב שלי ישירות*
(כמה נקודות חשובות להזכיר לעצמי בסוף היום...)

1. זה משחק לטווח ארוך כל עניין האמהות הזה. להזכיר לעצמי שאם אמרתי "כן" כשאולי היה נכון יותר לומר "לא" זה לא אומר שנכשלתי. זה לא אומר שיולי לעולם לא תדע לקבל "לא". זה לא אומר שהפסדתי בקרב. שנכנעתי.

2. אמהות היא לא קרב. למרות שזה לפעמים יכול להרגיש כאילו היא כן. למרות שלפעמים אני ממש משוכענת שהיא עושה לי דווקא. למרות שחדר השינה המתוק והתמים שלה יכול להרגיש ברגע כמו זירת איגרוף כשהשעה 22:00 בלילה והיא לא מוכנה לישון. היא תמיד בעדי ואני רוצה לזכור שאני תמיד בעדה.

3. מה שאני "אגיד" זה כמעט אף פעם לא יהיה העניין. זה תמיד מה שאני "אהיה". יש לה כוחות פלא לילדה שלי, היא מרגישה כוונה מעבר להכל. כשאני מבוהלת, לא שלמה עם עצמי, מפוחדת ומבולבלת- היא תדע. לא משנה בכמה מילים יפות אעטוף את זה או אנסה להשמע עוצמתית. היא תדע.

4. זה גם בסדר- מותר לי להיות מבוהלת, לא שלמה עם עצמי, מפוחדת ומבולבלת. גם אני גדלה פה, לא רק היא. או אם להודות על האמת- בעיקר אני היא ילדה ת בת 10 ואני אמא בת 10. וחלק מתהליך של גדילה זה להיות לא שלמה, לטעות, ליפול.

5. זה לא תהליך שעומד להסתיים. אין נקודת סוף. אין מבחן סיום. וזה מבאס לפעמים, אני ממש אוהבת להרגיש שהגעתי אל ה"מטרה". אבל לצערי או לשמחתי המטרה פה היא הקשר. הקשר בינינו, הקשר של כל אחת עם עצמה. וזה לא ייגמר אף פעם. גם לא כשכבר לא אהיה פה.

7.זה לא גדול עלי. גם אם 90% מהזמן נדמה לי שכן. שאני פשוט בת שש ושאין לי מושג מה אני עושה. זה לא גדול עלי. "כשהתלמיד מוכן המורה מגיע" לא? אז כנראה שאני מוכנה כי הנה- המורה שלי הגיעה. היא חצי מהגובה שלי כרגע, זה נכון. אבל הגודל לא קובע במקרה הזה. זה אתגר שעוצב במיוחד עבורי, למידות שלי.

8. זה לא פרויקט. יולי היא לא הפרויקט שלי. ההורות היא לא פרויקט שמקבלים עליו ציון. היא נשמה עדינה שקשורה אלי ואני אליה. רוב הפעמים שאני מסתבכת זה כשאני שוכחת את זה ומנסה לחשוב איך הכי נכון לפעול כדי לטפל ב"מצב" הזה. יולי היא לא מצב- היא בן אדם שוווה לי לפגוש.

9. לזכור להגיד לה תודה גם כשקשה. תודה על חיבוקים ונישוקים ואהבה זה קל. תודה על בכי, צעקות, גלגולי עיניים, זה קצת יותר קשה. אבל אם היא לא תעשה את זה איך אדע לזהות את הגבולות שלי בתוך עצמי? איך אפתח אינטואיציה? איך אלמד להיות מנהיגה אמיתית? יש לה כוחות על לילדה שלי. היא אוהבת אותי והיא לא תוותר לי. כל מה שהיא עושה, במיוחד הדברים שקשה לי איתם- הם קריאה עמוקה שלה אלי להתפתחות. יולי מזמינה אותי לגדול. להתייצב. לגלות בעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים.

אני מגדלת את יולי ויולי מגדלת אותי.

לפני כמה שנים קיבלתי אגרוף בבטן.
לא אגרוף אמיתי, אבל זה הרגיש הכי קרוב לזה שאפשר. משהו קרה שבעקבותיו הרגשתי שנשבר לי הלב. זו הייתה תחושה ממש פיזית. הייתי כאובה ופגועה מה שגרם לי להרגיש חלשה, פגיעה ובעיקר מאוד עצובה.
לאט לאט התחלתי להרגיש שהרבה מהביטחון שלי במה שאני עושה, בעבודה שלי, נפגע.

איבדת את היכולת שלך לשמוח, הייתי מציינת לעצמי שוב ושוב. איבדת את היכולת לראות את הטוב. לעזאזל זה הרי הדבר האחד שתמיד התגאיתי בו! ואם אין לי את זה אז מה יש לי? אני חלשה, לא מפוקסת, לא מרוכזת ולא יצירתית. איך מהמקום הזה אני יכולה לעזור למישהו אחר בכלל?... מי שבעצמו קשה לו וכואב לו לא יכול לעזור לאחרים.
זה היה מונולוג פנימי שהייתי חוזרת עליו שוב ושוב כשחקנית מצטיינת.
נשמע פאן הא? זה גם הרגיש ככה.
זה היה כואב, מפחיד ובעיקר מאוד מגביל.

כי מה הבעיה בחיים לפעמים?
שאנחנו יוצרים לעצמו כללים פנימיים, חוקים שכאלו שבמקום להגן עלינו ולשמח אותנו- מאמללים אותנו.
אנחנו כמו יוצרים לעצמנו בתי כלא קטנים, מחשבתיים,
שמנהלים את חיינו.

בדיעבד אני יכולה להגיד שה"כלל" שיצרתי לעצמי באותה תקופה היה משהו כמו "אנשים עצובים/עם לב שבור לא יכולים לעזור לאחרים". וש"רק כשהלב שלי יתאחה אהיה חזקה מספיק כדי לעזור לאחרים".
בואו נודה בזה, זה אחד הכללים הגרועים להחזיק בהם כשאת במקצוע שלי.
הסתובבתי לי בעולם עם הכלל הזה, או יותר נכון לומר- שרדתי.

עד שיום אחד, קצת כמו בסרט, הגיבורה (אני) עברה סדנה כלשהי ובמהלכה פתאום עלתה לה (כלומר לי) תובנה. או יותר נכון- תמונה.
ראיתי בעיניי רוחי תמונה של לב שבור שמתוכו פורח פרח. קלישאת הקלישאות אבל לא יכולתי שלא לראות אותה בבירור.
ויחד עם התמונה הזו הגיע משפט שהידהד לי לפתע שוב ושוב בראש:
‏Don't try to fix it- create from it
או בשפת האם שלי ובתרגום חופשי:
לא צריך לתקן את זה- אפשר ליצור מתוך זה.
לא צריך לתקן את זה- אפשר ליצור מתוך זה.

חזרתי על הכלל החדש הזה שוב ושוב ופתאום הגיעו איתו המון אופציות חדשות ומרגשות. מונולוג חדש!

מהכאב שלי עומד לצמוח המון טוב. היכולת שלי כמאמנת וכאדם שעובד עם אנשים לא תקטן אלא אפילו תצמח מתוך המקום הזה. היכולות האמפתיות שלי רק יגדלו, החמלה שלי רק תגדל, הפרספקטיבה שלי על החיים מתרחבת לה ברגע זה ממש..
ווואו, זה היה כל כך משחרר שאני לא חייבת עכשיו להקדיש עוד זמן וכאב לאיך "להתגבר" או לשנות את מה שאני מרגישה אלא שאני יכולה ועומדת, לאט לאט, ליצור מכל הברדק הזה משהו טוב.

כשהתחילה המלחמה הכלל הישן השתלט עלי לרגע שוב. איך למען השם מאמנים עם לב שבור, כואב, מפוחד?
אז במיוחד בתקופה הזו אני משננת את זה לעצמי כמו מנטרה- לא צריך לתקן את זה- אפשר ליצור מתוך זה. ולא רק שזה לא יחליש את העשייה אלא זה רק יחזק אותה.
כדי לעזור לאחרים לא צריך להיות מושלמים ושלמים (מזל, אחרת אף אחד לא היה יכול לעזור לאף אחד…). כל מה שצריך זה לתת לעצמנו רשות ליצור מתוך ולגלות, לאט לאט, איזה פרחים יצמחו מתוך הלב השבור❤️

דברים שלא גיליתי ליולי 2

1. שלמרות שחשבתי שאצליח להימנע מזה, אני מרגישה אשמה רוב היום. כשאני לא איתך. כשאני איתך ואני לא לגמרי איתך. כשאני איתך ואני לא מצליחה להיות האמא שאני רוצה להיות.

2. שבחצי מהפעמים שאני מדברת אליך ברצינות ובתקיפות ומנסה להיות המבוגר האחראי אני למעשה צוחקת על עצמי בלב ולא מבינה מי הדמות הזו שאני משחקת עכשיו ומי לעזאזל אמור לקנות את ההצגה הזו.

3. שבחצי מהפעמים שאמרתי לך "זה לא מצחיק!" על משהו שעשית הייתי בעיקר עסוקה בלהסתיר שזה, איך לומר, כן מצחיק.

4. שנדמה לי שאת מבחינה בזה גם וזה, איך לומר, קצת פאדיחה.

5. שכל דבר שאי פעם תתלונני עליו לפסיכולוגית שלך לגבי, את כנראה צודקת. וגם - אמא שלך, אני, כבר חשבה והרגישה רע על זה לפניך.

6. אפרופו - גם אני התלוננתי על אמא שלי בפני פסיכולוגים. תרגישי בנוח אהובה שלי, זה גלגל החיים.

7. שמאז שנולדת אני כל כך מעריכה את אמא שלי, כל כך מבינה אותה ומרגישה צורך להתנצל בפניה על בסיס יומי. מיי גוד, ילדים הם כנראה היצורים כפויי הטובה בעולם.

9. שאת מלמדת אותי כל יום משהו חדש על עצמי. או על העולם.

10. שבפעמים בהן אני מדברת פחות, שותקת יותר ופשוט מקשיבה לך, אני לומדת הכי הרבה.

11. שאני יודעת שאת רואה עלי ומרגישה עלי הכל. לפעמים זה מלחיץ אותי. רוב הזמן זה גורם לי לרצות להיות אדם יותר טוב בעולם הזה.

12. שלפעמים כשנדמה לך שאני לא לגמרי איתך - את צודקת.

13. ובהתאמה, במלא רגעים ביום כשאני לא איתך - אני
חושבת עליך.

14. שאני עדיין, כבר 9 שנים מסתכלת עליך בבוקר ולשניה אני לא מאמינה שאני באמת אמא. ולא מאמינה שהיצור המתוק והמיוחד הזה הוא באמת הילדה שלי.

15. שבכל לילה (נגיד הלילה), לא משנה כמה זמן (נצח) לקח לך להירדם (נצח), לא משנה כמה התעצבנתי וכבר התפללתי בלב שתרדמי כבר, לא משנה כמה הייתי טרודה בכל מה שעוד יש לי לעשות… כשאת כבר נרדמת אני תמיד תמיד נשארת עוד כמה דקות לידך ופשוט מסתכלת עליך וכל שצף המחשבות שדהרו בראשי שניה לפני נעצר ומפנה מקום למחשבה אחת ויחידה: לא ידעתי אף פעם שאפשר לאהוב ככה.