אריאלה בן יהונתן פסיכותרפיה

נתקלתי לא מזמן בספרו של חורחה בוקאי, פסיכותרפיסט יהודי ארגנטיני.
אשתף אתכם באחד מסיפוריו של בוקאי, העושה שילוב נפלא בין סיפור
המעשה הטיפולי, למשלים ומעשיות. הוא שוזר מהם תובנות ומסרים טיפוליים.

בסיפור אודות "המלך שסבל מהפרעה דו קוטבית", מכנס המלך את מייטב
יועצי הממלכה ופונה אליהם כך: "רבותי, כולכם מכירים את השינויים במצבי הרוח
שלי. כולכם נהניתם מהתרוממות הרוח שלי וסבלתם מכעסי. אבל הסובל העקרי
הוא אני עצמי.... אתם חייבים לשתף פעולה ולמצוא לי מרפא, שיקוי או לחש שימנעו
ממני להיות אופטימי עד כדי התעלמות מסיכונים ופסימי עד כדי דיכוי אהובי ופגיעה
בהם."

תובנה זו לכשעצמה יש בה מן התמצית של רבות מן המצוקות הרגשיות אותן אני
פוגשת אצל מטופלי ולא פחות מכך בעצמי ובאנשים הנוכחים בחיי.

יועצי המלך לא מצאו מזור למצוקת מלכם ונאלצו להודות בכשלונם. המלך בכה את
מצוקתו באותו הלילה, אך הופתע מאוד למחרת כאשר אל ארמונו הגיע אורח מוזר
מארץ רחוקה, אשר לאזניו הגיעה מצוקת המלך. האורח העניק למלך טבעת עם
כיתוב והורה לו לקרוא את הכתוב בכל פעם שיתבונן בטבעת.
על הטבעת היה כתוב: "דע שגם זה יעבור"

אני מאמינה כי כל מי שקורא שורות אלה, מוצא עצמו מדי יום ויותר מפעם אחת
על הרצף שבין הקטבים. אולי אם נשכיל לחיות את הידיעה ש"גם זה יעבור",
נוכל להמשיך לנוע בין הקטבים ולו במעט פחות סבל.