29/04/2026
ראיון עם האדריכל - חלק 2
"ואתה רואה את עצמך כממשיך דרכם?" שאלה ספק בסקרנות. הסקפטיות בקולה לא נבעה מציניות עיתונאית רגילה אלא מתהייה אינטלקטואלית אמיתית; ספק של אדם המנסה להבין תפיסת עולם שונה. אצבעותיה סובבו את כוס הקפה בתנועה איטית וקבועה. היה משהו בתנועותיה שהזכיר רקדנית בעת אימפרוביזציה.
"אני רואה את 'מרחביה' החדשה כעיר קוסמופוליטית מודרנית המשתלבת כהמשך ישיר של החזון הציוני המקורי," השיב. הוא הסיר את עניבתו בתנועה לא מודעת, פותח לאט את כפתור הצווארון. ידיו שיחקו לרגע בבד המשובח, קיפלו אותה בדייקנות לפני שהניח אותה בכיס. "עיר חילונית, דמוקרטית ומודרנית. מקום שבו התושבים יכולים לחיות חיים מלאים, מחוברים לתרבותם ולזהותם, אבל לא כפופים לכפייה דתית." כשדיבר על החזון, נימת קולו הפכה אינטימית בדרך שהפכה את השיחה מריאיון לשיתוף אמיתי של מחשבות.
"ולא מפריע לך שזה נשמע... קצת אוטופי?" היא הטתה את ראשה קלות. גל שיער נוסף צנח על פניה, והיא הרימה יד מהוססת להרחיקו, תנועה מהירה שהייתה חלק מן הכוריאוגרפיה הטבעית שלה. האופן שבו הציבה את השאלה, לא בעוינות אך בנחישות, העיד על התמסרות מוחלטת לאמת, גם אם היא מטרידה. היא לא הסתירה את הספק שלה, אך גם לא שפטה אותו – מאזן נדיר עבור עיתונאית.
"כל דבר גדול מתחיל כחזון אוטופי, לא?" חייך חיוך שובב, כמעט צעיר. צליל צחוק קטן, כמעט לא נשמע, יצא מגרונו. "תל אביב התחילה כחולות וכמה עשרות משוגעים. היום היא מטרופולין תוססת. העם היהודי שב למולדתו אחרי אלפיים שנות גלות. מי היה מאמין שזה אפשרי?" החיוך הזה שינה לחלוטין את פניו; התווים הנוקשים התרככו, שנים ניגרו ממנו וסומק קל עלה בלחייו. הצליל הקטן של הצחוק הרך היה אותנטי לחלוטין. ידיו נעו עכשיו באסרטיביות יותר, תיארו את החולות של תל אביב הישנה בתנועה רחבה.
