04/10/2026
ראיתי את הילדה שלי בוכה בתמונה מהגן.
וזה מה שעשיתי (ומה שלא עשיתי):
לא הרגשתי שהילדה שלי מסכנה.
הרגשתי שהיא בת אדם, ויש לה מנעד שלם של רגשות - גם כשאני לא לידה.
לא הרגשתי שהצוות בגן לא רואה אותה.
אני יודעת שהם איתה בכל כך הרבה רגעים במהלך היום, ולפעמים היא גם רגע עם עצמה. וזה בסדר.
לא הרגשתי צורך מיד לברר עם הצוות מה קרה, אם משהו חריג קרה או למה אף אחד לא ניגש אליה.
במקום זה, בחרתי לפתוח על זה שיחה איתה.
הראיתי לה את התמונה ושאלתי:
״אני רואה שכולם כאן עושים בצק ואת לא. למה?״
״למה בכית?״
״מישהו עזר לך?״
״ביקשת עזרה או שמישהו ניגש אלייך?״
״מה היית רוצה שיקרה באותו רגע?״
כי לעולם לא אוכל לשלוט בכל מה שקורה לה בגן או בבית הספר או אצל חברים - או בכל מקום אחר שבו היא תהיה ואני לא.
והמטרה שלי היא לא לוודא שהסביבה תמיד תבין אותה, תזהה מיד מה היא צריכה ותפתור עבורה כל סיטואציה. המטרה שלי היא לתת לה את הכלים, הביטחון והתחושה שהיא יכולה לסמוך על עצמה גם כשאני לא שם.
לדעת לזהות מה היא מרגישה, לדעת לבקש עזרה, לדעת להגיד מה היא צריכה!
ולדעת שגם רגע של בכי הוא לא בהכרח רגע שצריך להציל אותה ממנו.
הפוקוס שלי הוא על הילדות שלי ועל מה שאני יכולה לתת להן בבית -
לא על הניסיון לשלוט בכל מה שקורה סביבן.
מסכימים איתי או חושבים אחרת? כתבו לי 🫶🏻
