31/08/2026
לפעמים, באמצע שיעור קפוארה, אני עוצר לרגע ומסתכל עליהם.
על הילדים.
והם בכלל לא יודעים שאני מסתכל.
ילד אחד צוחק, אחר נופל, ילד נוסף מנסה שוב ושוב תנועה שפשוט לא מצליחה. ילדה עומדת קצת בצד, מחכה שיהיה לה מספיק אומץ להיכנס למעגל. וילד אחר, שבהתחלה אפילו לא הסכים להסתכל לאף אחד בעיניים, פתאום מזמין ילד אחר לשחק איתו.
ואני חושב לעצמי כמה דברים קורים כאן שאף אחד לא באמת רואה.
כי מבחוץ זו רק קפוארה, מוזיקה, תנועה, גלגלונים, בעיטות וצחוק.
אבל מבפנים קורה כאן משהו אחר.
ילדים לומדים שלא הכול מצליח בפעם הראשונה. שגם כשמפחדים, אפשר לנסות. שאפשר ליפול, להתעצבן, להיכשל ועדיין לקום ולנסות שוב.
ולפעמים, אלה דווקא הרגעים הכי חשובים.
בלי דרמה. בלי מחיאות כפיים. בלי שאף אחד אפילו שם לב.
רגע קטן שבו ילד שלא האמין בעצמו מנסה שוב. רגע שבו ילדה שפחדה להיכשל בוחרת להמשיך. רגע שבו ילד שנשאר בצד, פתאום נכנס למעגל.
ואולי אנחנו לא תמיד מבינים בזמן אמת מה הרגעים האלה נותנים להם.
אבל יום אחד, אולי הרבה אחרי שהשיעור נגמר, כשהחיים יבקשו מהם להיכנס למקום שהם לא בטוחים בו, לנסות משהו שהם מפחדים ממנו, להיכשל, ליפול ולבחור אם לקום שוב.
אולי משהו קטן מאותם ימים במעגל פתאום יישאר איתם.
וזה, בעיניי,
הרבה יותר מקפוארה.
