מנשר לימודי כתיבה

גל עזרן בוגרת ומרצה במחלקתנו על יוליסס: בעוד שלוש שעות בערך אוכל להזות את הסתובבותי עם בלום ברחובות אחוזת חרדה יפה כל כך, לי כקוראת, לא לו. פספסתי את ההלוויה של פאדי דיגנאם בשעות הבוקר המאוחרות. אולי מתישהו תהיה לי שהות לחגוג בלומסדיי באמת, בציות לחוקי השעות. בדומה לאותו חלום רחוק שלי לבצע את המסלול של "וזרח השמש" מפריז לפמפלונה. אולי אמתין עד 2033 כך שאכן יהיה בעולם הממשי לא יום שלישי כפי שהיום, אלא יום חמישי, או מדויק מכך: הלילה שבין יום ה' (הפורמלי) ליום ו' (הנורמלי).

לקרוא את כל "יוליסס" (תצלחו! עלו והצליחו!) באמת שמט הכול – כי ג'ויס באמת ואכן ויותר מכולם עשה שם הכול. כמו וולך שחותמת בסיום ההופעה "אני יונה וכתבתי את כל המילים" – כך בדיוק: "אני ג'ויס וכתבתי את כל הדברים". להגיד על כך שמדובר בבית ספר לכתיבה ולקריאה בהחלט נכון, כמו שלהגיד על "בעקבות הזמן האבוד" שהוא בית ספר לחיים גם כן נכון (אבל זה אולי רק לאישיותי הסובייקטיבית שלי, שרק בעיני עצמי היא אובייקטיבית).

כל פרק ב"יוליסס" הוא אירוע אחר, לרוב בשכל, לפרקים ברגש, ושניהם תמיד תמיד בנפש, ואני לא יודעת אם מתמיה אותי באמת שהפרק שהכי ריגש אותי היה דווקא "איתקה", פרק שכולו כתוב בסגנון קטאכיסטי, יבשושי, עובדתי, הבנוי כשאלות-תשובות ולפרקים נקרא כמו שיחה נואשת עם הצ'אט, בניסיון לחדד לו את הדבר שאליו רוצים להגיע ולדייק אותו. וזה בדיוק מה שג'ויס עושה. ולכן הכול כבר נכתב. אבל האנטיקליימקס אצל ג'ויס מוצדק, אחרי השיבה השיכורה מהפוליפוניה הדיוניסית המפעימה שהתחוללה שני פרקים קודם לכן (כמחזה הזייתי, דיאלוגים בקושי ובלבד – ג'ויס אכן מחזיק את זה כמעט 200 עמודים – שבו לצד דבריהם של בני האנוש המאוכלסים ברומן, החיים והמתים, יכולות לדבר גם מניפה, אורלוגין ויד מן המתים), סטיבן מובל עם בלום לביתו – התרגשות-התעלות שיא בקריאה לאיחוד האב והבן שלא היו כאלה מעולם – ואז מתחולל שמתחולל בתמונה.

אני רוצה לספר שצחקתי בקול רם ושבכיתי בקול רם גם כן, ואני חושבת שהכול במקביל. להינעל כך מחוץ לבית מעולם לא נחווה כדבר אמיתי יותר. ואחר כך העליבות שבניסיון הטיפוס מעל שבכת החצר, והנפילה. ג'ויס עושה את העולם נכון בדיוק כמו שאנחנו חווים אותו. וזה דבר גדול לעשות. העובדות היבשות הן הדבר המרגש ביותר שאנחנו יכולים לחוות.

והכל למעשה מסתכם בתשובה הזו לכל השאלות, שהיא כל האפשרויות: להיכנס או לא להיכנס. להקיש או לא להקיש.

היכנסו לשם, תקישו. אין עוד מילים כדי לחדד את חיוניות החיים שטמונה בזה. תהיו אמיצים!

ונדמה לי שכל מה שכתבתי הוא בעצם כתב סתרים חתום עד מאוד. חתום כמו השאלה ששאלתי את עצמי באחד מצמדי השאלות-תשובות בפרק, מדוע התרגשתי כל כך מכך שהתשובה לשאלה "והבעיה של גאולה אפשרית?" היא: "מן ההנחה הראשית אפשר להסיק על ההנחה המשנית".

שקלתי להעלות את התשובה שגרמה לי להתרגש יותר מכול, לאחר שבלום מרתיח את המים, לשאלה הבאה: "מהו במים שעורר בבלום, אוהב-מים, שואב-מים, נושא-מים השב אל הכיריים, הערצה?" אבל התשובה הארוכה הנפרשת על פני עמוד שלם מפחידה. ובכל זאת מעט ממנה:
"האוניברסליות שבהם; השוויוניות הדמוקרטית שלהם והנאמנות לטבעם השואף למצוא את המפלס המתאים לו". אפשר להתרגש גם ממים.

מתוך "דיבור 25" ספר בוגרי המחלקה, חן מירנדה שגם הוציא השנה את ספרו 2025, בהוצאת נוודים: שלוש תמונות משפחה עצובות

תמונה 1
הבית ביפו, אחותי עומדת במרפסת
היא עומדת, נשענת על המעקה במכנסיים קצרים ובגופייה. זו אחותי הגדולה, מסתכלת למצלמה. מחייכת חיוך קטן שקשה לדעת את פשרו. אני מדמיין שאולי היא בת שתים־עשרה או שלוש־עשרה. היא נראית מאושרת, אך מעניין אותי לדעת מה באמת מסתתר מאחורי ארשת הפנים השמחה הזו. יום יבוא והיא תתחתן ותביא שלושה ילדים. הם יגדלו להיות אנשים, יקימו משפחות ובטח לא יזכרו את התמונה הזו, או כל תמונה אחרת מהאלבומים המשפחתיים. הצבע נראה מעט דהוי. אור השמש שבוקע מהחלון בהיר כמו ענן זיכרון שבקרוב יחלוף ברקיע הכחול המאיים להשליט את זמן ההווה על הימים שלנו.
אחותי לא מדברת איתי כמו בעבר. אנחנו לא הולכים לקניות בסופר, לא רואים ביחד סרטים או הולכים לספרייה העירונית. היא גרה ביבנה ואני בתל אביב. כבר יש לה את החיים שלה. היא כן באה לבקר את אימא עם בעלה והילדים ולאכול איתנו ארוחת שישי, שבוע כן שבוע לא. אולי גם לי יש חלק במרחק הזה. עצוב לי להביט בתצלום שלה ולחשוב איך דברים השתנו. איך הזמן חולף במהירות כמו סרט נע מחלחל לי בגרון ועוטף אותי בנוסטלגיה חסרת משמעות. אולי זה מה שהחיוך הזה שלה אומר. אולי היא יודעת. היא יודעת כמה קשה לי למרות שלא סיפרתי לה. אולי אפשר להביט בתמונה ולהרגיש חום של תקווה מדומה שלא תמיד צריך מילים כדי לדעת. אולי בכל זאת אפשר למצוא איזו נחמה בשקט העדין של ההתבוננות. אולי הרגע הזה לא ימות לעולם.

עם סיון שיקנאג'י Sivan Shiknagy בוגרת מחלקת הכתיבה והספרים המעולים שלה!
לכבוד שבוע הספר, כבכל שנה (פלוס אחד השנה) אני שמה פה את הספרים שלי ומספרת עליהם, ואתם מוזמנים לרכוש אותם בחנויות, באונליין או בדוכני הוצאות הספרים.
השף פקיניו- ספר מתכונים כיפי במיוחד טבעוני לילדים עם סיפור מצחיק ואיורים שיצרתי עם אלינור נחאיסי ויינר.
88 - ספר סיפורים קצרים. ספרות בזק - 88 סיפורים, כל סיפור 88 מילים. יצא בהוצאת לוקוס.
אורב - נובלה גרפית אפלה למבוגרים שיצרתי עם אלינור נחאיסי ויינר, בוגרת מחלקת האנימציה במנשר, יצאה בהוצאה עצמית בתמיכת מפעל הפיס.
מאין לך אהבת החורף הזאת - ספר שירה שכתבתי על המוות של אמא שלי והלידה שהגיעה אחריו. יצא בהוצאת פרדס
והספר האחרון שלי - סיפורי כפר, ספר סיפורים קצרים ונובלה שמתרחשים כולם באותו הכפר. יצא בהוצאת שתים המדהימה וקיבל קרן רבינוביץ' ותמיכה ממפעל הפיס.

עם אילה שרעבי זמור אילה שרעבי- זמור:
(אני מתייחסת לטקסט שבתמונה)
לכל אורך הלימודים, וגם אחרי, שמעתי ממורים עד כמה אנחנו דור שעסוק בעצמו (מילת גנאי חביבה: קורבני).
הסיבה הפשוטה הייתה שכתבנו על עצמנו ולא על הסביבה, המדינה, העולם או החלל. אבל הנה החדשות:
גם מי שכותבת על החלל כותבת על עצמה.
אי אפשר לא לכתוב על עצמך. קודם כל, זה משעמם. דבר שני, גם מי שמתאמץ מאוד בעצם כותב על עצמו. זה המבט שלו שנכתב, התפיסות העצמיות, התפיסות על העולם, הנושא הספציפי שהביא לכתיבה.
וכבר מזמן הגעתי למסקנה חשובה:
המספר הוא הגיבור.
גם אם הוא כל יודע ומישהו אחר יוצא למסע.
זה המבט של ווטסון שהופך את שרלוק לשרלוק.
אן היא לא אן בלי הסביבה שלוסי מ. מונטגומרי יוצרת.
ושלא נדבר על ההוד של נרניה. ק"ס לואיס במרכז.
מסכימות? לא? מדוע ולמה? פחות

מתוך "דיבור 25" ספר המחלקה, אילה שרעבי זמור: שירים

*
יש לך כתפיים גדולות
על הכתפיים שלך אפשר
לגדל עציצים
הוורדים יתלכדו לשער מעל ראשך

יש לך קוצים בשיער
קוצים גדולים מאוד
לאן שאת מפנה מבט
שם הקוצים

יש לך שיניים בפות
ודבר מה מטפטף
כי יש לך כתפיים גדולות
וצוואר כדי לשאת.

*
השתקפות
הבוקר עצב אפלולי
הבוקר עצב עיצבוני
חינני
עצב של שריר מתאמץ
התשוקה נדמת כפיה
החיבור זוועה
הלבד חלום
*
יש שריר שעובר בו עצב.
זהו תיאור אנטומי מדויק:
שריר שעובר בו עצב.
כואב לך אחרי
ניסיון כושל
זה לא עונש
אין ענישה בגוף.
*
כל הנשים שונות אילה
כל הנשים שונות
כל אחת היא עולם ומלואו
אילה
כל אחת היא עולם ומלואה.

יעלה בקרוב גם ב"עברית"

עם מורתנו לתסריט יסמין ששון Yasmin Sason:
לפני כשבועיים נפרדנו מהחתול הכ.תום. עוד במרפאה הוטרינרית, יצרתי קשר עם ירדן אגיאן, Yarden Agian סטודנט לשעבר ובוגר מנשר מצטיין. רציתי לצפות עם הבת זוג והילד בסרטו על החתול שהיה לו, שזכרתי אותו כמשובח ומלטף באבדן חית מחמד. אח''כ בקשתי ממנו לינק לסרט הגמר שלו במנשר "טיגר לנצח" כיוון שאיך בכלל אפשר ללמד בדמעות על חתול? בבוקר הוא כבר הציע להגיע לשיעור. אני מאוד אוהבת אירוח בקורסים של בוגר.ת טרי.ה, כמו לסמן לסטודנטים ולסטודנטיות צעד צעד כיצד זה אפשרי. וגם להנות מיצירה צעירה משובחת.
בתמונה: עם כיתת קורס יסודות תסריט במנשר (כתיבה וקולנוע)
כמו דמות כתובה היטב בתסריט, שאופיה מתגלה בתנאי לחץ, אני מאמינה שכך גם אנחנו - בעת מלחמה מזדקק הרצון והצורך האמיתי. אם ליצור, לכתוב בוער בך. ההרשמה בעיצומה

ברכות לערן, מורנו לשירה ולחיים של יצירה; שמחים ונרגשים להודיע על זכייתו של המשורר ערן צלגוב
בפרס מקום לשירה על שם חיים גורי לשנת תשפו 2026 💐
*
נימוקי ועדת השופטים לפרס ע"ש חיים גורי לשירה עברית תשפ"ו למשורר ערן צלגוב על ספרו "קוראים לי טיו":

ספרים יפים מאוד הוגשו לפרס גורי השנה, והספר "קוראים לי טיו" (פרדס, 2024), הזדהר בבוהק ייחודי.
במשך שלושים שנה, כן, שלושים שנה - אין זו טעות - מורקו רישומי השיחות של המשורר, אז תרמילאי לאחר צבא שהתנדב במאצ'ו פיצ'ו, עם טיו, עובד "בשכר-לא-שכר" בשיקום המקום, והפכו לחומר שבעודו נקרא שופך את זוהרו על פני הקורא.ת. ללא שום מאמץ, בטבעיות ובהפתעה מוחלטת - הבלתי אפשרי מתגלה, קולו הנסתר והייחודי של הזולת.
הספר הצנום הזה הוא בחזקת התגלות של כוחו המשנה והמשונה של הזמן, אותו זמן שממיר הכל, כמאמר הידוע של שייקספיר: "בדבר מה נפלא וזר". כמו כימאי משוגע שמבין במשקלים זערוריים, צלגוב הניח את חומריות השירים המנוקדים במרומי הדף, שירים בוהקים מצלילות, שכל חיתוך שורה או סימן פיסוק, קלים להם וטבעיים, כמו ממצים במשקל האותיות והנחתן את קולו של טיו; ובתחתית הדף מופיעה פרוזה דקה, מוקטנת גודל, חפה מניקוד, המרחיבה את אפשרויות הנשימה והיקף הדרמה ולא גורעת מהשירה הזורחת בחלקו העליון של הדף. כך, עמוד אחר עמוד, בעדינות, שהיא סימן לחופש ולכבוד, השירה והפרוזה מנהלות שיחה המגדילה את שטח הפנים של העמוד לכדי דרמה של הדבר המשונה הזה, הכביכול יומיומי, אבל בעצם נדיר, ששמו "מפגש".
כפי שהצליל והחומר מדויקים, כך גם הזיקה בין "האני" של המשורר שנשא בתוכו עשרות שנים את קולו של טיו, לבין הקול של טיו הבוקע במעשה הכתיבה. אין שמץ של יוהרה, אהבה עצמית, או צל של בעלוּת שהגוף הראשון מטיל על הגוף האחר המתגלה. אין שיעור קשה מזה, ואין זה מקרי שעשרות שנים של חלחול בתיבת התהודה הפנימית של המשורר זיככו את קולו של טיו, קולו של הזולת, לקול עצמאי, מובחן וחופשי מ"האני" שנשא אותו. זה הישג נדיר, שירי ומוסרי. איך ניתן בכלל להקשיב מבלי לחמוס?
במציאות הישראלית העכשווית, בה המדינה רומסת מדי יום את ערך חיי הזולת והמוות הפך לפתרון קל, ספרו של ערן צלגוב הוא הנכחה של שירה שכל כולה שמחה וכבוד חרישיים ועמוקים להופעתו ולקיומו של האחר. זהו אחר שלא ניתן לפחת אותו, ושהסתעפות קולו בנפש היא מסימן כוחה של הנפש ומניה וביה של מריהּ במציאות.

ועדת השיפוט: אביב פטר (יו"ר הועדה ונציג מקום לשירה), יעל גורי (נציגת המשפחה), שרון אס, ערן הדס, שירי לב-ארי.

לזוכי הפרס בשנים קודמות לחצו כאן >