דרור ישראל

שחק וקסלר ועידו מור ממעגל "יפתח" מספרים על הוד שרייבמן ז"ל

----

הסיפור מאחורי התמונה

שחק: זו תמונה שלי ושל הוד מסמינר הכנה למסע לפולין בכיתה י״א. מאחוריה עומד סיפור של חברות, דרך וזיכרונות משותפים. הוד הוא חלק בלתי נפרד מזיכרונות הנעורים שלנו.
אני ועידו היינו עם הוד באותה קבוצה בקן כפר סבא חדש - קבוצת אומצ'ה. אנחנו הצטרפנו לתנועה כבר בכיתה ד', ובכיתה ז' או ח' הוד עבר לכפר סבא. למדנו יחד בחטיבה ונהיינו חברים. בכיתה ט' הוא הצטרף לקן, בעצם אנחנו אלה שהבאנו אותו לתנועה. היינו יחד כל הבוגרת - בפעולות, בטיולים, במסע לפולין, וברגעים הקטנים שביניהם. עשינו יחד לא מעט שטויות, צחקנו, התווכחנו, התבגרנו.

----

ספרו על הקשר שלכם

עידו: הוד גם היה שכן שלי - אני גרתי בנחל קנה 11 והוא בנחל קנה 8. הוא היה אדם שממש קרוב אליי. היינו מבלים הרבה בהליכות מהקן הביתה, נוצרה לנו שפה פנימית, בדיחות שרק אנחנו מבינים. שנינו היינו קצת ילדים מוזרים - הוא אהב לעשות חיקויים ואני מוזיקלי, אז עשינו כל מיני דברים מאוד מצחיקים. גם בקן הוא תמיד היה נחמד, חברותי, בן אדם שנעים להיות לידו. זה מאוד התאים לי ואהבתי את זה בו.
שחק: כשהיינו בחוות ההכשרה במחניים והוד חיכה לגיוס, הוא הצטרף למיזם "עבודה גלילית" ועבד בחקלאות בקיבוץ מחניים ממניעים ערכיים. היינו מתראים, אבל לא הרבה כי השעות שלנו היו הפוכות: אנחנו היינו חוזרים מאוחר מהמשימות והוא היה קם מוקדם לשדות. זה יצר ממשק מיוחד בינינו.
אח"כ הוא התגייס לקורס חובלים, עבר לסיירת צנחנים, יצא לקצונה ושירת בשורה של תפקידי פיקוד. בהמשך היה מ"פ בביסל"ח, ומה-7 באוקטובר נלחם בעזה עד ליום שבו נפל. אחד המבצעים שהוא פיקד עליהם היה חיסול סינוואר. הוד כמעט ולא דיבר על זה. הוא לא אהב לספר, ובטח שלא להאדיר את עצמו. אחרים נתנו לו קרדיט אבל הוא לא תיאר את זה בעצמו.

----

מי היה הוד

שחק: הוד היה הכי סאחי, הכי חנון, והכי מצחיק שיש. כשכולם התחילו לשתות - היה ברור שהוד לא שותה, ובמקביל הוא תמיד היה מסמר הערב. היה לו הומור מאוד ספציפי. אם הוא לא היה הולך לקריירה צבאית כנראה שהיה מוצא את עצמו בעולם המשחק. הוא היה רגיש ברמות, מוכן לדבר על דברים עמוקים, שם לב לאנשים סביבו.

עידו: אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי אחרי שהוא נהרג היה להבין איזה עולם ערכי היה לו כאדם, ואיך הוא מימש את הערכים האלה כמפקד. ידענו שהוא בן אדם טוב - אבל לא הכרנו איך זה תורגם לפיקוד. במהלך השבעה הדס, אמא של הוד, הראתה לנו טקסטים שהוא כתב וזה הרגיש שיש קו מחבר בין החוויות שלנו כחניכים בתנועה, המסע לפולין והדרך שבה הוא הוביל אנשים בצבא.

שחק: יש אתר לזכרו שנקרא "מצפן הוּדי" שבו מרוכזים רוב הדברים שהוא כתב. גם גילינו שכמפקד בקורס מ"כים הוא נתן לפקודים שלו מטלת כתיבה והצגה עצמית - ועשה אותה בעצמו כדוגמא אישית. יש סרטון שבו הוא מדבר על האתגר של לפקד עם הפרעות קשב וריכוז, כשהציפייה היא להיות כל הזמן ממוקד, ואיך אפשר לצלוח את זה.

עידו: באזכרה האחרונה הלחנתי ושרתי קטע שהוא כתב על "יונים של מלחמה" - על זה שבעזה יש יונים אפורות ושסיפרו לו שיונה מסמלת שלום, ועכשיו הוא רואה יונים של מלחמה ומקווה שתבוא אותה יונה שמסמלת את השלום.

----

איך הוא נפל?

שחק: הוד היה מפקד פלגה ביחידה הרב-ממדית. בפעולה בצפון רצועת עזה, הם ניהלו קרב פנים אל פנים ארוך וקשה של מצוד אחרי מחבלים שהתבצרו במבנה הרוס. הם דחקו את המחבלים לנקודה מסוימת, והוד כמ״פ נכנס לפתוח את השטח. מ"פ לא חייב להיות הראשון, אבל הוא בחר להיות. מחבל הצליח לירות מזווית צרה בין השבבים של המבנה, והוד נפל בהיתקלות. זה קרה ב־26 בדצמבר 2024, נר שני של חנוכה.
הידיעה על המוות שלו תפסה אותנו כשכולנו, כל החבורה מכפ"ס, התכנסו להדלקת נרות חנוכה. זה רגע רע שאתה אף פעם לא שוכח - המוזיקה נעצרת ומישהו אומר "אתם צריכים רגע לשבת, אני צריך לספר לכם משהו". חווינו את הרגע הזה יחד.

----

מה חשוב לכם לזכור ולקחת ממנו?

עידו: את החיוך והרגישות שלו. וההבנה שפיקוד ומנהיגות לא חייבים להגיע רק ממקום של סמכות, יש מקורות כח נוספים. כתבתי פעולה לחניכי התנועה לזכרו שנקראת "להנהיג עם חיוך". בדיעבד עולה גם תחושת החמצה - על השנים שעברו ועל חוויות שהייתי רוצה לעבור לצידו, אבל המוות שלו גם חיזק את הקשר בינינו כחבורה. נהיינו סוג של קהילה שמדברת עליו, כואבת יחד וזוכרת אותו במשותף.

שחק: הוד היה אדם אותנטי שמגשים את הערכים שלו. רגיש, מצחיק ואכפתי. המוזרות שלו תורגמה לחופש - לא להיות מוגבל ממה אחרים חושבים. זה היה סוג של statement שלו. הוא היה חלק אימננטי בעיצוב ההתבגרות שלנו בנוף התנועתי, וברשימה של האנשים שעיצבו אותי כאדם.

----

רס"ן הוד שרייבמן ז"ל, מפקד פלגה ביחידה הרב ממדית (888), נפל בכ"ה בכסלו התשפ"ה (26 בדצמבר 2024), בן 27 בנופלו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

Ido Mohr Shahak Vexler

גולן לין וליאור שטיינברג ממעגל "אלומות״ ורותם אוירבך ממעגל "יפתח" מספרים על יובל זילבר ז"ל

---

הסיפור מאחורי התמונה

גולן: התמונה צולמה בבסיס שדה תימן, ביום שיובל הגיע למילואים. זה היה עוד כשהוא הסתובב עם הדרגות ומדי ב׳. אני מעריך שהצטלמנו כדי לשלוח לאיזה מכר משותף, כי הוא היה בן-גרעין כמוני (נוב' 18). אחד הדברים שהכי בולטים בתמונה זה החיוך הענק שלו. יובל היה בן אדם שמח, מאוד חיובי, מצחיק ומלא הומור.

----

ספרו על הקשר שלכם

רותם: ב-07 באוקטובר הוקפצנו וקיבלנו משימה להגן על השכונה הצפונית בשדרות. אח"כ חזרנו לשבועיים של אימונים בשדה תימן לקראת התמרון הקרקעי, ואז יובל הצטרף. הוא היה משוחרר טרי, אחרי כמעט חמש שנים בצה״ל. הוא הספיק להיות חודש בתאילנד ולמרות שלא קיבל צו 8 עלה על טיסה לארץ כדי להצטרף ללחימה. אני זוכר אותו כבחור שתמיד היה עם חיוך על הפנים, אחד שמדבר הרבה, חכם ברמות והגיע עם ניסיון מהשירות שלו. הוא גם הביא איתו כל מיני שטויות מצחיקות מהסדיר, כמו לתת שמות של חיות. הוא היה צועק: "תנין 1 מדלג" והחוליה שלו היתה זורמת איתו: "תנין 2 מדלג!"

גולן: אלה היו המילואים הראשונים שלי ושל ליאור, של כל המחזור. לא הכרנו אף אחד בפלוגה. יובל היה באמצע טיול גדול בתאילנד, וברגע שהמלחמה התחילה הוא חיפש איך לחזור. בסדיר הוא היה קצין והיה אמור להפוך למ״מ של המחלקה שלנו. בהתחלה הוא הגיע עם דרגות ולא הבנו מי זה הקצין החדש שמסתובב בינינו. אמרו לו שהוא יכול לחזור הביתה כי אין לו תקן כקצין - והוא החליט להוריד את הדרגות ולהצטרף כחייל, כמפקד חוליה. אפילו לא היה מקום להיות מפקד כיתה, וככה הוא הצטרף למחלקה.

ליאור: הכרתי את יובל שבועיים וחצי. הוא הגיע ב־14 באוקטובר, אחרי מאמצים מטורפים למצוא טיסת חילוץ, וב־1 בנובמבר בבוקר הוא נפל. המ״פ אמר לו "לך הביתה לנוח יש התייצבות גדולה. אתה הולך להיות המ"מ של המחלקה והמלחמה עוד ארוכה". יובל לא הסכים, הוריד את הדרגות ונכנס כחפ"ש למחלקה שלנו. הוא היה בתפקיד מפקד חוליה - החוליה שאני הייתי חלק ממנה.

----

מי היה יובל

ליאור: יובל גדל ברמת גן, היה בצופים, עשה שנת שירות בצמר״ת בבית־שאן, התגייס לגדוד 50 ויצא לקצונה. הוא היה אדם ערכי ודעתן, עם הרבה חלומות ורצון להיות מעורב בחברה הישראלית. יובל כתב הרבה - גם מכתבים לחיילים שלו, על משמעות ועל הבחירה להיות לוחמים. אחרי שהוא נהרג חלקם התפרסמו. יש קטע מפורסם שלו "חיים ששווה לחיות" - על לקחת את השלוק של התה כל עוד הוא רותח, כמו הפחד לקפוץ למים מול שינויים גדולים בחיים. ג'ימבו ג'יי הלחין את זה לשיר ואבא של יובל מנגן בו. יובל תמיד ראה את התמונה הגדולה - שאנחנו חלק מדורות של לוחמים שצריכים להמשיך להגן על המדינה, וזה התבטא אצלו גם במעשים. היו לו אלף דלתות לצאת מהן מהלחימה, והוא בחר להיות חלק ולהיות איפה שהיו צריכים אותו.

גולן: יובל תמיד היה שמח ואף פעם לא התלונן. תמיד ראשון להתנדב - לסחוב, לעזור, לאפס נשק, לשפצר ציוד. הכל בחיוך גם כשקשה. אפשר להגיד שהוא היה חפ"ש אבל נשארה בו הרוח של הקצין. היה לו מלא ידע והוא היה חכם בטירוף. היה בינינו חיבור טבעי - הוא היה בגיל שלי, בן גרעין כמוני, טבעוני, סקרן, אוהב פוליטיקה, עם דעות על הכל, ומאוד אהב להתווכח. בן אדם שאתה מסתכל עליו ואומר: איך יש לו כל כך הרבה כוחות? הוא היה מודל לחיקוי וחבר. מישהו שאתה שמח שפגשת, גם אם זה היה רק לשלושה שבועות.

----

איך הוא נפל?

רותם: ב-30 באוקטובר נכנסו לעזה. היינו הכח השני אחרי שריון, וקיבלנו משימה לכבוש את מוצב פלסטין בצפון הרצועה - מעין מוצב אימונים גדול של חמאס. התפקיד שלנו היה לאבטח את ציר הכניסה האחורי למוצב. הכיתה של יובל קיבלה משימה לטהר שטח מיוער ליד המוצב. במהלך ההתקדמות חוליית מחבלים הגיחה מפיר וניקבה לו את הריאה. פינו אותו, והוא נפטר במסוק בדרך לבית החולים.

גולן: פינו את יובל ואנחנו לא ידענו מה מצבו והמשכנו בלחימה. אחרי כמה שעות סיימנו את כיבוש המוצב, תקענו דגל ישראל למעלה, ורק ביום למחרת הודיעו לנו שהוא נהרג.

ליאור: אנחנו חיפינו מאחור והמחבלים יצאו מפיר, לא ראינו אותם, והם ירו ביובל. המילים האחרונות שלו היו "ירו בי", הוא צעק כדי שכולם ידעו ויזהרו, וזה בעצם מה שהציל את כל המחלקה שלנו. זה קרה ב-1 בנובמבר, ממש בתחילת התמרון בעזה.

רותם: התחלנו להכיר במילואים, הכרנו רק כמה שבועות אבל היינו אמורים להכיר ל-20 לשנה לפחות.


----

מה חשוב לכם לזכור ולקחת ממנו?

גולן: הוא היה חייכן, יפה ומלא חיים. הוא האמין במשהו והיה מוכן לחיות ולמות למענו. זה מטורף שהכרנו אותו כל כך מעט זמן והוא נכנס לנו כל כך עמוק ללב. הוא היה חדש במחלקה וכולם הרגישו כמה הוא משמעותי. אדם משכמו ומעלה. ואיך אומרים? אלוהים לוקח את הטובים.

ליאור: אני מאוד מאמין בסיפור של "חיים בלבבות" - שאדם ממשיך לחיות כל עוד זוכרים אותו, מדברים עליו ומרגישים אותו. יובל הפיץ לעולם את הרעיון של חיים שווה לחיות. לעמוד מאחורי הבחירות שלך ולחיות אותם במלואם. לבחור בחירות שווה לחיות אותן. ביחס למדינה שלנו ולכל החיילים שנפלו - זה מאבק יומיומי לזכור שכל אחד היה עולם ומלואו, חשוב שזה ישב לנו בראש.

----

סרן (במיל') יובל זילבר ז"ל, מ"מ בגדוד חי"ר 7007 שבחטיבת הראל, נפל בי"ז במרחשוון התשפ"ד (01 בנובמבר 2023), בן 25 בנופלו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

Rotem Auerbach Golan Lin Lior Shteinberg

אלון גבאי, מקיבוץ קבוצות "עמי-חי" במצפה רמון, מספר על אחיו יובל גבאי ז״ל

---

הסיפור של התמונה (מימין לשמאל: שבתאי, אלון ויובל ז״ל)

יובל הלך אחרי אבא שלי והפך לאוהד שרוף של הפועל תל אביב - גם בכדורגל וגם בכדורסל. זה היה ממש חלק מהחיים שלו. אני הייתי הכבשה השחורה במשפחה ובחרתי בהפועל ירושלים. התמונה צולמה בבילוי משותף של שלושתנו, כשהחלטנו ללכת יחד למשחק חצי גמר גביע המדינה בכדורסל בין הפועל תל אביב להפועל ירושלים. לשמחתי - ירושלים ניצחה.

---

ספר על הקשר שלכם

יובל הוא אחי הבכור, גדול ממני בשנה וחצי. הוא היה חבר טוב וגדלנו יחד. זה היה קשר כזה שמרגישים בו מאוד בנוח בכל פעם שנפגשים, גם אם לא מדברים הרבה בין לבין. אנחנו דומים: גם בנראות, וגם בדברים שגדלנו עליהם ובמה שאהבנו לאורך השנים.

---

מי היה יובל

יובל היה אדם מיוחד. הוא אהב את הפועל, אהב עוגות גבינה ואהב כלבים - אפילו התנדב במשך כמה שנים בכלבייה. הוא היה בן הזוג של תאיר במשך הרבה שנים, והיא חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. היה לו קטע קבוע: כשהוא היה מגיע למקומות, לא משנה באיזה שעה - תמיד הוא היה קורא בקול רעם ״בוקר טוב״, וזה הפך לסימן היכר שלו. אפילו הוצאנו חולצה אדומה של הפועל לזכרו, עם הכיתוב ״בוקר טוב״. היה לו חיוך גדול, ובאופן כללי
הוא היה ילד בליבו, שמעדיף שוט של מיץ תפוזים על אלכוהול במסיבות.
בצבא הוא שירת כסמל מחלקה בחטיבת כפיר בשומרון. הוא היה קיבוצניק מהנגב והשירות בשטחים יצר עבורו מתחים, אבל הוא התייחס אליו כאל עניין מקצועי וצורך בטחוני. הרבה פעמים המפקדים העדיפו לשלוח אותו למשימות מורכבות מול האוכלוסייה הפלסטינית, כי הם סמכו עליו שישמור על מוסר, רגישות ושיקול דעת.

---

איך הוא נפל?

ב7.10 יובל הוקפץ בצו 8 ויצא מביתו ברחובות למחנה עופר, להכין את חייליו לקראת תגבור כוחות ביו״ש. יובל נפל כשהיו בדרכם לבסיס סמוך לישוב איתמר שבשומרון.

---

מה חשוב לך לזכור ולקחת ממנו?

האמת שזו חוויה מערבבת כי בתוך האובדן על אחי, נולד הבן שלי - גוני. וזה ערבוב כזה של חיים ושכול, ואצלי זה מאוד מחובר אחד לשני. זה גם קצת מרגיש לי שגוני הוא מתנה שיובל השאיר לי.

---

רס"ר (במיל') יובל גבאי ז"ל, סמל מחלקה בגדוד 8109 שבחטיבה מרחבית שומרון, נפל בכ"ג בתשרי תשפ"ו (07 באוקטובר 2023), בן 35 בנופלו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

Alon Gabay

תמיר זינגר, מקיבוץ קבוצות "ראשית", מספר על ישי גרינבאום ז״ל

----

הסיפור של התמונה

התמונה היא מהתקופה הארוכה שבה שמרנו על גבול הצפון תחת אש לפני התמרון בלבנון. היינו פרושים במקומות נסתרים לאורך הגבול כדי שנוכל לפעול במקרה של ניסיונות חדירה, ועשינו תצפיות. לא היה קל להיות שם, אבל ישי שהיה סמל מחלקה דאג כל הזמן לחיילים שלו - לזה שהם ממוגנים ולא חשופים, וזה בעצם משקף הרבה ממה שהוא היה בפלוגה - זה שתמיד דואג לחיילים.

----

ספר על הקשר שלכם

ישי ואני הכרנו הרבה שנים, ובתוך זה היינו שנינו סמלים של מחלקות בפלוגה במשך 15 שנה. יחד עם עמוס נצר, שגם הוא היה סמל, היתה לנו שותפות סביב איך רצינו לראות את הפלוגה. ישי הגיע מהציונות הדתית ואני מהציונות הסוציאליסטית. היו בינינו פערים לא קטנים והיו גם ויכוחים ומחלוקות, אבל זה תמיד היה בחוויה/ התקיים מתוך של כבוד ותחושת שותפות, ומתוך ראייה אחד את השני ואת שאר החיילים סביבנו.

----

ספר לנו עליו / מי היה ישי?

באזרחות ישי היה עובד סוציאלי בלוד. הוא בחר לעבוד בתחום של אלימות במשפחה שהוא תחום מסובך במיוחד. הוא תמיד ראה מה אנשים צריכים ורצה לעזור. החיבור הזה בין התפקיד שלו באזרחות לבין התפקיד שלו במילואים היה עבורו מאוד טבעי. זה שילוב שהפך אותו לסמל מדהים ולדמות משמעותית בפלוגה. הוא ידע לדבר לנפש וללב של החיילים שלו, והביא לתוך סיטואציה גברית של צבא ומלחמה איזו רגישות מיוחדת, וזה דבר שמאוד הערכתי בו.
הוא הותיר אחריו את אשתו הדס וארבעה ילדים.
ישי היה חתום על כרטיס אָדי, ולאחר שנפל המשפחה שלו החליטה לתרום את איבריו לחמישה אנשים שונים. ככה הוא היה בחייו ובמותו.

----

איך הוא נפל

זה היה בהתקלות במהלך התמרון בלבנון באוקטובר 2024 במייס אל-ג׳בל. לכל מחלקה היו בתים שהיא נדרשה לתפוס, ובדרך לשם הפלוגה נכנסה למארב מתוכנן של חיזבאללה. ישי נפצע באורח קשה מאוד, וטופל בשטח. בהתחלה עוד האמנו שהוא יוכל לצאת מזה, אבל לאחר כמה ימים עצובים בבית החולים הוא נפטר מפצעיו.

——

משהו שאתה לוקח ממנו / מה חשוב לך לזכור ולקחת ממנו?

היכולת של ישי לפגוש כל אדם בעיניים טובות, באמון ובאמפתיה. אני חושב שאת התכונות האלה אנחנו צריכים כחברה, וככל שיהיו לנו מהן יותר, נוכל לשאת מחלוקות בצורה טובה יותר. לי ולישי היו פערים באיך שראינו את המציאות, אבל ידענו לחיות בשותפות, כתף אל כתף, שנים רבות. היכולת לא לראות אנשים שחושבים אחרת כאויבים אלא כחלק מהמשותף - היא יכולת מדהימה שפוגשים הרבה במילואים. ישי היה ממש סמל של הדבר הזה - בשבילי ובשביל הרבה חיילים.

----

רס"ם (במיל') ישי (נתנאל) גרינבאום ז"ל, סמל מחלקה בגדוד 5030, חטיבת אלון (228), נפל בט"ז בתשרי התשפ"ה (18 באוקטובר 2024), בן 38 בנופלו.
נפטר מפצעיו לאחר שנפצע באורח קשה בקרב בדרום לבנון ביום 9.10.2024.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

Tamir Zinger

גיא רשף ושחק וקסלר ממעגל "יפתח" ותומר זורדה מספרים על עמית חיות ז״ל

----

הסיפור של התמונה

התמונה צולמה בתחילת מלחמת "חרבות ברזל", בימים שבהם היינו במשימת הגנה על הגבול הצפוני בגליל העליון. זו לא תמונה מאירוע ספציפי, אבל היא מאוד מאפיינת את עמית - מפקד שתמיד נמצא עם החיילים שלו בשטח, בתוך השגרה המורכבת והאינטנסיבית של שירות המילואים.

——

ספרו על הקשר שלכם

גיא: עמית היה המ״מ שלי במילואים במשך חמש שנים, מהרגע שנכנסתי לפלוגה ועד הרגע שנהרג. שלושתנו הכרנו אותו דרך המילואים - גדוד 8207, פלוגה א'. שחק ותומר מפקדים במחלקות אחרות בפלוגה, אבל כולנו פעלנו צמוד. כחיילים תמיד ידענו שאם עמית אומר "תבואו" - פשוט באים. מאוד סמכנו עליו.
שחק: אני וחיות שירתנו יחד בפלוגה לאורך הרבה סבבי מילואים. הוא היה מפקד שמדבר בגובה העיניים, משתף גם בקושי ובבאסה, אבל גם מאוד חד ומקצועי. ידע לתת פקודות מדויקות וגם לערער על החלטות במובן של "בואו נחשוב עוד פעם אם זו באמת ההחלטה הנכונה". כשידעת שעמית מגיע לסבב - היה ברור שגם החיילים שלו יתייצבו. הפנים שלו היו מאוד מוכרות עבורי, דמות שטוב לראות. ראו את זה גם על החיילים שלו, הם היו מוארי עיניים מהנוכחות שלו.

----

מי היה עמית

גיא: עמית היה אדם דתי, חובש כיפה, הוא בדיוק סיים לימודים בטכניון. הוא האח הקטן מבין ארבעה אחים. אחרי שהוא נפל יצא לנו להכיר את המשפחה שלו, שמאוד מחוברת לפלוגה ועושה אירועים לזכרו. ביום הזכרון לפני שנה הגענו המחלקה לבי"ס שבו הוא למד וסיפרנו עליו. הוא מאוד אהב לטפס, ובמילואים היינו משחקים יחד כדורסל ופינג-פונג. הוא גם אהב קפה, וקצת לפני שנהרג קנה לעצמו מכונת קפה ממש שווה ויקרה. הוא היה מאוד מוכשר בלימודים ובעבודה, כבר היתה לו עבודה נחשבת, אבל הוא לא התרברב בזה. הוא היה מאוד חברותי, אבל היה בו גם משהו קצת מופנם.
שחק: עמית היה אדם בלי פוזות ותמיד דאג לחברה שסביבו. רק בדיעבד גילינו שהוא גם התנדב בגמ״חים ותרם בלי לספר לאף אחד, שזה מאוד מתחבר לאישיות שלו. הרבה דברים גילינו רק אחרי - כי אתה מכיר את חיות של הצבא, והוא היה מאוד צנוע ולא היה מתפאר מדברים שהוא עושה.

---

איך הוא נפל?

תומר: האירוע היה בכפר עיתרון בדרום לבנון, בשבת 26 באוקטובר 2024, בשש וחצי בערב, ממש באור אחרון. הייתה היתקלות עם מחבלים ופלוגה מהגדוד שלנו נפגעה. פינינו פצועים במשך שעות והקמנו נאפ״ל. אחרי הפינוי קיבלנו משימה לטהר בית שבו התבצרו מחבלים, כשידענו שיש פוטנציאל גבוה שיש שם גם חיילים מהגדוד שלנו. כשהמ״פ אמר שהמחלקה שלי תיכנס, עמית התפרץ לקשר ואמר: "תומר מאבטח את הנאפ״ל - אני אגיע."
המחלקה שלו טיהרה את כל הבית, חוץ מהנקודה שבה היה המחבל. עמית בחר להיות הראשון שפותח זיג, הראשון שנחשף בקרב פנים אל פנים. המחבל היה מוכן עם הקנה לפתח, וירה כדור אחד שפגע בעמית והרג אותו במקום.
גיא: רגע לפני הכניסה לבית הוא אסף אותנו ואמר: "עכשיו אנחנו נכנסים. עלולים להיות מראות לא נעימים, אבל תזכרו שאנחנו עושים את זה כדי לחפש את החיילים מהגדוד שלנו שנעדרים." עמית נכנס ראשון וזה היה נורא טבעי - ככה התנהלנו כל השבועיים האלה בלבנון.

---

מה חשוב לכם לזכור ולקחת ממנו?

גיא: אחרי שעמית נהרג דיברנו בינינו החברים במחלקה על זה שהוא ידע להקרין רוגע יחד עם סמכותיות ובטיחות. מצד אחד תמיד חתר למגע, ומצד שני מעולם לא תפסתי אותו בתור אדם חמום מח.
שחק: הוא ידע להחזיק את המתח בין שחיקה, ספקות וקושי לבין מקצועיות ומנהיגות. הוא יצר הווי ייחודי למחלקה שלו והיה גורם מאחד ומשמעותי. אחרי שהוא נפל היה מאוד קשה להרים את המחלקה בלעדיו.

----

סרן עמית שמעון חיות ז״ל, מפקד מחלקה בגדוד 8207, חטיבת אלון (228), נפל בכ״ד בתשרי התשפ״ה (26 באוקטובר 2024), בן 29 בנופלו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

Shahak Vexler Guy Reshef
Tomer Zorde

אור פז עברי, מג"ד "חוצב" 8112, מקיבוץ קבוצות "המעצבים", מספר על נוי שוש ז״ל

הסיפור מאחורי התמונות

תמונה ראשונה - בדרך למשימה בעזה עצרנו בקיבוץ בארי, בבית של נוי שוש ז"ל - קצין החימוש של הגדוד שלנו, שנהרג ב-07 באוקטובר. עשינו כמעט ברצף את הסבב הראשון בצפון ואת הסבב השני בעזה, ובתווך מצאנו רגע לעצור, להישיר מבט אל הזוועה שקרתה בעוטף, ולהזכיר לעצמנו על מה ולמה אנחנו נלחמים.
תמונה שנייה - כמה שבועות אחר כך קיימנו טקס מאולתר ביום הזיכרון, אי שם בלב עזה, שהוקדש לזכרו. ושוב חזרנו אל אותו ביקור בבארי - רגע קצר של שקט והתייחדות שהזכיר לנו שגם בתוך החושך והרעש הגדול של עזה, הארץ שממנה באנו ואליה אנחנו מתפללים לחזור היא ארץ של חיים, ואפילו חיים טובים, ולא ארץ של מוות, בשונה מכל מה שסביבנו.
תמונה שלישית - נוי בפעולה: מחלץ מהבוץ כלים תקועים באימון חורפי ברמת הגולן.

----

ספר על הקשר שלכם
נוי היה קצין החימוש של הגדוד שלנו במשך שנים ארוכות במילואים. הוא חילץ אותנו מאינספור מצבים, ותמיד אפשר היה לסמוך עליו. האמת שהיה קשה לדמיין איך אנחנו יוצאים למלחמה ומתמודדים עם כל האתגר הזה בלעדיו. גם בהיעדרו, הזיכרון שלו ליווה אותנו מרחוק וחייב אותנו להתאמץ להיות טובים כמוהו.

---

מי היה נוי
נוי היה אדם שתמיד ראשון לעזור בכל דבר - להתנדב לכל משימה, לראות מה הוא יכול לעשות עבור האחר, ללא חשבון. כך היה בחייו, וכך גם במותו.

---

איך הוא נפל?
ב־7 באוקטובר, בזמן שהמחבלים חדרו לבארי, נוי עוד הספיק לסייע מהממ״ד לגיוס - לתרום מניסיונו, לתמוך מרחוק ולחלק הנחיות מקצועיות, עד שבאזור הצהריים הוא הפסיק לענות. נוי עמד על דלת הממ״ד, הגן בגופו על משפחתו, ספג שלושה כדורים שחדרו דרך הדלת, ואִפשר למחול בת-זוגו ולשלושת הילדים הזדמנות לברוח מהחלון.

---

מה חשוב לך לזכור ולקחת ממנו?
נוי היה שותף נדיר ויחידי במינו ותמיד הרגשתי שהוא שם עבורי לכל דבר. היתה לנו שפה משותפת והבנה הדדית והוא היה אחד העוגנים המשמעותיים שלי בשירות המילואים. לקחתי מנוי את הצניעות והענווה שבעשייה, ללא צורך בהרבה מילים. פשוט לעשות מה שצריך, עם הרבה דוגמא אישית, אחריות ומסירות.
רס"ן (במיל') נוי שוש ז"ל, מפקד פלוגת טנ"א בגדוד 8112, חיל השריון, נפל בכ"ב בתשרי התשפ"ד (07 באוקטובר 2023), בן 36 בנופלו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

Or Paz Ivry

דור חדש של מחנכים מהתנועה סיים את לימודיו!

ביום חמישי האחרון התכנסו חברי וחברות מעגל יפתח לטקס סיום לימודי התואר הראשון במרכז בובר לחינוך דיאלוגי, במכללת בית־ברל.

בטקס השתתפו משפחות, חברים, שותפים ומרצים. נשיאת המכללה, פרופ’ יולי תמיר אמרה בטקס:
“יש את הרגעים האלו, שאתה מסדר את הבית שלך, שם איזה פרח לכבוד האורחים, ופתאום אתה רואה כמה יפה ומיוחד הוא. כשאני מסתכלת עליכם, על מה שבניתם פה, ואיך אתם בונים ומובילים את החברה, אני רואה כמה יפה וגדולה העבודה שעשינו כאן ביחד”.

לאורך ארבע שנות התואר, החברים שירתו במילואים במהלך מלחמה מתמשכת וקשה, ולקחו על עצמם משימות חירום לאומיות בתחום החינוכי עם קהילות שפונו ונפגעו. לצד זאת, שילבו בתכנית הלימודים נושאים כמו חוסן חברתי, מערכת החינוך הציבורית וערך ההגנה וביטחון ישראל.

ככה מכשירים מחנכים מעולים.
מעגל יפתח — אנחנו מצפים ליצירות החינוכיות הבאות.

Yuli Tamir המכללה האקדמית בית ברל

"הם יכלו לעזוב - אבל בחרו מתוך היחד להישאר"

על רקע החדשות על הפסקת האש בצפון ואחרי חודשיים של ירי טילים כמעט ללא ההפסקה, ביקשנו מרותם רוגובסקי לספר לנו על קבוצת 'תורנו קרית-שמונה' - קבוצה של 16 צעירים וצעירות שבחרו לעבור לעיר ולבנות בה קהילת צעירים. היא מלווה ומדריכה את הקבוצה מאז מאי 2025.
במהלך מבצע "שאגת הארי" הם גם בחרו להישאר בעיר, תחת אש.

רותם מספרת שהביחד, הערבות ההדדית והחיפוש המשותף אחר משמעות הם שמאפשרים לחברי הקבוצה להתמודד עם האזעקות, השגרה המשובשת וחוסר הוודאות. בתוך המציאות הזו הם בחרו ליצור מתחם פתוח לצעירים - מקום שאפשר להיפגש בו, ללמוד, לעשות מוזיקה ואוכל ביחד. המתחם מאורגן סביב מקלט וכך מתאפשרת גם הגעה זריזה למיגון כשצריך.

חברי הקבוצה גם מתנדבים ברחבי העיר, פועלים במקלטים ושומרים על שגרה קבוצתית של מפגשים, עיבוד החוויות ודאגה אחד לשני.
בעיניהם של חברי הקבוצה קרית-שמונה היא עיר של חוסן, של ציונות ושל אנשים שבוחרים כל יום מחדש לחיות כאן וליצור תקווה.

תורנו

״נסעתי לפגוש את וותיקי מטולה כדי לציין איתם את יום הזיכרון לשואה ולגבורה במלון בים המלח בזמן ההפוגה שלהם.
בסיום המפגש קראנו את דבריה של חווקה פולמן־רבן – ‘עזרה לנו האמונה והתקווה’ – ושוחחנו על מה נותן לנו אמונה, ומה מאפשר לנו להאמין בעתיד טוב יותר.
פגשתי אנשים שנטועים עמוק באדמת הצפון, מתמודדים כבר תקופה ארוכה עם מציאות ביטחונית קשה בגבורה, מתוך אהבת הארץ והעם, ולא מוותרים על התקווה.”

אשכר שחר, קיבוץ המחנכים מצפה רמון

———

במסגרת ההפוגות שקק״ל מארגנת לתושבי קו־העימות הצפוני, התקיימה אתמול פעילות לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה – הרצאת ״מרד של תקווה״.
דרך סיפור גטו ורשה ומרד גטו ורשה – דילמות החיים, בחירות של התנגדות ומרד, וסיפורן יוצא הדופן של תנועות הנוער היהודיות - עסקנו בשאלות של אנושיות, אחריות והיכולת לבחור בתקווה במהלך השואה.

קק״ל - קרן קימת לישראל Eshkar Shahar

״זה היה לכאורה רק כמה שעות ביום – אבל זה היה דבר ממש גדול, הילדים היו צריכים מקום להיות בו – ואנשים שיראו אותם.״

ספיר שטרן סיפרה לנו על הקייטנה שפעלה במלון המפונים ברחוב מאז״ה בתל אביב, לילדים מהעיר שפונו מבתיהם בעקבות פגיעות טילים.

בחניון תת־קרקעי, שהפך למרחב חינוכי מוגן, נפגשו במהלך פסח ילדים בגילאים שונים – חלקם מכירים רק מהמלון, חלקם שכנים מאותו בניין. יחד עם שלושה מדריכים משכבת י״ב בנוער העובד והלומד , נוצר שם מקום בטוח, מזמין, כזה שכיף להגיע אליו בבוקר.
עבור הילדים זו הייתה נקודת אור.
עבור ההורים רגע של נשימה.
ועבורנו, תזכורת לחשיבות של המפגש החינוכי בהתמודדות עם המצב.

גם עכשיו, בתוך הפסקת האש, כשלפחות בחלקים מהמדינה אין טילים מידי יום, יש לא מעט ילדים שהבתים שלהם נפגעו – והם עדיין צריכים מקום בטוח להיות בו, ואנשים שיראו אותם.

אנחנו שם.

עיריית תל-אביב-יפו משרד החינוך קק״ל - קרן קימת לישראל הנוער העובד והלומד - الشبيبة العاملة والمتعلمة