Nlp -ורד לוי הפתרון לחרדות ופחדים

יום ראשון, מאז ומתמיד, הוא יום קצת פחות פשוט עבורי.

יש איזו מועקה שמתיישבת לי בחזה ומסתובבת בתוכי מהרגע שאני פוקחת עיניים.

ובימי ראשון שבהם הבת שלי חוזרת לבסיס, המועקה הזאת מרגישה פי שתיים.

וכשזה קורה, אני מזכירה לעצמי שככה זה אצלי כבר שנים.
ושגם ביום ראשון הזה, כמו בכל כך הרבה ימי ראשון לפניו, אני פשוט צריכה קצת יותר סבלנות לעצמי.

להיות יותר קשובה לעצמי.
להרשות לעצמי לא להספיק את כל מה שתכננתי.
לעבור לפעמים מדבר לדבר.
לא להיות לגמרי מרוכזת או פרודוקטיבית.

זה יום שאני משתדלת בו פחות להיצמד לתוכניות ויותר לבדוק מה מרגיש לי נכון עכשיו.

בלי משימות גדולות.
בלי להילחם בעצמי כדי להיות אחרת.

פשוט לעבור את היום בקצב שמתאים לי.

ויש עוד דבר שאני כמעט תמיד עושה ביום ראשון:
פותחת את היומן ומחליטה מתי השבוע אני הולכת לים.

כי אני כבר יודעת שיש דברים שעושים לי טוב,
ואני לא רוצה לחכות עד שיהיה לי זמן בשבילם🤍🌊

מה את מכניסה ליומן השבוע, נטו בשביל לעשות לעצמך טוב?

את לא יכולה לעצור מחשבה
את גם לא יכולה להפסיק תחושה

אבל את כן יכולה ללמוד איך להגיב אליהן כשהן מגיעות.

ובדיוק בשביל זה צריך כלים.

לא כלים שמבטיחים לך שמיד לא תרגישי חרדה.
ולא כלים שנועדו להעלים מהר כל מחשבה או תחושה לא נעימה.

אלא כלים שעוזרים לך, ברגע האמת,
להבין מה קורה בתוכך
ולדעת איך להגיב אחרת.

כי כשהתגובה שלך משתנה,
גם המוח מתחיל ללמוד משהו חדש.

וזה חלק משמעותי מהדרך שבה מערכת רגישה
יכולה ללמוד להירגע.

והאמיגדלות מפסיקות להתנהג כאילו ישנה סכנה.

מצליחה לראות את המפרשית באופק?⛵️

יש משהו שאני רואה כמעט אצל כל אישה שמגיעה אליי לקליניקה.

לאט לאט היא מפסיקה לעשות את הדברים שפעם עשו לה טוב.
לא תמיד בגלל שהיא נמנעת מהם בגלל פחד. לפעמים היא פשוט כבר לא חושבת עליהם.
כי כשהמוח נמצא במצב הישרדות, הוא משנה סדרי עדיפויות.
במקום לחפש הנאה, חיבור או מנוחה, הוא עסוק בלסרוק סכנות, לעקוב אחרי התחושות בגוף ולוודא שתצליחי לעבור את היום בשלום.
וכשכל הקשב מופנה להישרדות... כמעט שלא נשאר מקום למה שממלא אותך.

לכן, לקראת הפגישה החמישית, אחרי שכבר למדנו כלים ומערכת העצבים מתחילה להרגיש קצת יותר בטוחה, אני תמיד שואלת:
"מה עושה לך טוב?"
וכמעט תמיד אחת התשובות היא:
"ים"
ואז אני שואלת:
"מתי בפעם האחרונה היית בים?"
ומהחיוך שמגיע אחר כך... אני כבר יודעת שהתשובה היא: מזמן

לא כי היא הפסיקה לאהוב את הים. אלא כי כשהמוח עסוק בהישרדות, הוא פשוט פחות פנוי לחפש את מה שעושה לנו טוב...

אז אני רוצה לשאול גם אותך...
מה עושה לך טוב, שכבר הרבה זמן לא נתת לעצמך?

שתפי אותי בתגובות💜

מתי בפעם האחרונה אמרו לך:
״די, נו, זה רק בראש שלך״?
וכששמעת את זה,
זה הרגיש כמו חץ בלב.
כי זה לא רק המשפט.
זה המבטים.
האנחה הזאת.
התחושה שהם מסתכלים עלייך וחושבים שאת מגזימה.
שאת לא באמת מנסה.
שאם רק היית מתאמצת עוד קצת,
מפסיקה “לעשות עניין” -
הכול היה מסתדר.
והם מנסים לשכנע אותך שלא חסר לך כלום.
שאין באמת סכנה.
שכבר ראית אלף פעמים שהפאניקה “הייתה סתם”.
אז למה את שוב הורסת לעצמך?
למה את שוב מפחדת?

והכי כואב,
זה שאת מתחילה להאמין להם.
את מתחילה לשאול את עצמך:
אולי באמת אני חלשה?
אולי אני מפונקת?
אולי אני לא עושה מספיק?
אולי אני פשוט לא מסוגלת להיות אישה חזקה, עצמאית, כזאת שמתמודדת עם החיים?

ואז את לא רק מתמודדת עם החרדה.
את גם מתמודדת עם הביקורת על זה שיש לך חרדה.
עם הכעס על עצמך.
עם הבושה.
עם התחושה שנגמרים לך הכוחות.
וכבר ניסית.
באמת שניסית.
הבטחת לעצמך שהפעם תצליחי.
ושוב מגיע רגע אחד שבו הגוף נבהל,
והכול "נופל" עלייך מחדש.

אז אם נשארת איתי עד כאן,
אני רוצה להגיד לך משהו ממש מהלב:

כן.
זה באמת “בראש שלך”.

אבל זה לא אומר שזה לא מרגיש אמיתי.
זה לא אומר שאת ממציאה.
וזה בטח לא אומר שאת יכולה פשוט ללחוץ על כפתור ולהפסיק לפחד.
כי כשהמוח שלך מזהה סכנה,
גם אם בראש את יודעת שאין באמת סכנה,
הגוף עדיין ניכנס למצב חירום.

וזה בדיוק הפער שאנשים מבחוץ לא מבינים.
הם רואים אותך מבחוץ.
הם לא מרגישים את הדופק שלך.
את הלחץ בחזה.
את המחשבות שרצ�

אחד הדברים שהכי מכאיב בחרדה זה לא רק החרדה עצמה.

אלא הרגעים שבהם את מתחילה לפקפק בעצמך.

כשאת שומעת שוב ושוב: "זה רק בראש שלך" "די לחשוב על זה" "את מגזימה"
קל להתחיל להאמין שאולי באמת משהו בך לא בסדר.
שאת באמת חלשה ולא עושה מספיק.

אבל חרדה היא לא חולשה. והיא לא סימן שאת לא מתאמצת מספיק.
היא חוויה אמיתית שמתרחשת במוח ובגוף, גם אם אף אחד אחר לא יכול לראות אותה.

ואם יש משהו שאני רוצה שתיקחי מהסרטון הזה, זה את זה:
את לא צריכה להוכיח לאף אחד כמה קשה לך כדי שהקושי שלך יהיה אמיתי. 💙