לייה בורדה-לאמן את החיים

לשים את עצמנו במרכז. זה משהו שתמיד אנשים אומרים- לזכור שאנחנו מקום ראשון לא אחרים. העניין שלהשקיע זמן רק בנו, זה לא בא בצורה טבעית לכולם.

כבר שבוע שאני מתכננת ללכת לראות את hair. הייתה הקרנה ביפו, זה סרט שאני מאוד אוהבת ואמרתי לעצמי, אוקיי דייט שלי עם עצמי.

אתמול היה לי יום ארוך וכשהגעתי הביתה העייפות איימה להכריע אותי. החלטתי לצאת, להתארגן וללכת בכל זאת לראות את הסרט.

והאמת, שווה!
עשיתי לעצמי דייט עם עצמי, נהניתי מכל רגע ומה שבכלל מדהים זה שחזרתי עם אנרגיות חיוביות ושיר שתקוע לי בראש.

מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו לעצמכם?

https://youtu.be/EhbxI5eVnM4

לרוב הייתי נמנעת.
אם היו מבקשים ממני לשים את עצמי במרכז, אם הייתי צריכה להרים פרוייקט,הייתי מסתכלת על זה בכישלון צפוי מראש.

אני שומעת הרבה את המילים האלה- אני פשוט לא יכולה כי זה לא ייצא טוב, כי מה אם זה לא יצליח.

מה אם, לפעמים הדמיון שלנו הולך רחוק, הולך לעבר כל מה שלא ניתן ואז אנחנו בהכרח נמנע..

קרו הרבה דברים השנה שלא ידעתי איך, למה, כמה ומה אני יכולה לעשות עם זה.

עם זמן התחלתי להסתכל על המטרה, על אלו שעבורם העשייה שלי יכולה להוות חשיבות, על המשמעות שאני מקבלת ועל החשיבות של לשים את עצמי במרכז ה"במה" .

לפני יומיים החלטתי להרים את הכפפה ולהתחיל במסע של איסוף תרומות לנערות שאיתן אני עובדת, אלו שהשנה האחרונה הייתה עבורן מלאה בסיומות( חלקן טובות וחלקן מפרקות)

והרגע הזה, הרגע שבו הסתכלתי מהצד על הטרפת של מדידת הבגדים, של לקחת הביתה שקיות מפוצצות, הרגע שבו הן הצליחו לראות את עצמן כנערות רגילות והיכולת שלי ושל כל הצוות לחזק אותן, זה היה הרגע שבו ראיתי את המטרה.

לפעמים אנחנו צריכים להתחיל לנוע גם אם הדרך לא ברורה.

לפעמים אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו למה כן אנחנו כאן.
לכולנו יש תקופות בהן אנחנו לא בטוחים בעשייה שלנו, בכיוון שלנו בחיים ובכללי במי אנחנו.
בתקופות כאלו אנחנו נופלים לאיזו אפלה, כמו עננה שמרחפת מעלינו ולא ברור לנו למה היא כאן ומאיפה בכלל להתחיל לפזר אותה

בתקופות כאלו אנחנו חושבים על מה שלא עשינו על מה שלא הספקנו, על מה שאיבדנו.
ואז מגיע רגע או אולי זיכרון שאם רק נאפשר לו להיות כפי שהוא אנחנו נזכור טיפה את הלמה שלנו.

שלי הגיע לי ממש עכשיו, חוזרת הביתה ופתאום נזכרת באותו לילה שלקחתי מונית לשדה, על ההרפתקאה האישית שלי ועל זה שוואלה עשיתי את זה, הגשמתי חלום.

אז מדי פעם, חשוב לזכור את המה כן, את ההצלחות, את הזיכרונות המתוקים שהעכשיו שלנו איפשר ועוד מאפשר.

משם אנחנו יכולים להתחיל לפזר את מסך הערפל;)

מהו אובדן עבורכם?

# מיומנה של מאמנת אישית
# בית יהושוע
# חזרה לשיגרה

מי שמטייל במדבר,
לפי ספר תיירות או ספר היסטוריה,
כמו שוכב עם אישה,
לפי ספר תנוחות.

- יהודה עמיחי

(מתוך השיר "מי")

שליטה
זה אחד הנושאים המדוברים ביותר כשמגיעים למנגנוני ההגנה שלנו. אנשים רבים מנסים לשלוט בחיים הלא נשלטים. מנסים לעשות סדר בבלאגן הטבעי.
לכן, אין זה פלא שכשאנו עומדים מול בחירה בין ספונטניות לשיגרה הקבועה יהיו לנו מלא סיבות ללמה לא לזרום.

כולנו מכירים את האנשים האלה שלא משנה מה הם נראים שלווים, יש להם סיפורים על מסעות והרפתקאות שונים ולרוב הם נראים רעננים ושמחים.
ובכולנו יש את הרצון העז לחוות את זה גם.
לאחר קרוב ל3 שנים שבהם הייתי בשיגרה של עבודה, הנסיעה לחו"ל הזכירה לי למה, גם פיזית וגם נפשית, יש צורך בשבירת שיגרה, בחופש , בטבע ובהנאה.

וזה הכל מתחיל ונגמר במידת השליטה.

הרי בכולנו יש מידה של שליטה, היא זו שמייצרת לנו את השיגרה, היא זו שעושה לנו סדר בבלאגן ואף שומרת עלינו.
עם זאת, כולנו לעיתים רוצים לייצר שבירת שיגרה, כזו שמעניקה לנו את האנרגיות להמשך הדרך.
לרוב מה שקורה זה שאנחנו מחכים זמן כה רב שאנחנו כבר בהתשה. ( ומכאן מסתכלים במעט קנאה באלו שחיים את החיים באופן מאוזן יותר)
אז כדי לייצר חיים מאוזנים יותר, אני מזמינה אתכם לתרגיל הבא:

תחשבו על הפעם האחרונה בה התמלאתם באנרגיות, הפעם האחרונה בה שיחררתם את כבלי השליטה ופעלתם בספונטניות.

עכשיו, תייצרו טבלה עם 4 עמודות:
1. מה עשיתם?
2. מה היו המחשבות שעזרו לכם?
3. מה הרווחתם?
4. מה היו השינויים הפיזיים כמו גם המנטליים שחוויתם לאחר מכן?

אתפ מוזמנים לעשות זאת עם יותר ממקרה אחד. אשמח לשיתופים שלכם על החוויות והלמידה:)

בתמונה; אני יוצאת למסע קטן של עצמאות עם חברה, שקרה ברגע ספונטני והיווה חוויה ייחודית של רוגע והנאה, ובעיקר גילוי עצמי קטן

כל יום זיכרון הוא היה מקליט את השירים. אני לא זוכרת הרבה אבל את זה אני זוכרת.
שנה שעברה גיליתי את הסיבה- בן דודה שלו נפל במלחמת לבנון ודרך השירים הוא היה זוכר אותו. בימי הזיכרון דרך השירים אני זוכרת אותו ע"י מסורת שסיגל לעצמו. השנה המסורת שלי תזכור את שניהם( גם אם את אחד מהם מעולם לא יצא לי לפגוש).

נזכור ולא נשכח.

אירועי העבר שלובים בחיינו, הם חלק מהפאזל של חיינו.
המטרה שלנו הינה ללמוד מהעבר, ללמוד על עצמנו במצבי קושי, במצבים של שמחה. ללמוד מה מניע אותנו, מה חשוב לנו, מה נרצה לשפר ואילו בני אדם נרצה להיות.

נזכור ולא נשכח,
שכן אירועי העבר בהם אנו נזכרים היום ומחר, אלו הם אירועים מהם היום כחברה וכבני אדם אנו לומדים- איך לשנות, לאיזו חברה נרצה להשתייך, מהי גבורה וכיצד נוכל למנוע מדברים כאלו מלקרות שוב.

אני זוכרת שבכל סרטון ובכל אירוע בו פגשתי ניצולי שואה, הם אמרו לנו שהתפקיד שלנו הוא לא להניח לדבר כזה מלקרות שוב,שעלינו ללמוד מכך, כחברה וכבני אדם זהו תפקידנו.

# מיומנה של מאמנת אישית
# תל אביב
# לאמן את החיים

אני זוכרת שפעם נסענו שנינו יחד במונית, הוא הסתכל מצד אחד ואני מהשני. הוא ראה הרבה קושי, הרבה מקומות של כאב, קשיים חזקים עוצמתיים בתחושותיהם.
זה מצחיק שנינו הסתכלנו על אותו רחוב, רק שאני ראיתי זוגות מאוהבים, אנשים שעוזרים לאישה זקנה לעבור את הכביש ועוד בחור שמאכיל יונים.

שנינו ראינו דברים באופן כל כך שונה.
הרי ברור שגם בצד שלי היו הומלסים, זונות, קבוצות של שיכורים אבל ראיתי יותר מזה, ושם שמתי מיקוד, וככל שהסתכלתי יותר על מה כן יפה ככה נוצרו עוד מקומות ורגעים שהצלחתי לקלוט. אצלו, התרחש הפוך.

אני מזמינה אתכם לבחון את המיקוד שלכם-
כולנו חוזרים היום לשיגרה. למשרדים, לעבודה ללחץ בהרבה חלקים.
ברגעים כאלה יש לנו נטייה להתמקד בכמה שלא בא לנו ושרק יגמר היום הזה...בעעע
אני מזמינה אתכם לעשות הפוך, תתמקדו במה כן טוב בחזרה לשגרה שלכם, מה אתם אוהבים בה? למה התגעגעתם?
אתם מוזמנים לספר ולחלוק

# מיומנה של מאמנת אישית
# יפו

הבית הוא כל מקום שבו את/ה נמצא/ת
זה משפט ששומעים אותו הרבה, אישית זה משפט שאמרו לי אותו מלא.
זה משפט נכון, לאורך השנים ידעתי שהוא נכון אבל בין הידיעה להרגשה יש פער.
עד היום לא הרגשתי ככה, לא באמת.
הטיסה הזו הייתה עבורי פוקחת עיניים, היא היוותה את הרגעים הראשונים, הפעם הראשונה שבה באמת הרגשתי שהבית הוא כל מקום אליו אני הולכת.
לאורך 4 הימים האלו, לאורך שהייתי במדריד, בשדות תעופה, המסעדות במסעי קניות הרגשתי חיה והכי חשוב הרגשתי שלמה עם עצמי.
לא היה לי ולו רגע אחד במדריד שבו הרגשתי בודדה, וזה הפתיע ומפתיע אותי כי כמו שציינתי את התחושה הזו שאני אולי לבד אבל אני לא בודדה לא באמת יצא לי לחוות.
לא שוכחים את הפעמים הראשונות, ואני את שלי נוצרת.
אין חג יותר מספק מפסח, חג החירות לחוויה משחררת, חופשייה כמו זו.
מה הייתה הפעם הראשונה שלכם/ן?

# מיומנה של מאמנת אישית
# מדריד

דברים שרואים משם לא רואים מכאן. הרבה דברים לימדה אותי הטיסה הזו. אחד הדברים קרה דווקא ביומי האחרון שם, ממש כמה שעות לפני הטיסה. אני הולכת את הדרך למלון באופן ידוע וכדי לזכור את הסימני דרך שעשיתי לי בראש אני מסתובבת באותו צד. ככה קרה גם ב gran via . אתמול בבוקר דווקא שיניתי צד, ופתאום נגלה בפניי בניין מרהיב אותו אני עוברת כל יום מבלי באמת לראות אותו.הכניסה והחלק העליון,שני דברים שונים!

הרבה פעמים בחיים אנחנו באים מנקודת מוצא מסויימת, רגילים לנוף מסוים, ראייה ספציפית שפיתחנו על החיים. אנחנו כל כך שם שלפעמים אנחנו שוכחים להטיל ספק בראייה שלנו ולנסות דברים אחרים, גישות שונות, נופים שונים.
אם נעשה זאת יותר עולם חדש יתגלה לנו, אם נבחר בו או לא זה כבר שאלה אחרת לפוסט אחר.

בתמונה הבניין המדובר

כי אם כבר החלטתי לכתוב הצהרת הצלחה במדריד( חזון ל5 שנים הבאות) אז רק ככה:

כל הנשים ואולי חלק מהגברים שישבו וראו את סקס והעיר הגדולה, יכולים להיזכר בפרק שבו קארי הולכת לשבת במסעדה לבד.
אני לא יודעת מה אנשים אחרים הרגישו ביחס לזה, אבל זה היה דבר שנכנס לי לרשימת דברים שאני רוצה לעשות.
לאורך השהות שלי במדריד יצא לי לשבת הרבה בבתי קפה, במקומות של שירות עצמי אבל לא יצא לי לשבת במסעדה.
אתמול אחרי הבזאר המטורף של ימי ראשון הגעתי לרחוב קטן שנראה כמו בתמונות שיש במסע אחר.
הייתה שם מסעדה והחלטתי שזה המקום,פינו לי את שאר הצלחות הביאו לי סנגרייה וזהו. זו הייתה חוויה נעימה, מיוחדת וכיפית. כזו שאעשה עוד הרבה:)

אני מזמינה אתכם לעשות דבר אחד לבד, משהו שיוציא אתכם מאזור הנוחות
*** תתחילו מדבר קטן! ככל שיהיו יותר הצלחות קטנות ככה תרגישו יותר בנוח ומוכנים לגדולות
אתם מוזמנים לחלוק כאן תמונות, בהצלחה:)