Be Yourself - תכניות ליווי והאצה לאמנים

אני תמיד מדבר על זה כך שהמצאות בתוך גבולות היא המפתח ליצירתיות,
וכמובן לפוקוס שעוזר לי לסיים מוזיקה בצורה עקבית.

מבחינתי בשלבים הראשונים כל הסיפור הוא לנסות לגרום למה שיש לי בראש לעבוד בתוך התוכנה, לפעמים זה יהיה פינג פונג כזה כל ניסוי וטעיה, בשביל שהפינג פונג הזה יהיה פורה ועשיר אני חייב להשאר כל הזמן ב "FLOW" כלומר במצב קרייאטיבי מתמשך. לפחות בשעות הראשונות של הטראק.

ובשביל שזה יקרה אני רוצה לוודא שתהליך העבודה שלי הוא סופר פשוט בשביל שאוכל לשחזר אותו ומאופיין מוזיקלית בכדי שהרעיונות שלי יפגעו בול במטרה.

בסוף אני צריך להביא 8 תיבות ברייק ו8 תיבות דרופ שעובדים קונספטואלית.

סה. טו.

לא מעניין אותי לשבת על קיקבאס 4 שעות, ועל איזה תפקיד 2 תיבות עוד 3 שעות או בכלל לייצר מבנה עם אקסטנדד לפני שיש לי את הליבה של הטראק.

🚨תזכורת חשובה 🚨
יש מישהו שפורץ את החוקים ומערבב כל מיני דברים מוזרים שמרכיבים רעיונות מבריקים ומעניינים, פרד אגן עשה את זה בשנתיים שלוש האחרונות.

הנקודה המרכזית היא שהקונספט והרעיונות המוזיקליים
חשובים הרבה יותר מכל השאר, הם האבני היסוד שיוצרים שיר טוב.

תשמשו בפריסטים, תסמפלו, תורידי טמפלייטים כל מה שנוח לכם בכדי שהפער בין מה שיש לכם בראש למה שיושב בתוכנה יהיה קטן יותר.

כשערבבים טכניקות מורכבות הפער לרוב גדל ולא קטן. כי אז אין כבר תרגום של רעיונות קריטיביים וקונספטים אלא התעסקות בנובים וכפתורים שלא משפיעים יותר מדיי על הרעיון הכללי.

DR. MS
הינה כלי מעולה ליצירה עומק שהוא מעבר לרחב מול צר,
פחות ככלי מיקסי ויותר כפרוסס עיצובי,

כשדוחפים אותו לקצה ניתן לייצר ממש שכבה נוספת לערוץ הקיים.
יעיל מאוד לערוצי תופים, אבל כמובן שרלוונטי לכל שימוש.

לא תמיד צריך לסבך,
אם הסורס שלכם לא סופר דינמי ומורכב תדרית
לא צריך תמיד להשתמש בקומפרסורים מורכבים עם יותר מדיי משתנים.

אני תמיד אעדיף לייצר משוואה של פחות עבודה ויותר תוצאה,
טרנזיאנט שייפרים במקום קומפרסורים הם דוגמא מעולה לזה.

הינה 2 טרינזיאנט שייפרים שאני משתמש ביום יום:

Wave Smack Attack - מעולה כי גם יש קליפר ביציאה יעיל בעיקר בכדי לחדד מעטפת לאורך כל הספקטרום

Spiff - תלוי תדר, חלק מאוד, מאפשר לשמוע רק את הדלתא, אינטואיטיבי

אני בחיים לא בוחר קיק מחבילת סמפלים, בטח ובטח שלא בתחילת ההפקה,

כי אז במקום להתעסק באיך אני מביא את הרעיונות שלי לידי ביטוי אני נכנס לאיזה מנהרה שאין לי מושג מה הסוף שלה, והכי גרוע אני לא יודע איך הקיק הזה הולך להתנהג בקונקסט של ההפקה כולה בהמשך.

לכן אני פשוט מסמפל את הקיק שלי מתוך רפרנס שאני בוחר, ככה אני מבין איך הקיק שאני הולך להשתמש בו מזיז את הטראק ואיך הוא מתנהג בהקשר של ההפקה כולה,

רוצה להבין איך אני מסמפל קיקים ב30 שניות בפשטות ובדיוק של 99%?
כתוב לי כאן למטה "קיק" והמדריך בדרך אלייך 🙂

שליחות לערוצי אפקט:
אל תשלחו מספר ערוצים במקביל לערוץ אפקט אחד,
תשקיעו על כל ערוץ את המקסימום בכדי למקסם את הפרוסס מול הערוץ הנקי.

ברוב המחוחלט של המקרים אני אעדיף לשלוח ב PRE FADER, ככה הווליום של הערוץ הנקי לא משפיע לי על הגיין שנכנס לי לערוץ אפקט ,
ברגע שמעבדים ערוץ אפקט בעזרת כלים דינמיים הגיין משפיע באופן ישיר על כמות הקומפרשן / סאטורציה שתמקבלת, לכן אעדיף להתייחס לערוץ שליחה כמו אל ערוץ מן המניין בלי השפעה של גורמים אחרים עליו - מבחינתי הוא כמו שכפול של הערוץ הנקי.

אחרי שסיימתי לעצב את הערוץ אפקט לרוב אני אקבץ את הערוץ אפקט ואת הערוץ הנקי לגרופ אחד - ככה יש לי שליטה על הווליום והפרוסס על שניהם ביחד.

אבלטוניסטים יש לך את ה CHAINER שזה עולם - תנצלו אותו, במקרה הזה שליחות הופכות להיות עוד יותר מיותרות.

איך שלא נסתכל על זה, כולנו משתמשים ברפרנסים, אז למה לא לעשות את זה באופן מודע ומתכוון?

האתגר האמיתי הוא ההבנה של איך עושים שימוש בטכניקה הזו בצורה מתוחכמת
שתאפשר לנו להיות סופר קריטייבים אבל עדיין מאוד ממוקדי מטרה.

בסוף אף אחד לא ממציא את הגלגל, אלא רק מלחים רעיונות קיים לכדי משהו חדש.

לאף אחד לא אכפת מהמיקס והמאסטר של הטראק שלך…

תחשבו על זה לרגע,
אף מאזין אף פעם לא חזר לשיר שהוא אהב בילדות בגלל המיקס,
ואף דיג’יי לא ניגן טראק גרוע במועדון רק בגלל הסאונד.

טראק גרוע עם סאונד טוב הוא עדיין טראק גרוע.

עכשיו,
בניגוד למה שמפמפמים היום ברשתות החברתיות
טראק יכול להשמע מעולה גם בלי עבודת מיקס כבדה.

איך בדיוק?

1. תעבוד על בחירת הסאונדים שלך ושים לב איך הם עובדים ביחד בלי פרוסס בכלל.
2. נסה להתרכז בלהוכיח שהרעיון שלכם עובד בעזרת מספר ערוצים בודדים.
3. שים דגש חזק על החלק הקרייטיבי ומה אתם רוצה להעביר בטראק עצמו.

נקודת ההתחלה מבחינת סאונד כבר תיהיה במקום גבוה,
בלי לשבור שיניים בצורה טכנית במיקס עצמו.

והכי חשוב,
התוכן יהיה מלא ברגש מעניין
שיתן למאזין את הסיבה לחזור ולשמוע את הטראק שוב ושוב.

הסינטי האגדי בעבודה של 50 שניות.
רוצים חבילה מלאה בכאלה? תגיבו "303" וחבילת אסידית במיוחד בדרך אליכם 🙂

אז מה אתה צריך להפיק?
את מה שטרנדי או את מה שאתה אוהב?
אחת הגישות הפופולריות היא
“תפיק את מה שאתה אוהב בסוף זה יתפוס...”

הבעיה שלי עם הגישה הזו היא
שאיאפשר פשוט לזרוק אותה על כל אמן ולקוות שזה יתפוס
פשוט כי זו גישה שלא מתאימה לכל אמן.

חייבים להתחשב במטרות של האמן עצמו,
בשוק שהוא עובד,
במטרות האישיות והאמצעים שיש לו.

לצורך העניין אם אמן מסויים ממש אוהב דאבסטאפ,
ואין לו בעיה לנגן פעם / פעמיים בחודש באירוע כלשהו בארץ, וזה הכל
אז זה יכול להיות ממש נכון לו להפיק רק את מה שהוא אוהב - דאבסטאפ.
אבל כמובן שהוא יצטרך לעבוד בעבודה נוספת.

אבל אם אותו אמן בדיוק ישאף להתפרנס רק מגיגים בארץ,
והוא יתעקש על להתעסק רק בדאבסטאפ כי זה מה שהוא אוהב,
הוא כנראה פשוט לא יגיע להשגים משמעותיים,
מהסיבה הפשוטה שהסצנה בארץ נישתית מאוד,
ולא מאפשרת להתפתח בז’אנר, להתפרנס לחלוטין רק מהתחום
ולהגיע להשגים משמעותיים. מה שייצר בסוף המון תסכול ואכזבה.

עכשיו, מצד שני,
אם אמן שמפיק האוס שואף להיות בטופ של סצנת ההאוס העולמית,
לנגן על במות ופסטיבלים בעולם,
וכרגע האפרו-האוס בולט מאוד,
אז כמובן שזה יהיה ממש לא רלוונטי אם הוא ירדוף אחרי הטרנד
ויפיק אפרו האוס כמו קייןמיוזיק או בלאק קופי,

אז מה כן?
פשוט,
לשלב בין מה שהוא אוהב וחסר בסצנה למה שטרנדי בסצנה שלו,
נניח סינטים של מלודיק טקנו פוגשים אפרו-האוס,
או אפרו-האוס פוגש מוזיקה אתנית. וכו’, וכו’.
ולמה זה ה SWEET SPOT האולימטיבי?

כי זה גם מאפשר לאמן לפרוץ למרכז הסצנה שלו,
וגם מאפשר לו לייצר שילוב שיהיה ייחודי רק לו.

בסוף רוב העבודה היא למצוא את הקול הפנימי שלך
ולהבין איך הוא יכול להביא אותך למקום אליו אתה שואף להגיע.

אז איך עדיף למדוד את המוזיקה שלכם?

ב RMS או LUFS?

התשובה היא כמובן:
בכל מדד שנוח לכם כל עוד אתם מבינים איך הוא עובד,
מדד LUFS בהחלט משקף בצורה טובה יותר את האופן שבו האוזן האנושית תופסת רעש מאחר והוא נותן משקל גדול יותר לתדרי דיבור - 1K וכו',
אבל הוא מדד קצת מורכב יותר וצפוי פחות,

ולכן אני לרוב אשתמש ב RMS גם כי קל לי יותר לצפות אותו וגם כי הוא מושפע מאוד מתנועה של LOW END - שם נמצא חלק גדול מהמשקל במוזיקה אלקטרונית.

כמובן שזה משתנה לטראק אבל ערכים מומלצים למאסטר ינועו בין (4) ל (3.5) RMS,
ובין 6 ל - 8 LUFS.

תלוי ז'אנר. תלוי טראק. תלוי מטרה וקונטקסט כמובן 🙂

כל מה שצריך זה 8 תיבות ברייק ו-8 תיבות דרופ. זהו.

בשעות הראשונות של ההפקה ממש אין צורך להסתבך עם תהליכי הפקה טכניים, ואפקטים, וסינטים - כל אלה מייצרים רק עוד חסמים בינינו לבין הביטוי הקרייטיבי שלנו.