04/08/2018
ג'ורדן אמר את זה יפה:
"נכשלתי שוב ושוב ועוד פעם בחיי, זה למה הצלחתי!"
אריק מודל לחיקוי כאישיות וספורטאי , ערכים כאלו חייבים לעבור לדורות הבאים.
שאפו ענק לטקסט שכולו שיעור לחיים.
Allen Bustenai
היום לפני 6 שנים חוויתי את הכישלון הכי גדול בקריירה שלי.
באולימפיאדת לונדון התממש הפחד הכי גדול שלי בקריירה, התסריט הכי נורא שיכולתי לדמיין.
הפסדתי בקרב הראשון, תוך 43 שניות, בבמה הכי חשובה בעולם, בפני כל עם ישראל וכל זה כשאני מגיע כפייבוריט למדליה. אין פחד יותר גדול מזה לספורטאי.
והזהירו אותי לא להמשיך לאולימפיאדת לונדון. כולם העדיפו שאתלה את החליפה עוד לפני, שלא אבזה את עצמי, שאשאיר טעם טוב בפה לכל מי שעקב אחרי הקריירה שלי.
הרבה חששו, שבגיל 35 וחצי, אולי כלל לא אצליח לקבוע את הקריטריון למשחקים האולימפיים, על מדליה אולימפית בכלל לא העזו לדבר.
הייתי מעבר לשיא, אבא לשני ילדים קטנים בהפרש של שנה וחצי, אחרי סכסוך מתוקשר עם הועד האולימפי וכשהתקשורת קוראת לי לפרוש בשער של העיתון הגדול במדינה.
ואני לא הקשבתי ולמרות הכל המשכתי וחוויתי את הכישלון הגדול בקריירה שלי.
אם הייתי יודע שכך הקריירה שלי תסתיים,
עדיין הייתי בוחר להמשיך לאולימפיאדת לונדון...
ללא צל של היסוס!!!
כמה מאיתנו חולמים על הישג משמעותי בקריירה ולא חותרים לכיוונו כי הוא נראה קשה מידי, כמעט בלתי מושג?
כמה מאיתנו מעדיפים לוותר על החלום, כי פשוט חוששים להיכשל?
אני חושב שאסור שהפחד ינהל אותנו.
ההצלחה או הכישלון בסוף הדרך לא אמורים להגדיר את הדרך שלנו.
אנחנו אמורים לחתור לעבר מטרה שהצבנו לעצמנו מתוך אמונה שלמה שזה אפשרי להשיגה, אנחנו גם אמורים לעשות הכל בשביל להצליח להגשים את אותו חלום, אבל בעיניי התוצאה הסופית היא ממש לא הפרמטר היחיד לנכונות הדרך.
לדעתי, כל צעד בדרך למטרה, הוא שיעור בפני עצמו.
אם לא הייתי ממשיך ללונדון, לא הייתי זוכה במדליית הזהב באליפות אירופה בגיל 35 וארבעה חודשים והופך לג׳ודאי המבוגר ביותר באירופה שעשה זאת מעולם.
בעיניי זאת המדליה הכי משמעותית בקריירה שלי.
אם לא הייתי ממשיך ללונדון, לא הייתי זוכה במדלית ארד נוספת באליפות אירופה ומגדיל את מניין המדליות האירופאיות שלי ל9(3-4 בהיסטוריה בגברים בכל המשקלים),
לא הייתי זוכה בזהב בגראנד סלאם במוסקבה.
אבל הכי חשוב, לא הייתי חווה כל כך הרבה רגעים משמעותיים שעזרו לי להכיר את עצמי לפרטי פרטים.
השנתיים האחרונות בקריירה שלי היו הכי תובעניות, קשות ומרגשות בחיי.
התעמתתי עם עצמי בכל מיני רגעי קיצון שלא חוויתי לפני כן. שלא חוויתי בקריירה שלמה.
במהלך השנתיים האלה הבנתי שכל חיכוך שאני חווה הוא גם עוד צעד בדרך להגשמת החלום בלונדון, אבל יותר חשוב, הוא גם שיעור בפני עצמו.
זאת אומרת, עצם המסע ללונדון חשוב בפני עצמו, ללא קשר לתוצאה הסופית.
ההבנה הזאת הייתה מאוד משמעותית עבורי.
ואני כותב לכם את זה דווקא היום, שש שנים מאז אותו כישלון צורב, כי אני רוצה לבקש מכם, שלא תיתנו לפחד לנהל אתכם.
אל תיתנו לפחד שלכם מכישלון, למנוע מכם לנסות ולהגשים חלומות.
השיעורים שתקבלו במהלך המסע לחלום, חשובים לאין שיעור מאם הצלחתם או נכשלתם בסוף הדרך.
אני חושב שמי שלא ייתן לפחד לנהל אותו, אולי יכשל מפעם לפעם, אבל בוודאות גם יחווה הצלחות גדולות.
ומי שייתן לפחד לנהל אותו, אולי לא יכשל אף פעם, אבל גם לעולם לא באמת יצליח.
ב2 לאוגוסט 2012 חוויתי את הרגע הכי קשה בקריירה שלי, ואני לא מצטער לרגע שלא פרשתי לפני כן.
סופשבוע רגוע.
אריק
