מרכז סמלים

אמור תשפ"ה
רפאל רוזנר

(ספר ויקרא פרק כב כו) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהֹוָה: מסביר בעל ספר החינוך על מצווה זו: (ספר החינוך מצווה רצ"ג) מִצְוַת הַקָּרְבָּן שֶׁיִּהְיֶה מִשְּׁמֹנָה יָמִים וּלְמַעְלָה – שֶׁיִּהְיֶה כָּל קָרְבָּן שֶׁנַּקְרִיב מִן הַבְּהֵמָה מִבֶּן שְׁמֹנַת יָמִים וָמָעְלָה, לֹא פָּחוֹת מִזֶּה,... שֶׁיִּהְיֶה מִבֶּן שְׁמֹנַת יָמִים וָהָלְאָה כִּי קֹדֶם לָכֵן, אֵינֶנּוּ רָאוּי לְכָל דָּבָר וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אוֹתוֹ לְאָכְלָהּ לִסְחוֹרָה וְלִתְשׁוּרָה. אומר בעל ספר החינוך שאם הקורבן יהיה בן פחות משמונה ימים הוא לא מעניין את הסוחר וגם לא ראוי למתנה. המדרש מקשר את הפסוק הזה עם פסוק בספר קהלת: (מדרש רבה אמור כז ה) וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף (קהלת ג, טו), הנה הפסוק במלואו: (ספר קהלת פרק ג טו) מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף: ובעברית פשוטה: שהדברים שהיו כבר קרו בעבר, ומה שעתיד לקרות כבר היה בעבר. הכוונה היא שההיסטוריה חוזרת על עצמה ואין באמת דברים חדשים בעולם. למרות זאת, אלוהים תמיד יחפש וידאג לאנשים שסובלים מרדיפות ואי-צדק. הקשר בין הפסוק בפרשת אמור על שור, כשב או עז לפסוק במגילת קהלת מתאפשר בזכות המילים שנאמרו לעיל בויקרא רבה: (ויקרא רבה אמור כז א) אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִשְׁפַּט אָדָם וּמִשְׁפַּט בְּהֵמָה שָׁוִין, מִשְׁפַּט אָדָם (ויקרא יב, ג): וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. מִשְׁפַּט בְּהֵמָה, (ויקרא כב, כז): וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה וגו'. הנרדף בין אם מדובר בבהמה או בבן אדם נשאר נרדף, אין הבדל. אולי ניתן להגיד שעבור בוא העולם הנרדף תמיד צודק.
המדרש ממשיך: (מדרש רבה אמור כז ה) ְרַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב יוֹסֵף אָמַר, לְעוֹלָם וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף –יִשְׂרָאֵל נִרְדָּפִין מִפְּנֵי הָאֻמּוֹת וּבָחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, ב): וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אָמַר אַף בַּקָּרְבָּנוֹת כָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹר נִרְדַּף מִפְּנֵי אֲרִי, עֵז מִפְּנֵי נָמֵר, כֶּבֶשׂ מִפְּנֵי זְאֵב, לֹא תַקְרִיבוּ לְפָנַי מִן הָרוֹדְפִים, אֶלָּא מִן הַנִּרְדָּפִין (בשר טהור לאכילה שייך לקטגורית הנרדפים), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא כב, כז): שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד. האדם מקריב (או אוכל) מן הנרדף, המשקל לפי המדרש הוא על הקורבן שהוא נרדף. אז אומר רב אונא: , אַתָּה מוֹצֵא צַדִּיק רוֹדֵף צַדִּיק וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף, רָשָׁע רוֹדֵף צַדִּיק וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף, רָשָׁע רוֹדֵף רָשָׁע וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף, אֲפִלּוּ צַדִּיק רוֹדֵף רָשָׁע וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף, מעמד הנרדף ביהדות תופס מקום מרכזי. עלינו לחשוב שגם הנרדף יכול להפוך לרודף. מִכָּל מָקוֹם וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי נְהוֹרָאי, לְעוֹלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹבֵעַ דָּמָן שֶׁל נִרְדָּפִין מִן הָרוֹדְפִין, ויש לשאול למה בורא העולם מנסה להציל את הנרדף כשהוא פושע גדול סוג של רשע מוחלט? מסביר הנצי"ב: (הנצי"ב,ב על שמות לב כז) [הרחב דבר: ומזה יש ללמוד דהבא לרדוף את הרשע על דבר שחייב באמת, מ״מ יש להזהר שלא ירדפנו מי שהוא שונאו ומבקש רעתו, דרדיפת אדם הוא סכנה ושכיחא הזיקא (נזק נפוץ), ואם הרדיפה באה בהנאת עצמו גם כן, גם הוא לא ינקה. פוק חזי מה שכתבתי בספר בראשית (כז,ט) על הא דאיתא בבראשית רבה (סז,ד) שנענש יעקב על צעקת עשו, ולא נענש על חרדת יצחק, היינו משום שעל חרדת יצחק ודאי הצטער יעקב הרבה אלא שמוכרח היה לכך, משא״כ בצעקת עשו נהנה יעקב, משום הכי נענש על זה, אע״ג שגוף הענין מה שרמה לעשו היה כשר ומוכרח. והיינו דאיתא במדרש קהלת עה״פ ״והאלהים יבקש את נרדף״ (קהלת ג,טו) – ׳אפילו צדיק רודף רשע׳, פירוש, ומה שרודפו יש בו הנאה עצמית שוב נענש על זה.].אומר הנצי"ב מוולוז'ין שרדיפה אינה עניין של נקמה של שנאה או של הנאה עצמית אלא הרדיפה נובעת מצורך קיומי, לא נקמה ולא תשוקה לפגוע באחר. רדיפת "הצדיקים" או של אנשים טובים מוזכרת לעיתים בתלמוד. וכך כתוב לגבי הזוג שמעיה ואבטליון: (גיטין נז ב) מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב לִמְּדוּ תּוֹרָה בָּרַבִּים – מַאן אִינּוּן? שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. שמעיה ואבטליון היו גרים או בני גרים ועמדו בראש הסנהדרין והתלמוד במסכת פסכים מפרש: (פסחים סו א) [הלל] וְהָיָה דּוֹרֵשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח. הִתְחִיל מְקַנְטְרָן (התגרה בחכמים) בִּדְבָרִים. אָמַר לָהֶן: מִי גָּרַם לָכֶם שֶׁאֶעְלֶה מִבָּבֶל וְאֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם — עַצְלוּת שֶׁהָיְתָה בָּכֶם, שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתֶּם שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. לא ידעתם להעריך את שמעיה (כנראה נשיא) ואבטלין (כנראה אב בית דין) וזלזלתם בהם כי היו גרים. מסופר בתלמוד: (יומא עא ב) מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד שֶׁיָּצָא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וַהֲווֹ אָזְלִי כּוּלֵּי עָלְמָא בָּתְרֵיהּ. (כל מי שיצא מבית המקדש ליווה אותו) כֵּיוָן דְּחַזְיוּנְהוּ לִשְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שַׁבְקוּהוּ לְדִידֵיהּ וְאָזְלִי בָּתַר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן כיוון שההמון זיהה את הזוג שמעיה ואבטליון עזבו את הכהן הגדול והלכו אחריהם. לְסוֹף אֲתוֹ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן לְאִיפְּטוֹרֵי מִינֵּיהּ דְּכֹהֵן גָּדוֹל - בסופו של דבר שמעיה ואבטליון באו להיפרד מהכהן הגדול. אָמַר לָהֶן (הכהן): יֵיתוֹן בְּנֵי עַמְמִין לִשְׁלָם, כלומר הזכיר להם הכהן שהם גרים – ” בְּנֵי עַמְמִין" ובאים להיפרד בשלום). אֲמַרוּ לֵיהּ (שמעיה ואבטליון לכהן הגדול): יֵיתוֹן בְּנֵי עַמְמִין לִשְׁלָם דְּעָבְדִין עוֹבָדָא דְאַהֲרֹן (אנשים מכל העמים (אנחנו גרים) יבואו לשלום, כתוצאה מכך שהם יעשו מעשים הדומים למעשים של אהרון הכהן.), וְלָא יֵיתֵי בַּר אַהֲרֹן לִשְׁלָם דְּלָא עָבֵיד עוֹבָדָא דְאַהֲרֹן אף אחד מבני אהרון (הכהנים) לא יגיע לשלום (אמיתי או שלמות רוחנית) אם הוא לא עושה מעשים הדומים למעשים של אהרון עצמו. כלומר עם הרבה אירוניה הזכירו לכהן שהוא צריך להיות עדין יותר ולהיות כמו אהרון הכהן אוהב שלום ורודף שלום ואסור לו לזלזל בגרים כי אז הם נרדפים. ההיסטוריה היהודית מלאה ברדיפות ל יהודים ושל גויים. הכי קשה הוא הרדיפה בין יהודים. אם רוצים להבין את המושגים של רודף ונרדף ישים לב לפרשה עגומה הנקראת הגט מקלֵיוֶוא. הגט מקלֵיוֶוא מתייחס למחלוקת הלכתית מהמאה ה-18 בנוגע לתוקפו של גט. המחלוקת עסקה במקרה בו חתן, ששפיות דעתו הייתה מוטלת בספק, ברח מיד לאחר החתונה וגירש את אשתו. המחלוקת ההלכתית חרגה מגדר הדיון ההלכתי המצומצם והציתה סכסוך נרחב בין רבנים וקהילות שונות. ונידויים וחרמות קשים ביותר היו כלי הרדיפה.

משנה מסכת סנהדרין פרק ד ה
לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת [במקורות הקדומים לא צוין ישראל – זאת פנייה אוניברסאלית], מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת,
שבת שלום

אחרי מות קדושים תשפ"ה
רפאל רוזנר

ספר ויקרא פרק יז (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר: (ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: (ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהֹוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהֹוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: הפסוקים הללו בפרשת אחרי מות, קובעים חוק מרכזי בפולחן ישראל במדבר: כל שחיטה של בהמה טהורה (שור, כבש, עז) חייבת להתבצע בפתח אוהל מועד כחלק מקורבן לבורא. שחיטה שלא למטרה זו, ובמקום אחר, נחשבת לשפיכות דמים ועליה העונש הוא כרת [עונש של קיצור החיים – מיתת האדם בטרם העת] במזיד [אדם שעובר עבירה בכוונה וביודעין] וקורבן חטאת בשוגג [אם לא התכוון]. במדבר היה אסור לשחוט בהמה מחוץ למשכן ואפילו בהמת חולין לצורך אכילה פשוטה. בני ישראל היו אוכלים רק ממה שהוגדר כקורבן שלמים [קרבן שלמים הוא סוג של קורבן שהיה נהוג בבית המקדש בירושלים. זהו קורבן נדבה, כלומר, אדם מביא אותו מרצונו החופשי ולא מתוך חובה.]. לפי זה נתנו בני ישראל משמעות ייחודית לקורבן ולאכילת בשר. המדרש מביא מחלוקת בעניין זה בין ר' ישמעאל ור' עקיבא. (ויקרא רבה אחרי מות כב ז) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא [מחלוקת זו קיימת גם במסכת חולין טז ב] ונובעת מהפסוקים בספר דברים: (ספר דברים פרק יב (כא) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ: ... כו) רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה: (כז) וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל: כלומר בארץ ישראל היה מותר לשחוט בהמה ולאכול בשר "חולין" בכל מקום (כי האנשים גרו במרחק רב מבית המקדש), אך לגבי קרבנות, השחיטה יכלה להתבצע רק במשכן ולאחר מכן בבית המקדש. על זה אומר ר' ישמעאל: (ויקרא רבה אחרי מות כב ז) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר הֲרֵי זֶה הֶתֵּר מִכְּלַל אִסּוּר [מונח הלכתי המתאר מצב שבו דבר שאסור בדרך כלל – הותר במקרים מסוימים כגון ייבום או אשת יפת תואר. ההיתר ניתן בזמנים מסוימים, או לאנשים מסוימים. כלומר, מדובר בהיתר חריג מתוך הכלל של האיסור], מסביר המדרש: לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אֲסוּרִין בִּבְשַׂר תַּאֲוָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָּא הַכָּתוּב וְהִתִּיר לָהֶם אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה (ארבעים שנה בני ישראל שהו במדבר , עם הקמת המשכן היו אסורים בבשר תאווה – בשר שלא מיועד לקורבן. ולכן הפסוקים שנאמרים ע"י משה הם בסוף הארבעים שנה של שהייה במדבר ולפני הכניסה לארץ). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר הֲרֵי זֶה אִסּוּר מִכְּלַל הֶתֵּר [מונח הלכתי המתאר מצב שבו דבר שמותר בדרך כלל – נאסר בנסיבות מסוימות, בזמנים מסוימים, או לאנשים מסוימים. כלומר, מדובר באיסור יוצא דופן מתוך הכלל של ההיתר. מדובר במצב שבו התורה או חכמים אסרו דבר שמצד עצמו מותר, מתוך טעמים מיוחדים או גזרות מסוימות כמו מצוות טבל או ערלה]., לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹחֲרִין (הורגים את הבהמה שלא באמצעות שחיטה) וְאוֹכְלִין בַּמִּדְבָּר (לפני שקבלו מצוות שחיטה) לֹא בָּא הַכָּתוּב (הפסוקים בספר דברים באים לאסור להם לאכול בשר שאינו נשחט כהלכה.) וְאָסַר לָהֶם כֵּן אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה. תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אֲסוּרִין בִּבְשַׂר תַּאֲוָה בַּמִּדְבָּר (רק קורבן שלמים), לְפִיכָךְ הִזְהִירָן הַכָּתוּב שֶׁיְהוּ מְבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן שׁוֹחֵט וּמְקַבֵּל [את הקורבן), אַף עַל פִּי שֶׁהַבְּעָלִים יוֹשְׁבִים וּמְחַשְּׁבִים (המדרש טוען כאן שבני אדם שהיו מתכוננים להביא קורבן היו חושבים מחשבות רעות – אולי לא סמכו כל כך על הכהן שישחוט כהלכה או הצורך לאכול בשר תאווה היה גדול ולא הייתה להם סבלנות או לא היו שמחים שהכהן מקבל חלק מהקורבן לאכילה ולא יכלו ליהנות מכל הבשר) כָּל הַיּוֹם אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא לְאַחַר הַשּׁוֹחֵט (רק הכהן השוחט קבע באמצעות השחיטה אם האנשים יוכלו לאכול מן הקורבן)...
ר' ישמעאל מביא ביטוי מעניין שלא קיים במקרא: " בְשַׂר תַּאֲוָה ", מקורו בפסוק בספר דברים: (ספר דברים פרק יב כ) כִּי יַרְחִיב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: המונח מתייחס לבשר בהמה או חיה טהורה שנשחטה שלא במסגרת הקרבת קורבן, אלא מתוך תאווה (תשוקה) ורצון לאכול בשר. בתקופת המדבר, בני ישראל היו קרובים למשכן ולא הורשו לאכול בשר חולין, אלא רק בשר קורבנות. עם הכניסה לארץ ישראל והתרחקותם ממקום המקדש, הותר להם לאכול בשר גם לצורך תאווה, לאחר שחיטה כשרה. פרשנים שונים העניקו למונח "בשר תאווה" משמעויות שונות. יש שראו בו היתר בדיעבד, כפשרה ליצר האדם, ויש שראו בו ביטוי לרצון להתגשם ולהתחבר לעולם החומרי לאחר תקופת ההתעלות הרוחנית במדבר. דון רבי יצחק אברבנאל פירש את עניין אכילת בשר כדבר שלילי: (אברבנאל על שמות - פרק טז פסוק ד-יג) "ענין הבשר אינו מזון הכרחי, והוא שאלת זוללות ומלוי מעים ותאוה גוברת. גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי". עם כניסתם של בני ישראל לארץ הותר אכילת בשר תהווה, מדוע? התלמוד במסכת חולין מסביר: (מסכת חולין פד א) לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא לְתֵאָבוֹן, כלומר, יש לאכול בשר כשיש בכך צורך ולא מתוך זלילה מופרזת. רש"י לא בדיוק מסכים עם הרעיון הזה ומסביר: (רש"י על דברים יב כ) לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה אָדָם לֶאֱכֹל בָּשָׂר אֶלָּא מִתּוֹךְ רַחֲבַת יָדַיִם וְעֹשֶׁר. עבור רש"י הבשר נחשב למותרות, ורק עשירים יוכלו אותה. תפיסתו של רש"י תואמת את תקופתו, רק אצילים ומלכים ועשירים יכלו לאכול בשר בימי הביניים ובעת החדשה. אגדה מספרת שהמלך הצרפתי הנרי הרביעי ייסד והפך את ה"פול או פו" [poule au pot (תרנגולת בסיר)] במאה ה-17 למאכל לאומי צרפתי ואמר: " אם האל ייתן לי עוד חיים, אדאג לכך שלא יהיה איכר בממלכתי שלא יוכל להרשות לעצמו תרנגולת בסיר שלו". כנראה שבתקופתו היה ניסיון לגרום לדמוקרטיזציה של אכילת בשר. חכמים אחרים ראו באכילת בשר התחשבות ביצר האדם או פשרה עם הכניסה לארץ, אבל העיקר הייתה השחיטה, רק בשר שחוט יהיה לאכילה. לעיתים, בתרביות אנימיסטיות [אנימיזם היא אמונה דתית או פילוסופית שלפיה לישויות טבעיות – צמחים, בעלי חיים, מקומות טבעיים (כמו נהרות או הרים), ותופעות טבע (כמו רוח או רעם) – יש נשמה, רוח או כוח חי.], הצייד אומר תודה לחיה לאחר שהרג אותה ולפעמים מבקש סליחה ממנה כי הוא צד כדי לאכול אותה לצורך קיום ומעיד שהציד הוא לא טריוויאלי בכלל. המדרש מכוון ל"בשר תאווה" כרמז אולי ל"קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה" (במדבר יא לד) [פירוש המונח מתייחס לקברותיהם של האנשים שמתו כתוצאה מתאוותם לבשר. בני ישראל במדבר התלוננו וביקשו בשר, הבורא שלח להם שלוים בכמות גדולה מאוד. בעודם אוכלים את הבשר, הריבון הכה אותם במגפה, ורבים מהם מתו ונקברו שם]. בספר דברים מופיע פעמיים הביטוי "אַוַּת נַפְשְׁךָ" (דברים יב טו ו- כ) ולא "תאוות בשר". מפרש הרשב"ם נכדו של רש"י: (רשב"ם על דברים פרק יב פסוק טו) בכל אות נפשך - בגבולין שאין שם מקום להקריבם שם תאכל חולין בכל שעריך: המושג "אוות נפש" מצביע על גבולות האכילה והתשוקה לאכול בשר לעומת "בשר תאווה" המפנה לזלילה ולתשוקה ללא רסן. נראה לי שקיים עוד רובד עבורנו, אנו חיים בתרבות של צריכה לאחר המהפכה התעשייתית ואנו לא שמים לב לכל מה שמגיע אלינו. בקלי קלות אנו זורקים חפצים, אוכל, אפילו בלי לשים לב. חוקי הבשר (טהור) והשחיטה באים להזכיר לנו ששום דבר שלא מובן מאליו בעולם הזה...גם לאכול בשר. יש משמעות לכל מעשה אנושי. יש ערך עליון לכל דבר.

מסכת חולין ז ב
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אֵין אָדָם נוֹקֵף אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה אֶלָּא אִם כֵּן מַכְרִיזִין עָלָיו מִלְּמַעְלָה

שבת שלום

תזריע מצורע תשפ"ה
רוב רובו של פרק יד במדרש ויקרא רבה הפותח פרשת תזריע, עוסק ביצירת הוולד ובנפלאותיו. הפרשה מתחילה במילים: (ספר ויקרא פרק יב א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: על זה אומר מדרש רבה: (ויקרא רבה תזריע יד ח) תָּנָא [מלמד המדרש] צוּרַת הַוָּלָד כֵּיצַד [בודקים את צורת הוולד בתחילת התהוותו, אם למשל קיימים סימנים של זכר או נקבה. החכמים יכלו לבדוק את הוולד של נשים שהפילו], תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ דּוֹמֶה לְרָשׁוֹן [המילה רשון היא מילה מורכבת, כנראה מדובר בסוג של חרגול כמו שכתוב: (מסכת חולין סה ב) חַרְגֹּל זֶה רָשׁוֹן לְמִינֵהוּ, שְׁתֵּי עֵינָיו [של הוולד], כִּשְׁתֵּי טִפִּין [עיניים] שֶׁל זְבוּב. וּשְׁתֵּי חֳטָמָיו [נחיריים], כִּשְׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב. וּשְׁתֵּי אָזְנָיו, כִּשְׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב. וּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו, כִּשְׁתֵּי חוּטִין שֶׁל זְהוֹרִית [שני חוטים של אריג צבוע]. פִּיו, דּוֹמֶה לִשְׂעוֹרָה. גְּוִיָּתוֹ, כָּעֲדָשָׁה. וּשְׁאָר אֵבָרָיו מְצֻמְצָמִים בּוֹ כְּגֹלֶם [כלומר עדיין לא התפתחו כדי להיות מספיק בולטים], וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר (תהלים קלט, טז): גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ. והפסוק במלואו: (ספר תהילים פרק קלט טז) גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ [החומר הראשוני שעדיין לא עוצב או לא הושלם, חומר גלם, בצורתו הראשונית. משהו שעדיין לא מפותח או עדיין לא בשל.] וְעַל סִפְרְךָ [של בורא העולם] כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ ולא {וְלוֹ} אֶחָד בָּהֶם: [עיניך ראו את גלמי (את החומר הראשוני שלי, את העובר שבי), ועל ספרך (ספר החיים שלך) כולם ייכתבו, הימים שנוצרו (ימי חיי), ואין (אפילו) אחד מהם (שלא נכתב). הפסוק מתאר את ידיעתו המוחלטת של האל על האדם עוד לפני לידתו, כאשר היה רק חומר ראשוני). המדרש ממשיך לתאר את צורת הוולד ומסיים במילים: . יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם נִפְתַּח הַסָּתוּם [הפה , הנחיריים ונקבי המעיים] וְנִסְתַּם הַפָּתוּחַ [הטבור]. התיאור הזה נמשך במדרש במטרה להראות את נפלאות יצירה של הוולד. המדרש לא אומר עובר אלא וולד. מהי כוונתו? המילה " וָלַד " מופיעה בתורה: (ספר בראשית פרק יא ל) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד: במקורות, מונחים שונים מצביעים על הייצור שברחם אמו: "פרי הבטן" – (ספר בראשית פרק ל ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן; "ילד" – (ספר שמות פרק כא כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים; "בן" – (ספר בראשית פרק כה כב) וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת יְהֹוָה; "לאום" – (ספר בראשית פרק כה כג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גֹייִם {גוֹיִם} בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: המילה "עוּבָּר" אינה מופיעה בתנ"ך. מונח זה רווח במקורות חז"ל. מבחינה מדעית, מבדילים בין "אמבריו" (Embryo – מיוונית: ἔμβρυον, émbruon ומשמעותה מושתל או צומח) שהוא שלב ראשוני יותר בתהליך ההיריון לעומת "עובר" שהוא שלב מתקדם בהתפתחות הייצור החי ברחם אמו. "עובר" מרמז על העברת הזרע לחרם האישה כמו שכתוב בספר איוב: (ספר איוב פרק כא י) שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל: בעל המצודות מפרש: (מצודות דוד על איוב פרק כא פסוקי) שורו עבר - מעבר את נקבתו כי ישליך זרעו בעומק רחמה. אפשר ליחס את המילה "עובר" ל"עִבּוּר" החודש או השנה. כתוב במסכת סנהדרין: (משנה מסכת סנהדרין פרק א ב) מַכּוֹת, בִּשְׁלשָׁה (דיינים). מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה (דיינים). עִבּוּר הַחֹדֶשׁ, בִּשְׁלשָׁה (דיינים). עִבּוּר הַשָּׁנָה, בִּשְׁלשָׁה (דיינים), דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בִּשְׁלשָׁה (דיינים) מַתְחִילִין, וּבַחֲמִשָּׁה (דיינים) נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין, וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה (דיינים). וְאִם גָּמְרוּ בִשְׁלשָׁה (דיינים), מְעֻבֶּרֶת: בלוח העברי נוסף בשנה מעוברת חודש בין שבט לאדר המכונה אדר א' (או "אדר ראשון") וחודש אדר הרגיל הופך לחודש אדר ב' (או "אדר שני"). מכאן שבשנה מעוברת יש שלושה עשר חודשים, כלומר מוסיפים עוד חודש כמו שמוסיפים את העובר בבטן אמו. אז מה המשמעות של "וולד"? השורש של המילה "וולד" בעברית קשור ללידה ולהולדה – "וָלַד" משמעותו ייצור בעל חיים פוטנציאליים או תינוק שנולד (שורש: י-ל-ד). המקורות מדברים על "וָלַד" האישה ו"וָלַד" הבהמה, ייצור שמתחיל לחיות. נאמר: (מסכת שבת קכט ב) מִכָּאן שֶׁמְיַילְּדִים אֶת הַוָּלָד בְּשַׁבָּת, מיילדים וולד ולא עובר. מבחינת ההלכה היהודית קיימת הבחנה ברורה בין עובר לוולד נאמר במשנה: (משנה מסכת נדה פרק ג ז) הַמַּפֶּלֶת לְיוֹם אַרְבָּעִים, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוָלָד. מסבירה הגמרא במסכת יבמות שעד ארבעים יום העובר נחשב כ"מיא דעלמא" (יבמות סט ב) כלומר נחשב למים בלבד ואין לו ישות מעצמו, החל מארבעים ואחד יום יש לו סיכוי לחיות. מפרש רש"י: יצירת הולד - ארבעים יום: עבור רש"י ייצור חי נקרא "וָלַד" אחרי ארבעים יום. במשנה תורה הרמב"ם מסכם: (רמב"ם יד החזקה - הלכות תרומות פרק ח ג) שכל המ' (ארבעים) יום אינו עובר אלא מים בעולם הוא חשוב (נחשב): אין לו דין אדם לעניין דיני נפשות או טומאת לידה לפני ארבעים יום. אומרת הגמרא במסכת מנחות: (מנחות צט ב) רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ (שניהם) תּוֹרָה נִיתְּנָה בְּאַרְבָּעִים וּנְשָׁמָה נוֹצְרָה בְּאַרְבָּעִים. זוהי אחת הדעות שמובאות בדברי חז"ל, כלומר ביום הארבעים נכנסת הנשמה בעובר. קיימות דעות אחרות כמו: (מסכת סנהדרין דף צא עמוד ב) אָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי (רבי יהודה הנשיא), נְשָׁמָה, מֵאֵימָתַי נִתְּנָה בָּאָדָם, מִשְּׁעַת פְּקִידָה [ברגע ההפריה] אוֹ מִשְּׁעַת יְצִירָה [כאשר הגוף מתעצב (נרקם בבשר וגידים)] אָמַר לוֹ [רבי], מִשְּׁעַת יְצִירָה. לבסוף רבי קיבל את דעת אנטונינוס, והביא לכך גם פסוק מאיוב: (ספר איוב פרק י יב) חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי, כלומר, הנשמה נכנסת כבר בשעת הפקידה. במסכת נדה נאמר: (נדה ל ב) מְלַמְּדִין אוֹתוֹ (העובר) כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ ...וְכֵיוָן שֶׁבָּא לַאֲוִיר הָעוֹלָם בָּא מַלְאָךְ וְסֹטְרוֹ עַל פִּיו וּמְשַׁכְּחוֹ כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ. הגמרא באותו דף מוסיפה: דָּרֵשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי לְמָה הַוָּלָד דּוֹמֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ לְפִנְקָס שֶׁמְּקוּפָּל וּמוּנָּח יָדָיו עַל שְׁתֵּי צְדָעָיו שְׁתֵּי אֲצִילָיו עַל שְׁתֵּי אַרְכוּבּוֹתָיו וּשְׁנֵי עֲקֵבָיו עַל שְׁתֵּי עַגְבוֹתָיו וְרֹאשׁוֹ מוּנָּח לוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וּפִיו סָתוּם וְטַבּוּרוֹ פָּתוּחַ וְאוֹכֵל מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ שׁוֹתָה וְאֵינוֹ מוֹצִיא רְעִי שֶׁמָּא יַהֲרוֹג אֶת אִמּוֹ וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם נִפְתָּח הַסָּתוּם וְנִסְתָּם הַפָּתוּחַ שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת וְנֵר דָּלוּק לוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְצוֹפֶה וּמַבִּיט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כט ג) בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ [כאשר אורו של בורא העולם מאיר מעל ראשי, כלומר, כשהייתי שרוי בטובה, שמחה והצלחה, והרגשתי שהשגחת הבורא מלווה אותי בכל מקום, לאורו של אותו נר, הייתי מסוגל ללכת גם במקומות חשוכים – כלומר, גם בזמנים קשים או מסובכים, לא פחדתי ולא נכשלתי, כי הרגשתי מואר ומוגן] וְאַל תִּתְמַהּ [ואל תתפלא – כלומר, אל תתמה כיצד אפשר ללכת בחושך בביטחון, כי כאשר יש לאדם אור פנימי או השגחה עליונה, גם החושך אינו מפחיד אותו] שֶׁהֲרֵי אָדָם יָשֵׁן כָּאן [במקום המיוחד הזה] וְרוֹאֶה חֲלוֹם בְּאַסְפַּמְיָא [חלום שמביא אותו למקום רחוק מאוד]. זהו מצבו של העובר בחרם האימהי] וְאֵין לְךָ יָמִים שֶׁאָדָם שָׁרוּי בְּטוֹבָה יוֹתֵר מֵאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כט ב) מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי וְאֵיזֶהוּ יָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יְרָחִים וְאֵין בָּהֶם שָׁנִים הֱוֵי אוֹמֵר אֵלּוּ יַרְחֵי לֵידָה [סופרים את גילו של העובר בימים וחודשים של העובר].

שבת שלום

שמיני תשפ"ה

לזכר קרבנות השואה
לזכר חללי צה"ל, כוחות הביטחון ופעולות האיבה.
לזכר כל הקרבנות שנפלו בגלל איוולת האדם

(ספר ויקרא פרק ט א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: באיזה "יום השמיני" מדובר כאן? "בשמונה למילואים" כמו שפירש הרשב"ם [רבי שמואל בן מאיר (~1080 - ~1160) פרשן המקרא, פרשן התלמוד ומבעלי התוספות, נכדו של רש"י ותלמידו]: (רשב"ם על ויקרא פרק ט פסוק א א) ויהי ביום השמיני - למלואים שהוקם המשכן ונתחנכו כבר אהרן ובניו לעבודה: מהו מספר "שמונה" זה? שמונה למה? נאמר במדרש הלכה: (ספרא, ראש פרשת שמיני)"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי"… אין אנו יודעים אם שמיני למניין (- ימי המילואים) אם שמיני לחודש. כשהוא אומר (ח', לג) "כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם" – הווי אומר שמיני למניין ולא שמיני לחודש". מהם ימי המילואים האלה? המילה "מילואים" מופיעה בספר ויקרא: (ספר שמות פרק לה ט) וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן: הנשיאים הביאו את האבנים הללו לשבץ אותן באפוד ובחושן, רוב המפרשים טוענים שאבני שהם היו לאפוד (פריט לבוש דמוי סינר או אפודה, שנלבש מאחור ומלפנים ומקיף את המותניים והגב של הכהן הגדול) ואבני מילואים לחושן (לוח מרובע קטן שנישא על חזהו של הכהן הגדול) . רש"י מסביר: (ספר שמות תרומה כה ז) מִלֻּאִים – עַל שֵׁם שֶׁעוֹשִׂין לָהֶם בַּזָּהָב מוֹשָׁב כְּמִין גּוּמָא, וְנוֹתְנִין הָאֶבֶן שָׁם לְמַלֹּאת הַגּוּמָא, קְרוּיִים "אַבְנֵי מִלּוּאִים". וּמְקוֹם הַמּוֹשָׁב קָרוּי "מִשְׁבֶּצֶת". לפי רש"י האבנים ממלאות את החושן – לשון מילוי. בנוסף לאחר מכן בספר שמות כתוב: (ספר שמות פרק כח מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי: בורא העולם נותן את ההנחיות להכין את אהרון ובניו לעבודת הקודש. רש"י כתב: (רש"י שמות כח מא) "וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם" – כָּל מִלּוּי יָדַיִם, לְשׁוֹן חִנּוּךְ; כְּשֶׁהוּא נִכְנָס לְדָבָר לִהְיוֹת מֻחְזָק בּוֹ מֵאוֹתוֹ יוֹם וָהָלְאָה, הוּא מִלּוּי. וּבִלְשׁוֹן לַעַז (זרה, לא בעברית), כְּשֶׁמְּמַנִּין אָדָם עַל פְּקִידַת דָּבָר, נוֹתֵן הַשַּׁלִּיט בְּיָדוֹ בֵּית יָד שֶׁל עוֹר שֶׁקּוֹרִין גנ"ט [gant = כפפה בצרפתית - לפי מילון של משה קטן], וְעַל יָדוֹ הוּא מַחֲזִיקוֹ בַּדָּבָר; וְקוֹרִין לְאוֹתוֹ מְסִירָה ריוישטי"ר [rewestir = להלביש, להסמיך בצרפתית - לפי מילון של משה קטן], וְהוּא מִלּוּי יָדַיִם. לפי רש"י המונח "מילואים מצביע על הכנת הכהנים המיועדים לעבוד באוהל מועד בפעם הראשונה. ה"גנ"ט" של רש"י מרמז על "הרמת הכפפה" [בימי הביניים, הרמת כפפה הייתה אתגר לדו-קרב. גבר היה משליך את כפפתו בפני יריב כדי לאתגר אותו לקרב, ובכך סימל שהוא מוכן להילחם על כבודו או על עניין מסוים. הרמת הכפפה על ידי הצד השני הייתה קבלה של אתגר, התמודדות עם משהו קשה או נשגב]. הכהנים היו נכונים לשרת את הבורא, עבודת הקודש לא הייתה דבר מובן מאליו. עם סיום הכשרתם במשך שבעה ימים, בא "היום השמיני" המציין את היום הראשון של עבודת הכהנים באוהל מועד.
המדרש מחבר את הפסוק הראשון של פרשת שמיני לסדרת פסוקים מספר משלי: (ספר משלי פרק ט א) חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה: (ב) טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ: (ג) שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת: (ד) מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ: פסוקים אלה מעלים את החכמה כראשית מעשה הבריאה של הבורא. ננסה לפרש את המילים: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" - הוא תיאור של החוכמה ככוח בונה, יציב ומבוסס. הבית והעמודים החצובים מסמלים את היסודות החזקים והעמוקים שעליהם נשענת החוכמה. המספר שבע מרמז על שלמות או ריבוי פניה. הפסוק מעביר את המסר שהחוכמה היא דבר בעל ערך רב, הדורש בנייה והשקעה, והיא יוצרת סדר ויציבות בעולם. בפסוק השני נאמר: "טָבְחָה [שחטה] טִבְחָהּ [קרבנה] מָסְכָה יֵינָהּ [ערבבה את היין] אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ [סדרה את השולחן של הסעודה]". הוא המשך ישיר לפסוק הקודם ומתאר את פעולותיה של החוכמה לאחר שבנתה את ביתה והכינה את עמודיה. פסוק זה הוא חלק מהתיאור האלגורי של החוכמה כאישה נדיבה ומארחת, המזמינה את הברואים והנערים חסרי הדעת לבוא וללמוד ממנה. היא מציעה להם מזון רוחני ואינטלקטואלי שישביע את רעבונם וירווה את צימאונם. הפסוק השלישי: "שָׁלְחָה [החכמה שלחה] נַעֲרֹתֶיהָ [הנערות יכולות לסמל את אמצעי ההפצה של החוכמה] תִקְרָא [הנערות הן אלה שיקראו. הקריאה היא פומבית ונועדה להגיע לקהל רחב.] עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת [על פני כרך גבוה, במקום נשגב - מתאר פעולותיה של החוכמה]". לאחר שהכינה את ביתה ואת סעודתה, היא יוצאת בקריאה נרגשת לכל מי שמעוניין בה. הפסוק האחרון מצהיר: "מִי [קריאה ישירה של הזמנה: מיהו] פֶתִי (כינוי לאדם פשוט, חסר ניסיון, תמים או נאיבי. בהקשר זה, זהו אדם שחסר חוכמה ותבונה) יָסֻר הֵנָּה [יבוא או יפנה לכאן] חֲסַר לֵב [אדם שחסר תבונה, שכל ישר או הבנה] אָמְרָה [הנערה - סמל החוכמה אומרת]. לּוֹ [הקריאה מופנית אל הפתי וחסר הלב]".
המדרש מפרש את המילים הללו כתיאור של בריאתו של עולם. המדרש אומר שבורא העולם ברא קודם כל את החכמה שהיא בעלת מספר תכונות, בורא העולם ברא את הבריאה בשבעה ימים כמו שנאמר: (ספר שמות פרק כ יא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהֹוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: הפסוקים בספר משלי מביאים תיאור מטפורי של בריאת החכמה. על המילים שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא אומר המדרש: (ויקרא רבה יא א) שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא [החכמה שלחה הזמנה לברואים החדשים לבוא כדי שיקבלו אותה. המדרש אומר שהסעודה בספר משלי מיועדת לאיש ולאישה], זֶה אָדָם וְחַוָּה. (משלי ט, ג): עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת שֶׁהֱסִיטָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא [ההזמנה הזאת התקיימה במרומים, במקום גבוה של חכמה על ידי הבורא] וְקָרָא אוֹתָן אֱלָהוּת, [בספר תהילים כתוב כדברי הבורא: (ספר תהילים פרק פבו) אַנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם: - המפרשים פירשו פירשו ש"אלוהים" בספר תהילים מצביע על מלאכים או על שופטים, כלומר נציגים או שליחים של הבורא] המדרש ממשיך: הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ג, ה): וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, [מילים אלו לא נאמרו על ידי בורא העולם אלא ע"י הנחש כדי לפתות את האדם: (ספר בראשית פרק ג ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע: וממשיך המדרש ואומר: אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה (של הנחש) מִי פֶּתִי יָסֻר הֵנָּה, הֵן הִנִּיחוּ דַּעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָלְכוּ אַחַר דַּעְתּוֹ שֶׁל נָחָשׁ, בִּשְׁבִיל כָּךְ (משלי ט, ד): חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ (בראשית ג, יט): כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב [אם האדם לא יתקן את דרכו ויתנהג כפתי השואף להיות ריבון העולם ישוב אל האדמה שממנה לוקחה]. היינו אמורים להיות כמלאכים או כשופטים עליונים (לפי הפרשנים) ובמקום זה אומר הפסוק בספר תהילים: (ספר תהילים פרק פב ז) אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָֹּרִים תִּפֹּלוּ – ובמקום בני אלמוות אנו בני תמותה.
אולי קללת המוות בסופו של דבר היא ברכה, כי היא מסייעת לנו להעריך את החיים ומה יש לנו, ליהנות מקרן אור, מרגע העובר כהרף עין. בלי המוות לא נוכל לתת חשיבות לחיים. אולי גם השכחה במוות היא דבר טוב? היא מלמדת אותנו של כל מעשינו בעולם הזה, כל רכושינו ,שום דבר בסופו של דבר לא שלנו: "בגפו יבוא, בגפו יצא" מהעולם הזה. הכל נשכח עם הזמן...

קהלת ג', כ': "הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד, וְהַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר."

איוב י', ט': "זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי, וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי."

שבת שלום

פסח תשפה
רפאל רוזנר
"בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ, בְּנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל"
חג הפסח מסמל את השלב הראשון של הגאולה ויום השביעי של פסח מצביע על קריעת ים סוף ועל הצלתו הסופית של עם ישראל מידי המצרים. לא בכדי נאמר בתלמוד: (ראש השנה יב א) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ, בְּנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל — מְנָלַן? מאיפה יודעים שהגאולה מתממשת בחודש ניסן? אָמַר קְרָא: (שמות יוב מב) ״לֵיל שִׁמּוּרִים״ — לַיִל הַמְשׁוּמָּר וּבָא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. מדובר בלילה שנקבע ושמור עוד מששת ימי בריאת העולם. התלמוד מתכוון להדגיש כאן רעיון ארכיטיפי, היולי, המלווה את הבריאה מתחילתה, הלילה הזה של יציאת מצרים הוא ייחודי, שונה מכל האחרים ויעודו לשמור על עם ישראל. בהיסטוריה היהודית ליל שימורים היה לעיתים זמן של פורענות כשהגויים, בעיקר הנוצרים היו תוקפים את היהודים בליל הסדר. וְאִידַּךְ (התלמוד מביא פרשנות נוספת): לַיְלָה הַמְּשׁוּמָּר וּבָא מִן הַמַּזִּיקִין. לילה זה מתאר את ליל הסדר כלילה מיוחד המוגן מפני כוחות שליליים, על פי אחת הפרשנויות התלמודיות. כיום, ניתן להבין זאת גם באופן סמלי כהגנה מפני כל דבר מזיק, בהקשר של חירות, אחדות וביטחון מה שלא היה בגלות...כנראה שאנו עדיין בגלות או אולי בהתחלת הגאולה. רעיון זה של חודש ניסן כחודש הגאולה השתרש עמוק במסורת היהודית ומופיע בדרשות ובפרשנויות רבות לאורך הדורות. פסח הוא חג האביב המסמל את התחדשות הטבע ובאופן טבעי גם הגאולה כשינוי מרענן בחיי האומה. כנגד ר' יהושע, אומר רבי אליעזר: (ראש השנה יא א) בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ, בְּתִשְׁרִי עֲתִידִין לִיגָּאֵל. מהי משמעותה של המחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושע? למה עבור ר' אליעזר הגאולה העתידית תהיה בתשרי ולא בניסן כרבי יהושע? מחלוקת אחרת בין שני החכמים פותחת צוהר להבנת השקפתם של שני החכמים. במסכת סנהדרין כתוב:(סנהדרין צז ב) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה – נִגְאָלִין, וְאִם לָאו – אֵין נִגְאָלִין. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אִם אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה אֵין נִגְאָלִין? אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד לָהֶן מֶלֶךְ שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן, וְיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וּמַחְזִירָן לְמוּטָב. עבור ר' אליעזר יש לחפש את האמת המוחלטת, ללכת עד הסוף. עבורו שתי אפשרויות קיימות או בני ישראל עושים תשובה ונגאלים או לאו ולא נגאלים. עבור ר' יהושע בכל מקרה בני ישראל יעשו תשובה, בורא העולם יעזור להם. ניתן להבין מזה למה ר' אליעזר טען שבתשרי נגאלים שהוא זמן של דין שכל העולם עומד כבני מרון לפני הבורא למשפט. רבי יהושע טען שבניסן נגאלים, שכן חודש זה הוא עת רצון ורחמים מאת האל. ר' יהושע נטה לחשוב שיש דרכים רבות לחזור בתשובה, לעיתים צריך דחיפה אלוקית לכך. ר' אליעזר בן הורקנוס היה תלמידו המובהק של רבן יוחנן בן זכאי ונודע בבקיאותו העצומה בתורה ובמסירותו להלכה,. היה בעל אופי תקיף ועמד על דעתו, גם כאשר היה בדעת מיעוט (תנורו של עכנאי) עד כדי נידוי ללא פשרות. רבי אליעזר דגל בתפיסת בית שמאי, עמדה של קשיחות ודין. רבי יהושע בן חנניה היה גם תלמיד מובהק של רבן יוחנן בן זכאי. רבי יהושע, לעומת זאת, היה ידוע בענוותו ובגישתו המתונה, וכן ביכולתו להגיע לפשרות ולפתור מחלוקות, הוא היה מתלמידי בית הלל. המחלוקת בין רבי אליעזר לר' יהושע מושרשת בתנ"ך: (דברים ל, א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. כלומר בספר דברים קיים קשר הדוק בין רעיון התשובה לגאולה. אבל כתוב בספר יחזקאל: יחזקאל לו כד-כח) לָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם: וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא-לֹהִים. כאן הגאולה כרוכה ב"פוש" אלוקי, בהתערבות הבורא בעולמנו, בקו החסד. מחלוקת זו מנהלת את עם ישראל בכל הדורות. רש"י בפסוק הראשון של התורה אמר: (רש"י בראשית א א) בָּרָא אֱלֹהִים – וְלֹא נֶאֱמַר "בָּרָא ה'", שֶׁבַּתְּחִלָּה עָלָה בְמַחֲשָׁבָה לִבְרֹאתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין. רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, וְהִקְדִּים מִדַּת רַחֲמִים וְשִׁתְּפָהּ לְמִדַּת הַדִּין.. הראי"ה קוק ראה את העולם בתהליך של התעלות והתפתחות רוחנית. הוא דיבר על הצורך בשילוב בין הצדק המוחלט (מידת הדין) לבין הרחמים והאהבה (מידת החסד) כדי להגיע לגאולה שלמה. בכתביו הוא מדגיש כי הדין לבדו עלול להיות נוקשה ומחריב, בעוד שהחסד לבדו עלול להיות רפה וחסר גבולות. לכן, יש לשאוף לאיזון הרמוני ביניהם, כאשר החסד מרכך את הדין והדין נותן גבולות לחסד. הוא ראה את תחיית עם ישראל בארץ ישראל כביטוי של התעוררות מידת החסד בעולם, אך גם הזהיר מפני חוסר צדק חברתי ומוסרי. לדידו, הגאולה האמיתית תגיע רק בשילוב של צדק וחסד. הוא כותב בשמונה קבצים: (שמונה קבצים ב רמ) "אנו רואים, שכשמביטים על העולם לשופטו מצד ההשפעה של הנגלות שבתורה לבד, בלא השפעתה של תורת חסד הנובעת ממקור ההשכלה האלהית הצפונה, מתגדלת מאד מידת הדין, שנאת הבריות, ויאוש מכל צד. ואין דרך לעמוד במעמד נפשי מתובל בקדושה בדור שפרצות רבות מזדמנות בו, כי אם בהצטרפות של הדייקנות העולה מהשפעתה של התורה הנגלית, עם חסדה ואור פניה של התורה הצפונה, שאז מתמזגים החסדים והגבורות ביחד ובאים לידי מיתוק". בבריאה זקוקים לדין ולרחמים כדי להתקיים. בעצם דברים אלה כבר נאמרו מזמן על ידי המדרש: (בראשית רבה מט ט) אָמַר רַבִּי לֵוִי (בראשית יח, כה): הֲשׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט, אִם עוֹלָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֵין דִּין, וְאִם דִּין אַתָּה מְבַקֵּשׁ לֵית עוֹלָם, אַתְּ תָּפֵיס חַבְלָא בִּתְרֵין רָאשִׁין, בָּעֵי עָלְמָא וּבָעֵי דִינָא, אִם לֵית אַתְּ מְוַתֵּר צִבְחַר, לֵית עָלְמָא יָכֵיל קָאֵים (אתה תופס חבל בשני ראשים, רוצה עולם ורוצה דין. אם אתה לא מוותר קצת, העולם לא יכול להתקיים.). הביטוי מתאר מצב של החזקה בשני קצוות מנוגדים של דבר אחד. בהקשר זה, הוא מתייחס לרצון לשמור על העולם כפי שהוא (דורש ויתור ופשרה) וליישם דין וצדק מוחלט (שעלול להיות נוקשה ולא להתחשב בנסיבות). המסר הוא שיישום מוחלט של דין ללא ויתור או התחשבות עלול להביא לחוסר יכולת של העולם להתקיים, שכן העולם דורש מידה מסוימת של חסד ופשרה.
"קריעת ים-סוף גם היא, מעבר להיותה זכרון מן העבר, היא מטרה ושאיפה של כל אדם - לעבור ולבקוע ב'ים-סוף' השייך לו".( הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ).
"כל אדם עובר את ים סוף בשביל הפרטי הייחודי שלו"
שנזכה לחסד ולרחמים.
חג שמח