שיחות טרנספורמטיביות - viewpoint

הרהורים של ארבע בבוקר

מה זה אומץ?

אומץ היא האיכות שיושבת על הידיעה שאתה יכול להתמודד עם כל מה שיעמוד בדרך.
הידיעה שאתה לא חסר אונים.

זה לא שלא תיפגע או תיכשל. זה על היכולת שלך לסמוך על ארגז הכלים שלך ולהתאושש.

אומץ הוא להתבונן לפחד בלבן של העיניים וללכת בכל זאת. כי פאק איט, מה שיקרה אתה כבר יודע שעברת את המכשול הזה בחייך.

הרי זו הדרך שלך, תיצור אותה.

היתה גמילה מוצלחת ממחאות, מנרטיבים, משנאה, מפחד, מטינה והסתיגות ובכלל הרעש של להיות במאבק.

כי יש משהו שחשוב להבין ולהטמיע. הדרך היחידה לנצח היא לא לשחק בכלל. !!11

הדרך היחידה לנצח היא להביא אהבה, אהבה שיש בה עוצמה וכוח ביטוי.
אי אפשר למכור נשק לאנשים באהבה!
אי אפשר למכור פחד לאנשים באהבה!
אי אפשר למכור שנאה לאדם שיש בו חמלה!

ורק בכדי לייצר בהירות כאן, זה שאני אוהב כאן מוטמן הכוח שלי. שנאה וכעס מחלישות אותנו. שנאה ופחד הן חוויות שצורכת משאבים מאיתנו ומביאות את הגוף להוציא אנרגיה על התגוננות.

אהבה נותנת לנו את הכוח והאנרגיה לעשות דברים, תבדקו בעצמכם, כמה כוח יש לך לעשות משהו שאתה אוהב לעשות? ולהפך?
פשוט. אבל ממש פשוט.

אם רק ידענו איך לייצר שלום בתוך קונפליקט העולם היה עובד לאדם ולטבע.

״אהבה ללא עוצמה היא לא יעילה
עוצמה ללא אהבה היא אכזריות.״
פול לינדן.

למה?
כי יש מחיר לתשומת הלב שאנחנו נותנים לשיח הפוליטי. והמחיר הוא האנושיות שלנו.
ומתוך כך ניתן להבין כי הפירוד, הפילוג והאפשרויות שנוצרות ממנו מחלישות אותנו, גורמות לנו לבזבז משאבים ואנרגיה להתגונן ולקבע את מעגל האלימות והקרע בין בני האדם.

מקובל להתייחס לקונפליקט כבעל אופי נפשי, רגשי, רוחני, פוליטי, תרבותי והיסטורי. עם זאת, התגובות של הגוף הן קריטיות ולעתים קרובות מתעלמים מהן. ויסות עצמי ברמת הגוף חייב להיות חלק מתהליך השלום. ההתאוששות ובניית החוסן.

כי בזמנים שמאופיינים במצבי קיצון ומשברים אנחנו מחוייבים להביא לעולם כלים אפקטיבים להתמודד עם הטראומה, עם הכאב הקולקטיבי ולבנות חוסן שמבוסס היטב במדע ובשטח וניתן לתרגול והטמעה מיידית.
כי שנאה הופכת אותנו לחלשים, ופחד מבזבז לנו משאבים חיוניים.
כי הדרך היחידה לנצח מלחמה היא להגיע למצב של שלום.
כי ננצח מתוך אהבה שהיא עוצמה ולא מתוך הישרדות וחשש.

הנה קצת מדע, משברים מפעילים מנגנוני הישרדות קדמונים המבוססים על המוח הזוחל הפרימיטיבי שאינם מתאימים למציאות העכשיות ולמעשה מונעים מאיתנו בחירה חופשית אל מול הנסיבות והאתגרים שמופעים בחיינו.

ויש דרך לשנות את מי שאנחנו אל מול נסיבות חיינו והיא עוברת דרך הגוף.

- דין

התבוננות על הרגע,

האם החיים שיצרת משקפים את החלומות שלך או את הפחדים שלך?

הרהורים של 4 בבוקר.

אנחנו חיים בחברה שדורשת שינויים מידיים ועם זאת שינוי הוא עיצוב מערכת העצבים שלנו מחדש.
עיצוב מערכת העצבים שלנו הוא תהליך איטי ולאורך זמן, תהליך שדורש עדינות, עקביות וסבלנות.
אז אנחנו מנסים לשנות דרך השפה, מדברים על זה.
אבל!
שינוי הוא עיצוב מערכת העצבים מחדש וכשאנחנו ״מבינים״ או פורצים דרך בחיינו השינוי לא נמשך לאורך זמן.
כי
הוצאנו את הגוף והרגשות מהמשוואה. וככה אנחנו נידונים לעוד מאותו הדבר ללא שום שינוי.
אלא אם
ניקח את הזמן לעשות שינוי שהוא בהלימה להוויה שלנו.
במילים אחרות, רוצים ליצר תוצאות שונות? שבו למדיטציה. עשו יוגה, עשו אייקידו, תכתבו שיר או תלכו למוזיאון. שם הכסף נמצא.

התמונה לאלגוריתם.

אתה תהייה קרוב בדקה אל המוות שלך כשתסיים לקרוא את מה שכתבתי, אז כדאי שהכתוב יהיה משמעותי לא?

קבל, אנחנו חיים כאילו אנחנו הדור האחרון על הפלנטה.

עוד ועוד כאן ועכשיו.

מרוב שאנחנו רוצים לנבא ולשלוט במציאות איבדנו כל שליטה.
אתם זוכרים שצריך להשאיר עולם לילדים שלנו?
אחרי שנמות כולנו הילדים שלנו יפרעו את החובות שאנחנו יוצרים עכשיו.

המסע האמיתי של האנושות חזרה אל האנושיות תתחולל כשנזכור את התמונה הגדולה בתוך השריפות שמשתוללות סביבנו.

זוכרים?

הרהורים של 5 בבוקר (בלי עריכה)

הטבע של המציאות/הטבע של התודעה.

לפני שיוצקים תוכן צריך להבין את מערכת ההפעלה. זו ההתחלה. זה מתחיל ונגמר כאן. להבין את המציאות יגרום לנו להבין איך לפעול בה.

אין מציאות. רגע, לא בדיוק אין אבל בערך ״אין״
בכל תאוריה רוחנית או מדעית מנסים להבין מהו היקום, מהי המציאות? ממה היא מורכבת? איך היקום נוצר וכו... שאלות גדולות. בתוך כל השאלות הגדולות האלו יש אחת שבה אני מהרהר הרבה.
מה מערכת היחסים בין התודעה שלנו לבין המציאות. מה הטבע שלהן? ומה ההשפעה ההדדית שלהן אחת על השניה? בעצם זו ההגדרה לאונטולוגיה.

הרבה הקדמה לכלום. אז כן. המציאות מתחילה בכלום. או יותר נכון ״ריקות״.
לנסות להבין את המציאות משפיע על המציאות וזה מצביע על טבעה של המציאות. המציאות ריקה מתוכן משל עצמה. אנחנו יוצקים את התוכן של המציאות דרך השפה שלנו.
וייטגנשטיין אמר ״ גבולות עולמי כגבולות השפה שלי״
אני אוסיף בנימה אופטימית ״ אפשרויות עולמי כאפשרויות השפה שלי״

לדוגמא-
אם אתן לך מצית אתה תגיד לי שמה שאתה רואה זה מצית. אם אתן לילד בן שנה מצית הוא יגיד לי שזה צעצוע או משהו לעיס (ושיוציא את המצית מהפה).
אז למצית אין תוכן משל עצמה. למעשה אם נשתמש רק בעיניים שלנו ללא השפה אז מה שנראה כשנסתכל על מצית זה חפץ עגול או מרובע בצבעים שונים.
השפה יצרה את המצית (השפה כמתארת את המציאות בעצם יוצרת אותה)

המציאות/ העולם לא קיים כדבר ממשי.
אני שם לב שישר התאוריה הבודהיסטית עולה לי ועדיין הדרך הנכונה לגשת אל הנושא היא דווקא תאוריות הקוונטים שגורסת שחלקיקים יכולים להמצא בשני מקום בו זמנית. ובנוסף גורסת שהתנהגות של חלקיקים מושפעת מעצם זה שמתבוננים עליהם או לא.
כל הפאקינג יקום בנוי מהחלקיקים האלו. אז מה זה אומר? מהי המציאות הכל כך ממשית שבה אנו חייים. האם באמת אין מציאות?
התאוריה הבודהיסטית אומרת בערך את אותו הדבר.
סוגיאל ריפונציה הגדיר זאת במשפט ״הקביעה הבודהיסטית שחיים ומוות קיימים רק בתודעה היא עדיין מהפכנית״

זו החוויה של התודעה שגורמת למציאות להיות ממשית. רצף של עכשיו שנהפך לחוויה אחת. כמו בסרט. רצף של תמונות שזז.
אז התודעה היא המקור להבין את המציאות? פאק, לעולם לא נבין אותה כי עצם זה שהתבוננו על המציאות משנה אותה.
(נחזור לזה אח״כ, רמז, מדיטציה היא מפתח חשוב להבין את הטבע של המציאות״

אז מהי התודעה? האם היא המפתח להבנת הטבע של המציאות?

אחד, אני שונא את המילה תודעה. גדולה מדי והיפית מדי עבורי.
שתיים, השפה האונטולוגית מציעה את הרעיון של התודעה כמתבונן (observer)
ועם המילה הזאת קל לי יותר להסביר מהי תודעה.
כולנו מתבוננים אקטיבים במציאות ועצם ההתבוננות שלנו על המציאות משפיע על המתרחש ומשפיעה על האפשרויות. יתרה על כך עצם ההתבוננות יוצרת את העתיד שלנו מתוך האפשרויות שקיימות אצלנו בשפה.

אז הטבע של המתבונן או הטבע של התודעה הוא..... כלום.
מה כלום? איך כלום? איך כלום משפיע על כלום?
ריק, שקט, צלול, לוח חלק
פאקינג ריקה ושקטה.
זה הטבע של התודעה שלנו. המודעות שלנו. שקטה כמו שמים נקיים מעננים.

מה שעושה את המציאות מציאות ואת האפשרויות לאפשריות זה הדבר הזה שקראתי לו המתבונן, הרעיון שיש תודעה מתבוננת שחווה את המציאות בצורה אקטיבית, חלק ממנה, ריקוד הדדי שיוצר את האדם שיוצר את המציאות.

רק כדי להסביר את זה אתן דוגמא שאנחנו חווים יום יום.
האדם הזה שהכעיס אותנו, שפגע בנו. אנחנו גרמנו לזה לקרות.
רגעעעעע אסביר. אני יודע שהוא בן זונה והוא דיבר מגעיל וזה פגע בנו אבל ... בואו נסתכל מה באמת קרה במציאות. איך המפגש בין המתבונן למציאות יצר את הכעס.
הנה מה שאנחנו חושבים שקורה-
אדם ניגש אלי
אמר לי ״אתה טיפש״
אני שמעתי שאני טיפש
הגבתי לו שהוא בן זונה.

מממממ
לא בדיוק

אדם ניגש אלי
הוא הוציא אוויר חם מהפה
האוויר החם נהפך לצליל
הצליל הגיע לאוזן שלי
עבר למוח
המוח הרכיב מהצליל מילים על סמך זיכרון
המילים עברו עיבוד
המילה טיפש עברה פרשנות
המוח מחפש זיכרון דומה
הזיכרון הדומה מעלה תחושה
התחושה מעלה פרשנות
פרשנות - טיפש = לא בסדר
עולה רגש - כעס
כעס יוצר אפשרות לפעולה
אני מגיב מתוך ״אמרת לי שאני לא בסדר, אתה צריך להענש״

החלק החשוב הוא
״בא אלי אדם והוציא אוויר חם מהפה״ זו המציאות!!
זו ורק זו המציאות.
כל השאר התרחש בתודעה שלי. כל הכעס, מה שאפשרי מתוך כעס. התגובה. והעתיד.

אני חושב שכתבתי מספיק להיום.
לסיום.
התודעה שלנו קובעת איך נפעל במציאות אך המציאות עצמה לא טובה או רעה. המציאות ריקה מתוכן משל עצמה.
כדי להבין איך לשנות את חיינו כדאי שנתבונן במתבונן. (יש איזה 3 דלתות שניתן להכיר את המתבונן שאתה. אכתוב על זה. השפה, הרגשות והגוף)

חפרתי.

אני עף בגובה שאני יכול לעוף.
רוצה להיות איתי?
זה הגובה.

לחיות חיים מלאי משמעות או לחיות במובן מאליו?

הכל מתחיל ונגמר ביכולת שלנו לבחור את חיינו. זה נשמע קלישאה, זה נשמע לא אפשרי ועם זאת זה הסוד. לבחור.

אנחנו בוחרים כל רגע מחדש. את מה שאיכפת לנו ממנו ומה שלא. גם לא לבחור זו בחירה.
אז איך יודעים שאנחנו במקום שאנחנו באמת רוצים להיות בו?

מתאהבים בסימני שאלה. מתאהבים בספק. מחפשים אותו באופן אקטיבי ומתעמתים איתו.
אנחנו חיים במציאות של אפשרויות רבות, אפשרות לקריירה חדשה בלחיצת כפתור, אפשרות לאהבה בלחיצת כפתור, אפשרות לארוחה בלחיצת כפתור. פאקינג שפע.
החיים ניתנים לשינוי מיידי. הכל יכול להשתנות. אבל למה אני רוצה לשנות? בדר״כ התשובה היא ״זה לא מה שעושה אותי מאושר״ הדבר הבא בטוח טומן בחובו אפשרות לאושר. והנה השאלה האמיתית - האם זו האמת?

קחו לדוגמא זוגיות
אתם זוג, הרבה זמן, יש אהבה, יש קרבה ויש גם ויכוחים וחילוקי דעות. אתם מוצאים את עצמכם תוהים ״האם היא/הוא הנכונ/ה בשבילי? האם עם מישהו/י אחר זה יהיה שונה?
לגיטימי!
אבל הנה עוד זווית-
והיה וזה היום האחרון שלכם בחיים, האחרון! אין מחר! האם הייתם רוצים לבלות אותו עם בן או בת הזוג הנוכחי/ת שלכם?
עם כל הקשיים והאתגרים. האם הייתם ממשיכים לריב איתם על זוטות או שמבלים איתם בשיחה מתוך האמא של העומק של הנשמה?

כאן מתחילה הערות, כאן מתחילה הבחירה האמיתית. ההבנה שהזמן שלנו מוגבל. ההבנה שכל דקה שעוברת לא תחזור וכדאי שננצל אותה היטב.
אנחנו באמת יכולים להתחיל לחיות רק בצל המוות, רק כאשר אנחנו מבין שלכל יש סוף.
אני יודע שאני נמצא במקום הנכון לי כאשר התשובה שלי תהיה ״אם זה היום האחרון שלי בחיים אני רוצה לבלות אותו איתך״ אם זה היום האחרון שלי בחיים אני רוצה לעשות את זה״

זו בחירה מודעת. זו בחירה מעבר לנסיבות. בחירה של הלב, בחירה של הנשמה. ככה כל יום מחדש.
לבחור כל יום מחדש. כל פאקינג יום מחדש.
כן, יש נסיבות, כן יש קשיים, לא הכל הולך חלק. אבל דאגו להיות איפה שהלב שלכם מחייך. הספק יעלה תמיד ואיתו תעלה גם תשובה כנה. תהיו אמיצים לשאול את השאלות הנכונות.

דין

לשים ז על החיוביות בחיים.

אנחנו חיים בתקופה לא נורמלית, אנחנו מאמינים שהחיים צרכים להיות טובים וחיוביים וכשהם לא אנחנו חושבים שיש משהו לא בסדר, לא עם החיים אלא איתנו. אם אנחנו עוברים תקופה קשה מיד תתחיל הביקורת העצמית. ״זו אשמתי, זה אני שנכשלתי״ והכאב כל כך גדול ומייד נימנע ממנו. נאכל משהו טעים, נשתה איזה דרינק, נעשן משהו (כל אחד והבריחה שלו) רק כדי לא להיות עם הכאב הזה. עם הסבל הזה.

אנחנו חיים בדור הכי מסומם, הכי שמן והכי מוסח דעת שקיים אי פעם. וכל זאת רק כדי לא להיות עם הסבל שהחיים מהולים בו. הכאב והפגיעות שהם חלק בלתי נמנע בחיים.
זו הנקודה האמיתית.
החיים מהולים בכאב ובסבל. בכל מערכת יחסים תהיה פרידה (במוקדם או במאוחר) בכל עבודה יהיו גם רגעים שניכשל, אנחנו נרגיש חלשים וחולים מתי שהו ולא כולם יאהבו אותנו וזה מהות החיים.

אז הסבל הוא חלק מהחיים.
אי אפשר להימנע ממנו.

בעולם הניו אייג יש מורים שאומרים שהדרך לחיים טובים היא הימנעות מהסבל, ריחוק מהסבל שם נמצא האושר.
פאקינג טעות, הכאב והסבל הם חלק מהותי ומשמעותי מהחיים.
במקום לשאול את עצמנו ״איך אני אגרום לכאב להעלם?״ אנחנו צרכים לשאול את עצמנו-
למה אני סובל?
בשביל מה אני סובל? לאיזה מטרה?

אני אסביר- המהות של הכאב או הסבל היא להצביע לנו על מה שבאמת חשוב לנו. האהבה לבני הזוג, ההגשמה העצמית שלנו בתחומי חיינו, הרצון להיות נאהב או מוערך בידי אחרים ואפילו נחשק. וכאשר המציאות מראה לנו שהמצב הוא לא כמו שאנחנו רוצים אז מופיע הסבל.

וכאשר הכאב מופיע אנחנו נימנע ממנו. פשוט נברח מההרגשה הלא נעימה הזאת בגוף, המחשבות שאני לא בסדר והנה הפרדוקס.
כאשר נברח ממנו אנחנו מייצרים חוויה שלילית יותר, חוויה של חולשה, של קיבעון, חוויה שאומרת לנו שאנחנו לא יכולים באמת להתמודד או להשתנות. להתאמת עם השדים שלנו, עם הפחדים שלנו שעומדים בינינו לבין החיים שאנחנו באמת רוצים לחיות.

הנה הלמה עולה לאט לאט, בשביל מה אני מוכן להתמודד עם הכאב?
כי אהבה חשובה לי?
כי אני רוצה להגשים את חיי?
פרנקל אמר ״כאשר הלמה בהיר לנו נוכל לסבול את האיך״

זה משנה את זווית הראיה, מעמיק אותה, נותן משמעות אחרת לכאב. זו כמו ההבנה שבשביל ריבועים בבטן צריך לסבול בחדר כושר. שבשביל להיות רופא צריך ללמוד יום ולילה 7 שנים מבלי לחיות רק כדי להגשים את היעוד.

הכאב נותן לנו גישה ישירה למה שחשוב לנו באמת. כשנבין למה זה באמת חשוב נוכל להתמודד עם הכל.
וברגע שנתמודד עם המקור לכאב נרגיש את העוצמה האמיתית שבתוכנו.
למעשה לקבל את החוויה השלילית של הכאב בסופו של דבר ייצר חוויה חיובית בחיים.