Tel Aviv Aikikai - אייקידו דוג'ו

עשר סיבות למה כדאי להגיע ביום שני ב 20:00 לאימון:

1. בשביל התחושה בגוף של אחרי אימון. גם אם קצת קצת תפוס לפעמים או קצת כואב, זה תפוס טוב… זה כואב טוב… זה גוף מלא בחיים.

2. כי זה כיף ללכת מכות בצורה בטוחה, כיף שאיבדנו כשהפכנו מגורים לדובים גדולים.

3. כי זה כיף ללכת מכות… ולו בשביל לערער קצת את האגו.(בינינו, למי אין אגו שדורש ניעור מעת לעת?)

4. כי זה כיף ללכת מכות, ולו בשביל לבנות קצת את האגו...

5. כי יש אנשים טובים ונחמדים, ואנחנו תמיד זוכרים איך היינו ביום הראשון בדוג'ו.

6. כי אפשר להתגלגל על המזרון כמו שעשינו כשהיינו ילדים, ולהנות מכל רגע.

7. כי בסוף השיעור יושבים למדיטציה, וזה בדיוק מה שהגוף והנפש שלנו צריכים בסוף אימון.

8. כי לומדים לספור עד עשר ביפנית! (וגם להגיד תודה ובבקשה. ת'אמת, איך הסתדרתם עד היום בלי זה???)

9. כי אייקידו זה לא ספורט, טוב נו זה גם ספורט, אבל יש לזה ערך מוסף כל כך גדול שכמעט בלתי אפשרי להסביר. ומכיוון שכמעט בלתי אפשרי להסביר, עדיף פשוט להגיע ולחוות בצורה ישירה.

10. כי הגוף שלנו הולך איתנו מתחילת החיים ועד סופם. כדאי שנשמור עליו. כדאי שנטפח אותו. אייקידו גורם לגוף לעבוד קשה והוא כל כך נהנה שהוא אומר על כך תודה.

11. כי אייקידו ממלא את הלב בשמחה, תחושה שאני מנסה להעביר לכל מי שנכנס לדוג'ו.

12. כי אייקידו זה הספורט והאמנות והתחביב והמשחק ודרך החיים, הכי הכי בריא בעולם.

טוב, יצאו לי 12 סיבות ולא 10. ועדיין אני מרגישה שלא דגדגתי את קצה קצהו של העניין. אז אולי עדיף למחוק הכל ולומר רק:

שבת שלום יקרות ויקרים,
שני ב-20:00 נתראה על המזרן...
הנה, כאן > https://telavivaikikai.wixsite.com/aikido/schedule-hebrew

--
photo by PIXABAY

בפעם הראשונה בה יצאתי ממדיטציה, הייתי עצבנית כמו שלא הייתי בחיים שלי. זה היה איזה שיעור מדיטציה במרכז הכרמל בחיפה, והלכתי אליו עם Shiri Solomon. משהו שם לא עבד לי. לא הייתה לי סבלנות לשבת, חשבתי שהמדריכה מדברת יותר מדי (לפעמים גם בוקר טוב ולהתראות זה יותר מדי) והרגשתי שאני נשאבת בניגוד לרצוני לתוך איזו כת ניו-אייג'ית מחבקת עצים, מתנגדת חיסונים, מצילת דובי פנדה בדרום מזרח סין, וזה פשוט שרף לי את הפיוז.
אני זוכרת שיצאנו משם והתפרצתי בצעקות על איזה פקח חנייה מסכן שבמקרה היה באזור ועשה את עבודתו נאמנה.

איך לעזאזל מצאתי את עצמי שנים אח"כ רק מחפשת מקומות והזדמנויות לשבת בהם?

יש את המשפט הסיני (או היפני) העתיק והשחוק הזה, "כשהתלמיד מוכן, המורה מופיע". מכירים?
אז זה בדיוק מה שקרה. הייתי בתקופה של טלטלה בחיי. הרגשתי שדברים לא זזים, לא בתחום המקצועי, לא בתחום האישי, לא באייקידו, לא בכלל. זה נשמע אולי כמו ההפך הגמור מטלטלה, אבל השקיעה במקום, התקיעות הזו, יצרו בי חוסר שקט אדיר, איזשהו רעש פנימי תמידי שלא ממש ידעתי מה לעשות איתו. הייתי צריכה שינוי, חייבת שינוי, משהו שיזעזע את המערכת. התחוללה בי סערה פנימית והרגשתי שחייבת להיות לה ביטוי חיצוני, שלא יייתכן שהחיים יימשכו כרגיל.

ואז הגיעה אתונה, או יותר נכון, אז הגיעה ג'ני סנסיי, או עוד יותר נכון - אז אני הגעתי. הייתי מוכנה.

ישבנו שם כמעט מדי יום, משהו בין עשרים דקות לחצי שעה. לפעמים היינו שלושה מתאמנים, לפעמים חמישה עשר. וכשהייתה סדנה אז גם הגענו ל-30 איש שיושבים במדיטציה. וככל שהסערה הפנימית הייתה גדולה יותר, כך הישיבה הייתה עמוקה יותר. ככל שהרעש איים להכריע אותי, כך המדיטציה הושיטה לי יד ושלפה אותי מתוך הבור. ככל שמוכנותי גברה, כך יכולתי להתמסר למדיטציה, לשקט, להתכנסות הזו.

יש עוד משפט יפני עתיק (או קוריאני) והרבה פחות שחוק, שהולך בערך כך: "צריך לשבת חצי שעה ביום, אלא אם כן אין לך זמן, ואז צריך לשבת שעה". אני עדיין עובדת תמיד על למצוא לי את הזמן לישיבה, מחפשת אותו בנרות. זה ממש מזל מבחינתי שבימי שני בדוג'ו שלנו בתל אביב, יש זמן קבוע שמוקדש בדיוק לזה בתום האימון ה"רגיל".

ורק עוד משהו קטן לסיום, ברשותכם: אם במקרה קורא את הפוסט הזה מישהו שעבד בתור פקח בעיריית חיפה לפני כ-15 שנה, ואם במקרה במקרה זכורה לו איזו אישה מטרופה שצעקה עליו בלי כל סיבה נראית לעין, במרכז הכרמל באמצע יום שמשי ונעים - אז אני מוסרת מכאן את התנצלותי הכנה. אתה מבין, איש יקר, אני פשוט לא הייתי מוכנה עדיין.

שבת שלום לכל החברות והחברים,
מוזמנים לבוא לשבת אתנו קצת… יעשה לכם טוב טוב טוב https://telavivaikikai.wixsite.com/aikido/schedule-hebrew

בתמונה, מחבקי עצים
Photo by Marco Bianchetti on Unsplash

בוקר אחד, באופן מפתיע ביותר, בוטל שיעור הבוקר הקבוע. מצאתי את עצמי בדוג'ו, לבד, לבושה כבר בבגדי האייקידו ומסתכלת על החרב.

החרב הסתכלה עליי חזרה. ככה, בהינו זו בזו במשך מספר דקות. החלפנו מבטי תוכחה מלאי משמעות, עד שבסוף היא שברה אותי.

לקחתי את החרב והתחלתי לספור. סביב ההנפה ה-200 הרגשתי את הכתפיים שורפות לי ואת הידיים בוערות מכאב. אבל, לפליאתי כי רבה, כשהגעתי לאזור ה-300, זה עבר. אחר כך שוב חזר, באופן אחר, בהנפה ה-500, ושוב נרגע סביב ה-600.

כל הסיפור – להשלים אלף סובורי (חיתוך של החרב באוויר) – לקח בדיוק 23 דקות, שהיו מלאות עליות וירידות, אי-אילו רגעי שבירה בצד הבלחות חדות של גילויי עוצמה פנימית זרים ומזמינים.

לאימון הזה היה קצב פנימי משלו, ממש סוג של שירה. החזרה הסיזיפית על אותה פעולה, בחום הקיץ של אתונה (כמובן שאין מזגן בדוג'ו) – נראה שהוציאה ממני איזה קצב פנימי מופלא, מרגיע ומסקרן כל כך.

אקי פלשר סנסיי סיפר פעם, שהוא היה בסדנת נשק עם צ'יבה סנסיי ושהם עשו במהלך הסופ"ש של הסדנה 10,000 סובורי כאלה (לא, אין כאן טעות במספר האפסים). בסוף הסדנה הוא ישב עם צ'יבה סנסיי לבירה, וצ'יבה סנסיי כבדרך אגב אמר לו כך: "אני חושב שהיה לי סובורי אחד טוב בכל הסופ"ש הזה". אחד!!! כמה תשומת לב ומשמעות ניתן למצוא בפעולה כל כך פשוטה?

אצלנו, בדוג'ו בתל אביב, שיעורי הנשק תמיד מתחילים בסובורי. אנחנו בדרך כלל עושים משהו בין 200 ל-250 הנפות וגם סופרים בקול רם. בשיעור האחרון החלטתי, לשם שינוי, לעשות סובורי בלי לספור, כדי שלא יהיה לנו עם מה "להתעסק" פרט לחיתוך עצמו. והנה, שוב חזר לו הקצב הקבוע והמוכר... אני משערת, שעשינו בסך הכל כ-300 סובורי כאלה, אבל התחושה של כל ההנפות המשוגעות באוויר הייתה שונה הפעם. תודות לשקט. תודות לריכוז הגבוה. תודות לכך שהמרחב היה נקי וחף מכל דבר שהוא לא הפעולה האחת והיחידה הזו: הנפה למעלה, הורדה למטה.
ושוב.
ושוב.
ושוב.

אם להודות על האמת, אני מרגישה שלא עשיתי אפילו סובורי אחד מושלם. אולי כדאי בפעם הבאה לנסות לעשות 10,000?

שתהיה שבת שלום,
דנה

--
רוצים להתנסות? זה משנה חיים... הנה, מוזמנים כאן > https://telavivaikikai.wixsite.com/aikido/schedule-hebrew

לא מזמן חברה באה לצלם אותנו מתאמנים בדוג'ו (תודה Inbal Ketzef את מהממת!!!

ישר הרגשתי את עצמי מדושנת מעונג. לא שאני כל כך אוהבת גשם, אבל כשהתחזית הייתה: גשם ועוד גשם, ידעתי מייד שהנה, זו ההזדמנות שלי להוציא לפועל את התוכנית שלי.

השנה שיניתי מקום עבודה, והילדים התחילו גן חדש. לעבודה אני מגיעה מדי יום עם אופניים, והגן לשמחתנו נמצא בדיוק באמצע הדרך בין הבית לעבודה, כך שהילדים איתי על האופניים. ומה עם ימי גשם? בשביל זה קנינו טריילר לאופניים ואני רכשתי מעיל ומכנסי גשם.

בעיניי רוחי אני נוסעת חסרת דאגות בגשם השוטף, עם הציוד החדש והשווה שלי, מרוצה מתחושת החופש, מתחושת המסוגלות, מתחושת המגניבות ואז, עולה למשרד יבשה לחלוטין כשכולם מביטים בי בהשתאות. בפועל מה שקרה: הצטננתי, הגעתי רטובה לגמרי, עם גרביים ספוגות, רוטנת, מתלוננת ועצבנית. הילדים, אגב, הגיעו יבשים לחלוטין למקרה שמישהו דאג.

לפעמים אני מתכננת להגיע לשיעור, או לאיזה סמינר, ואני מדמיינת איך המורה ייקח אותי לאוקמי (שששששש, אסור לדבר על דברים כאלה בקול רם), או איזה טכניקות מגניבות אני אעשה. ואז אני מגיעה, המורה בכלל לא שם לב אליי, עושים טכניקה אחת כל השיעור, ואני מתחילה לחוש את המצב הרוח שלי הולך ודועך.

בזמן שגרתי בדוג'ו באתונה הייתי מחוייבת ללוח הזמנים המלא של הדוג'ו, פעמיים בשבוע, בתום האימונים, היו מתקיימים שיעורי יוגה בערב שגם אותם הייתי מחוייבת לעשות. לא היה לי כח לשיעורים האלה, הייתי עייפה, הגוף שלי כאב, ולא נעים להגיד, אבל זה פשוט לא עניין אותי. יום אחד התפתחה שיחה ביני לבין המורה שלי על השיעורים האלה. חשבתי לעצמי שפשוט אגיד מה אני חושבת על ההוראה של המורה ליוגה. היא הקשיבה, נתנה לי לסיים לדבר, הסתכלה עליי במבט חודר ואמרה: "הבעיה שלך היא שאת כלואה בתפיסה של איך הוראה צריכה להיות", קמה והלכה.

אני כלואה בתפיסה שלי של איך דברים צריכים להיות.
הנסיעה הביתה בגשם זלעפות הייתה תענוג צרוף.

לפעמים אני מוצאת את עצמי יושבת במשרד ומסתכלת על השעון ורק מחכה שיגיע כבר הזמן לצאת לאימון. אמנם יש עוד בית וסידורים והסעות ועניינים לפני הרגע הזה, אבל בקצה היום, בסוף שלו, מחכה לי אימון.

לפעמים אני נזכרת שיש בערב אימון ורק המחשבה על זה מעייפת אותי. אני מעדיפה לרבוץ על הספה. אני מעדיפה לשלוף איזו סדרה אקראית בנטפליקס ולעשות בינג' אל תוך הלילה (כלומר לראות בקושי חצי פרק ולהירדם על הלפטופ). אני מעדיפה לאסוף צעצועים מהשטיח. אני מעדיפה למיין קיסמים. אני מעדיפה לבהות בתקרה. רק לא ללכת ולהזיע עכשיו. אבל מעולם עוד לא קרה שיצאתי לאימון והצטערתי על כך.

ניקוי הראש מתחיל כבר ברכיבה על האופניים לכיוון הדוג'ו. זו תחילתו של המעבר לעולם אחר. ואז אני מגיעה, וצריך לסדר מזרנים ולנקות קצת, ואני שולפת את החליפה מהתיק והריח של הכביסה מכה בפניי ועושה נעים בלב (אלא אם כן שכחתי אותו בתיק מהאימון הקודם ואז נותר לי רק להתפלל שאף אחד אחר לא ישים לב או אף). ואז יש מין גלישה כזו, טבעית, אל תוך האימון עצמו... חולצת נעליים, המגע המוכר של הטאטמי, קידה, ועוד קידה, ועוד קידה, ואם יש ספק, אז עוד קידה.

בחימום אני עומדת מול כולם. הם רואים רק אותי. אני רואה את כולם. הוא עוקב אחרי כל תנועה מתנועותיי. היא כבר זוכרת את רצף התנועות ומסתכלת בחצי עין. הוא עוד לא נחת על המזרן, כנראה עוד מפרק את הפגישה ממנה הגיע הרגע. הוא עושה את התרגילים אבל מפספס כל פעם שאני עוברת תרגיל. היא לא מפספסת, אבל נשארת בכוונה עוד קצת על המתיחה שהיא אוהבת במיוחד.

ופתאום כבר אמצע האימון. פתאום אפשר לשמוע רק וושששש וושששש של ספק ריחוף ספק ליטוף כפות הרגליים את הקרקע. ונשימות. וטדאם-טאדם-טאדם של חבטות קלות, או גלגולים. ואנחנו כבר ב zone. יש רק שקט. שקט… עמוק… מבפנים ומבחוץ. יש רק חושים. יש רק נוכחות. כולנו מתעוררים אל היופי ואל העומק של הרגע הזה. ביחד.

הגעתי לאימון בכל מצבי הצבירה האפשריים: מלאת מרץ, סחוטה, טרודה, אבלה, מאוהבת, מאושרת עד הגג, עצבנית, קלה כנוצה, כבדה כמו מקרר, שופעת אופטימיות, מיואשת ולפעמים גם חולה. (האמת שעדיף לא להגיע חולה :)). וגם היום, בתור מורה, לא תמיד בא לי להגיע. הבטלה הרבה פעמים מפתה הרבה יותר. קליפת העצלות קוראים לזה בחוגים מסוימים. אחרים יאמרו טבע האדם. אבל הגוף שלי כבר הפנים טוב טוב את התחושה המשכרת של אימון משובח, ולמרות שהספה והתקרה קוראות לי פעם אחר פעם - למה לך? הישארי כאן. מה הטעם בכל זה - אני אמצא את עצמי בשבע וחצי על האופניים, תוהה כמה מהתלמידים מתחבטים עכשיו בדילמה המשמימה ויקבלו, שוב, את ההחלטה הנכונה.

--
Photo by Andrew Draper on Unsplash

נשים תמיד סופרות (ותסלחו לי כאן על ההכללה הגסה). אני נכנסת לפגישה בעבודה: 20 איש מסביב לשולחן, 18 גברים, אני והמזכירה של המנכ"ל. אני מגיעה לאימון בג'וג'יטסו ברזילאי: 35 איש על המזרון בערך, שלוש נשים. רחוב חשוך בתל אביב בשתיים בלילה: שלושה אנשים ברחוב, אני, עוד אישה מעבר לכביש וגבר אחד שהולך מאחורינו, אנחנו מחליפות מבטים ואחת מאיתנו חוצה את הכביש לעבר השנייה. הוא נעלם.

אני בתחנת אוטובוס באיזו עיירה שכוחת אל במדינת ניו יורק בחורף, ממתינה לאוטובוס עם התרמיל וניגשת לשירותי הנשים, אני פותחת את הדלת ונכנסת. אנחנו שלושה, אני ועוד שני גברים שנועצים בי מבט, אני עוצרת, הם מסתכלים, אני מחליטה להתאפק ויוצאת, לפניי נסיעה של שלוש שעות.

שום דבר דרמטי. זה לא פוסט . כולה פוסט על מה זה אומר להיות אישה באמנויות לחימה, ממקומי הצנוע.

התמזל מזלי והדוג'ו הראשון שלי בחיפה אצל Amir Graf היה מקום טוב לנשים.מה זה אומר בכלל, מקום טוב לנשים? לא היו בו הרבה נשים. הקבוצה הייתה בערך של 30 מתאמנים בסך הכל, ומתוכם היינו 3-4 נשים, שזה ממש ממש מעט. אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מקבלת יחס שונה מהמורה רק בגלל שאני אישה.חטפתי מכות ממנו כמו כולם. לפעמים אולי קצת יותר :), ומעולם לא היו הערות לא במקום על המזרון או מבטים לא נעימים עם אנרגיות מיותרות.

השנים עברו.מאז כבר ראיתי דוג'ואים רבים אחרים של אייקידו, כאלה דווקא כן עם הערות, וכן עם מבטים, אבל זה, כמעט תמיד, בצחוק, או מבוכה, וכמעט תמיד זה רק, ככה, "בין הח'ברה", ועם זאת זה תמיד, אבל תמיד מכווץ את הבטן מבפנים (ולא - גם כשזה בצחוק זה לא באמת מצחיק).

אני מאמינה שאחת מהסיבות שהצלחתי לצלוח את החרא הזה (הייתי מתנצלת על השפה הבוטה, אבל אני מעדיפה הפעם שלא) היא שספגתי לתוכי את האהבה הענקית לאמנות הזאת בתחילת לימודיי, בדוג'ו הראשון, לרבות את ההבנה שזה לא יהיה בכל מקום.

הדוג'ו שלנו בימים אלה שייך לארגון ביראנקאי. זהו ארגון שהוקם ע"י צ'יבה סנסיי שלמד את האמנות ממייסד האייקידו. ולמרות שהאייקידו של צ'יבה סנסיי הוא אייקידו חזק, ולא מעט טוענים שאף אלים, ולמרות שהאימונים קשים, היו לו תמיד נשים רבות בדוג'ו שלו, והוא הכשיר מורות רבות שהן היום מורות בכירות וידועות בעולם.

צ'יבה סנסיי נשאל פעם בראיון האם הוא פמיניסט. אני רק מזכירה שמדובר בגבר שנולד וגדל ביפן של פוסט מלחמת העולם השנייה עם כל המשמעויות התרבותיות והפסיכולוגיות שבדבר. ובכל מקרה, נראה שצ'יבה סנסיי מאוד הופתע מהשאלה בזמנו, אפילו לא ממש הבין מה משמעותה. הוא ענה (אני מצטטת מזיכרון): "אני לא פמיניסט. אני פשוט מאמין שהתפקיד שלי זה להוציא מכל אחד ואחת את המאה אחוז שלהם"

אחד הדברים האדירים שקיבלתי מהאייקידו זה הבטחון בגוף והבטחון בעצמי. זה התאפשר כי התחלתי במקום נקי. וכשנבנים עם בסיס טוב, הרבה יותר קשה לערער אותנו אח"כ. היסודות חזקים, ועמידים, ויש בטחה במצפן הפנימי שלנו. והיום, בתור לא רק תלמידה כי אם גם כזו שמנחה אחרים ואחרות, תפקיד המורה עבורי הוא תפקיד של בנייה, לא הריסה. זה מה שאני משתדלת במודע לבסס אצלנו וזה מה שאני מחפשת תמיד במורים אחרים. יותר מדי פעמים הייתי עדה למורים שצוחקים על חולייה חלשה בדוג'ו, כדי לייצר איזו חברותא מזוייפת. זו תופעה שכולם מכירים מחוץ לכתלי הדוג'ו, אבל במקום כזה, אינטימי בפוטנציה, כזה שחורט על דגלו לבנות אנשים - איכשהו זה פי אלף צורם.

מורה שרואה את התלמידים שלו, בלי קשר למין, מגדר, מצב הכושר הגופני, יכולות כאלה ואחרות ובכלל; מורה שמקדש את זמן ההוראה ואת הכוונה הכללית להעצמת הפוטנציאל הטמון בנו - מורה כזה או מורה כזו, לא יפלו לבורות ולפחים הללו. בעבודה משותפת; מורים כאלה יוציאו את המאה אחוז מכל אחד ואחת. ובמפגש עם מורים כאלו, תמיד מתעוררת בי התקווה שיום אחד אוכל להפסיק לספור.

מוזמנות, מדי ראשון ורביעי ב 20:00.

--
הצילום מאת Inbal Ketzef

שמתם לב פעם שלאנשים נורא חשוב לדעת שלושה דברים על כל אדם שהם פוגשים? מה השם שלו, במה הוא עוסק ומאיפה הוא? האמת שגם הגיל והמגדר חשובים מאוד, אבל את זה בדרך כלל אפשר לנחש. ובכל מקרה, שמתי לב שבדוג'ו ממוצע של אייקידו, אף אחד לא טורח לשאול את השאלות האלו, חוץ מהשם אולי, בכל זאת צריך לתקשר איכשהו. נראה שההיכרות בנוייה על משהו אחר לגמרי, משהו שלא ניתן לתאר במין תקציר דקלומי של קורות חיים.

אחד מהדברים שתמיד מפתיעים אותי בנסיעות לחו"ל, או סתם בנסיעה לדוג'ו אחר בארץ, זה החברותא. אני מגיעה לארץ זרה ופוגשת אנשים שלא ראיתי כמה חודשים טובים, לעתים אפילו שנים, ובאופן מיידי תמיד יש איזו שמחה בלב לראותם, וברוב המקרים התחושה הזו היא הדדית. אבל בסה"כ, מה יש לנו כבר במשותף? כמה אנחנו באמת מכירים? בכל מפגש כזה אנחנו מבלים כמה שעות באימון על המזרן, לפעמים אולי נשתה איזו בירה בקבוצה גדולה, וזהו. מה הם באמת יודעים על חיי? מה אני יודעת על חייהם? ברמה הטכנית, הביוגרפית, כנראה שלא הרבה, אבל במימדים אחרים, ההיכרות היא קרובה מאוד. האימון חושף בנו צדדים שקשה מאוד להסתיר - כעס, תסכול, התמודדות עם אגו, התמודדות עם כח, גם כשאני מקבלת כח לידיי וגם כשאני מפעילה כח על אדם אחר, ועוד ועוד.

מה יוצא ממני ברגעים כאלו?

השבוע חזרתי מנסיעה לניו יורק. התאמנתי באייקידו במשך שלושה ימים ולמשך שלושה ימים וחצי נוספים הוקדש הזמן היקר למדיטציה, סשין, למי שעוקב אחרי פוסטים קודמים. נחתתי בחמש בבוקר ישר לדוג'ו שנמצא בקדחת הכנות לקראת הסשין. הלכנו כולנו לישון מאוד מאוחר כל יום. האימונים כמובן התקיימו כרגיל, ואני הייתי עייפה, מאוד מאוד עייפה, עד שבסוף היום השני התפרקתי. אולי אכתוב יום אחד פוסט נפרד על מה שקרה שם ברמה האישית, אבל ברמה הקבוצתית, של החברותא, הרגשתי חזק מאוד מהי משמעות של קבוצה ואיזה כח יש לדבר הזה.

בסופו של היום השלישי התיישבנו קבוצה של כ-30 מתאמנים על כריות המדיטציה ובכך נפתח הסשין. הימים הבאים הועברו ברובם בחלל הדוג'ו בעודנו ישובים על הכריות. ביחד. בשקט. מכירים זה את זה ברמות הכי עמוקות בלי להיות מסוגלים לומר מילה או חצי מילה על האחר.

שיהיה לכולם שבוע נפלא...נתראה ביום ראשון ב-20:00 על המזרן, בחברותא שלנו שבאיקייקאיי תל אביב.

===

כתיבת קורות חיים / ויסלבה שימבורסקה
מַה נָּחוּץ?
נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה
וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים.

לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים
עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת.

תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים.
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.
מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,
וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ.

זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר.
טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ לָאָרֶץ.
הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה.
צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים.

כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.

הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.

מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.

לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע.
מַה נִּשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.

*בתמונה, בדוג'ו בניו יורק, כמה שעות לפני תחילת המדיטציה.

המורה שלי באתונה תמיד אמרה, שבכל פעם שאני יוצאת מהדוג'ו אני צריכה להשאיר משהו מעצמי מאחור, להשיל עוד ועוד שכבות, לחשוף מעצמי עוד ועוד, בתקווה שמתישהו אמצא את האני האמיתית. שההגעה לדוג'ו, והאימון, והאייקידו, המהות האמיתית בדברים האלו היא לא מה אנחנו לוקחים מהשיעור, מהמורה, מהמתאמנים האחרים, אלא ממה אנחנו מוכנים להשתחרר.

לפני חמש שנים, נסעתי לשישה שבועות להתאמן באתונה. חזרתי לארץ בתום התקופה, התישבתי במשרד שלי, תחת נורות הניאון, מול מסך המחשב, וידעתי שהמציאות הזו נגמרה. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. לא התייעצתי עם אף אחד. לא לקחתי זמן לחשוב על הדברים. לא עשיתי שום טבלה של בעד ונגד. פשוט ידעתי, בלי שום צל של ספק, שהמקום שלי הוא בחלל האימונים באתונה.

עוד לפני שדיברתי עם הבוס שלי, עוד לפני שחשבתי אפילו מה אני עושה עם הדירה ועם כל הדברים שלי, באותו היום של החזרה למשרד הפעלתי את המחשב, נכנסתי לאתר של אלעל וקניתי לעצמי כרטיס טיסה חזרה לאתונה.

דחסתי את כל עולמי ל-20 ארגזים שפוזרו אצל חברים שונים, ובסוף, ממש בערב הטיסה נשארו לי עוד כמה דברים בלתי קשורים בדירה הריקה, הכנסתי את כולם לארגז ומסרתי לידיים של חברה טובה.

ושכחתי מהארגז הזה ל-ח-ל-ו-ט-י-ן.

חזרתי לארץ כעבור שנה ואספתי את כל חפציי אבל הארגז הזה נשאר שם בארון אצל החברה. לפני כשנה וחצי היא שולחת לי תזכורת, תמונה של הארגז ושואלת אותי מתי להביא לי אותו. הסתכלתי על התמונה ואמרתי לעצמי שוואלה הסתדרתי בלי הארגז הזה כמה שנים טובות, מעולם לא חשבתי עליו, אין לי מושג מה יש בו והכי חשוב, לא היה חסר לי שום דבר. הודעתי לה: "לפח". היא הייתה מאוד מופתעת והציעה שהיא תפתח אותו ותצלם לי את תוכנו, כי אולי בכל זאת יש בו משהו שאני ארצה. חשבתי לרגע והתעקשתי: "לא, ישר לפח, בלי לפתוח אותו", היא עוד קצת התעקשה ובסופו של דבר השליכה לפח. ארגז סגור במסקינטייפ.

ארזתי היום מזוודה ופתאום בהבזק שאינו קשור לכלום נזכרתי, בארגז ההוא הייתה תעודת הדוקטורט שלי ותמונה יקרה יקרה לליבי שקיבלתי מהסטודנטים שלי מתנה בסוף סמסטר. התעודה זה שטויות, חתיכת נייר שתמיד אפשר לבקש שישלחו לי חדשה, אבל התמונה? בלתי ניתנת להחלפה. להשיל מאיתנו שכבות זה לא רק הקלה במשקל, זה גם דקירה בבטן של פרידה ממשהו.
אני טסה הלילה לניו יורק, לפגוש את המורה שלי. כמו תמיד זה מורכב, כמו תמיד זה משמח, כמו תמיד זה קשה. המטען שעולה איתי למטוס קל, אבל כל השאר?

--
*התמונה של הארגז הסורר (לא כולל תכולתו כאמור) באדיבות Inbal Ketzef