08/09/2024
אז ממשיך לכתוב, בעיקר את הלב,
סיפור שהיה כך היה,
נסעתי לבאר שבע יחד עם הבן שלי שהתחיל השנה ללמוד בישיבת ההסדר בעותניאל.
כשנכנסנו לקניון לקנות לנו משהו לאכול, עמדה לפניי בתור אישה.
כמה אנשים לפניה היה אדם שרצה להכנס, השומר ביקש ממנו להוציא את הדברים המצפצפים , פלאפון, ארנק ועוד , הדבר לקח כמה דקות,
אותה אשה פנתה אל השומר בשאלה "האם אפשר להכנס" (השערה שלי , שהיא הייתה חסרת מנוחה ורצתה כבר להכנס)
השומר ענה לה משהו שלא שמעתי ומשם התחיל דו שיח בינהם שכלל
"אתה לא תדבר אלייך ככה" , "מי האחראי פה"
ומצידו משהו כמו "תתקדמי גברת" (סליחה על חוסר הדיוק אך תכף תראו שזו לא הנקודה)
עיקר השיתוף הוא בהשפעה של המצב עליי ועל אסימונים שנפלו כתוצאה מכך.
קלטתי שהריב ביניהם (גם ריבים נוספים שחוויתי למשל בבית מלון שבו התכווחו מתרחצי הבריכה עם המציל)
יוצר אצלי חוויה של איום, התגובה שלי היא קפיאה , כיווץ בגוף יחד עם רצון להגן ולפשר בין הצדדים.
משהו בגוף שלי יודע שקונפליקט וריב הם דבר מסוכן (אני חושב שאני יודע מאיפה הקשר הזה נוצר בילדותי)
אני שם לב שזה דפוס שלי והייתי מאוד רוצה להתבונן בו, להקשיב לו,
ובסופו של דבר לחפש דרכים אחרות לפעול במצבים דומים.
אחד הדברים ששמתי לב אליהם , שאירוע כזה , מייצר אצלי מחשבה כמו
"למה? למה ככה? , זה כאילו מפתיע אותי כל פעם שאנשים מתנהגים בצורה כזו לאנשים אחרים. למה אי אפשר ללמד זכות על אנשים? למה לא להיות סבלניים?
למה לא לימדו אותנו, להגיב בצורה מקרבת גם כשמישהו עושה משהו שממש לא מוצא חן בעינינו?
וכמה הייתי רוצה להביא את הכלים , המיומנות ותפיסת העולם שלי , דווקא ברגעים המאתגרים הללו, להביא ריפוי לחיכוכים , הקטנים והגדולים.
וכמה מצער אותי שדווקא ברגעים האלה , הגוף שלי קופא , המוח נסגר וכל הידע שיש לי נעלם/נאלם לרגעים אחדים.
עולה בי רעיון לייצר קבוצת תרגול, שני אנשים ישחקו קונפליקט יום יומי
כשהשלישי הוא אדם זר וללמוד ביחד איך אפשר לייצר התערבות , אפילו רגעית שתורמת להפחתת הסבל והריחוק.
מה דעתכם? יכול ללכת?
