הדיאלוג הפנימי - חיים בחמלה

אז ממשיך לכתוב, בעיקר את הלב,

סיפור שהיה כך היה,
נסעתי לבאר שבע יחד עם הבן שלי שהתחיל השנה ללמוד בישיבת ההסדר בעותניאל.
כשנכנסנו לקניון לקנות לנו משהו לאכול, עמדה לפניי בתור אישה.
כמה אנשים לפניה היה אדם שרצה להכנס, השומר ביקש ממנו להוציא את הדברים המצפצפים , פלאפון, ארנק ועוד , הדבר לקח כמה דקות,
אותה אשה פנתה אל השומר בשאלה "האם אפשר להכנס" (השערה שלי , שהיא הייתה חסרת מנוחה ורצתה כבר להכנס)
השומר ענה לה משהו שלא שמעתי ומשם התחיל דו שיח בינהם שכלל
"אתה לא תדבר אלייך ככה" , "מי האחראי פה"
ומצידו משהו כמו "תתקדמי גברת" (סליחה על חוסר הדיוק אך תכף תראו שזו לא הנקודה)

עיקר השיתוף הוא בהשפעה של המצב עליי ועל אסימונים שנפלו כתוצאה מכך.

קלטתי שהריב ביניהם (גם ריבים נוספים שחוויתי למשל בבית מלון שבו התכווחו מתרחצי הבריכה עם המציל)
יוצר אצלי חוויה של איום, התגובה שלי היא קפיאה , כיווץ בגוף יחד עם רצון להגן ולפשר בין הצדדים.

משהו בגוף שלי יודע שקונפליקט וריב הם דבר מסוכן (אני חושב שאני יודע מאיפה הקשר הזה נוצר בילדותי)

אני שם לב שזה דפוס שלי והייתי מאוד רוצה להתבונן בו, להקשיב לו,
ובסופו של דבר לחפש דרכים אחרות לפעול במצבים דומים.

אחד הדברים ששמתי לב אליהם , שאירוע כזה , מייצר אצלי מחשבה כמו
"למה? למה ככה? , זה כאילו מפתיע אותי כל פעם שאנשים מתנהגים בצורה כזו לאנשים אחרים. למה אי אפשר ללמד זכות על אנשים? למה לא להיות סבלניים?
למה לא לימדו אותנו, להגיב בצורה מקרבת גם כשמישהו עושה משהו שממש לא מוצא חן בעינינו?

וכמה הייתי רוצה להביא את הכלים , המיומנות ותפיסת העולם שלי , דווקא ברגעים המאתגרים הללו, להביא ריפוי לחיכוכים , הקטנים והגדולים.

וכמה מצער אותי שדווקא ברגעים האלה , הגוף שלי קופא , המוח נסגר וכל הידע שיש לי נעלם/נאלם לרגעים אחדים.

עולה בי רעיון לייצר קבוצת תרגול, שני אנשים ישחקו קונפליקט יום יומי
כשהשלישי הוא אדם זר וללמוד ביחד איך אפשר לייצר התערבות , אפילו רגעית שתורמת להפחתת הסבל והריחוק.

מה דעתכם? יכול ללכת?

הרבה זמן יחסית , לא כתבתי דברים מהלב.
יותר מידי זמן שבו בהיתי במסך וקראתי דברים שאחרים כתבו.
דברים שמשכו את תשומת הלב שלי , לא תמיד למקומות שרציתי ללכת אליהם.

מזכיר לעצמי שכתיבה עושה לי טוב.
כתיבה נותנת ניראות לחלקים שביום יום הולכים לאיבוד בסבך החיים שבחוץ
כתיבה נותנת לי הקשבה לשיח שקורא בפנים.

לעיתים עולה בי רצון לכתוב , גם לשתף פה אתכם,
עולה הרצון ואיתו עולה הפחד, החשש שאולי זה אישי מידי
חשש שאולי לא תאהבו את מה שכתבתי , שתשפטו אותי
שאני תמים , שאני קר לב, שאני קיצוני, שאני פשרן.

ועם הפחד , הרצון קמל והחיים ממשיכים הלאה.

לפעמים הרצון עולה, אני כותב ומוחק. כותב ולא מעלה.
מתוך מחשבה שזה משעמם, שאת מי זה יעניין. למי זה יתרום

לפעמים עולה הרצון לשתף מתוך מקום של יצירתיות , של משמעות
לכתוב דברים שיקדמו אנשים אחרים אל עבר עתיד טוב יותר
ואז כשאני בא לכתוב , המילים לא יוצאות כמו שהייתי רוצה
פתאום אני קורא אותם ומרגיש ריק, פתאום אחרי שהם נכתבות
כאילו נעלמה מהם המשמעות ונשאר רק השיפוט העצמי ושבסה"כ המטרה האמיתית שלי היא שיראו אותי, שיאהבו אותי

ולמרות הפחד ולמרות האשמה , הבושה, הביטול העצמי
הנה אני , כותב, מביא את מי שאני לעולם
רוצה שתאהבו אותי, רוצה שתראו אותי , את היופי שבי
רוצה שתקבלו את המתנות שיש לי לתת , רוצה שחיי יהיו משמעותיים
שמחים , יצירתיים. רוצה שגם שלכם יהיו כאלה.

מוכן רוצה להרגיש את הפחד, האשמה , הבושה
שיבואו יחד איתם. מוכן להרגיש כאב, צער, תסכול וחוסר אונים
ורוצה ומוכן ומאמין שארגיש גם שמחה, אושר , סיפוק וחדווה.

חוזר לבישולים לכבוד שבת,
שבת שלום

אני נפגש עם אנשים מבוגרים ביום יום.

אני מדבר איתם על נושאים של מבוגרים. בחירות, עבודה, מזג אויר.

הימים שלי מלאים בפעילויות של מבוגרים. בנק. דואר. עבודה. מוסך.

הריבים שלי מלאים במילים של מבוגרים. כבוד. חוצפה. הזוי. צריך. מגיע.

לפעמים ברגעי חסד, אני נזכר שמתחת למילים הגבוהות, מתחת לכל התגיות והתפקידים והטייטל "מבוגר"

ישנם בני אדם, ילדים.
ילדים שמבקשים שיראו אותם.
שיספרו להם שאפשר להנות מהעולם.
שהם מיוחדים.
שהעולם הוא טוב.
שכיף פה.
שאפשר לנוח. ושאפשר לאהוב.

הם גם מבקשים לדעת , מה לעזאזל קורה פה?
למה יש מחלות? ולמה אנשים מתים?
ולמה לעזאזל אין חלב במקרר למרות שהם ביקשו כבר מאה פעם?

ואז מגיעים ההסברים. והתשובות. והאמונות.

שככה זה. ושאדם לאדם זאב. ושחייבים ללכת לבית ספר
ושלכעוס זה רע ושלהיות עצוב זה לא בסדר.
ושאם כואב לך ואתה מספר על זה למישהו, רוב הסיכויים שזה יחזור אליך בסיבוב.

וככה אנחנו גדלים והופכים למבוגרים.

אז הבקשה שלי אליכם,

פעם הבאה שאתם נתקלים במבוגר שממש ממש מעצבן אתכם.
שאתם לא מבינים אותו , שהוא עושה משהו הזוי בעיניכם.
תנו לו רגע של חסד. הוא היה פעם ילד ויש סיכוי שהוא עדיין כזה.
אם זה לא סכנת חיים מידיית, קחו נשימה.
יש שם לב של ילד מתחת לחזות המבוגרת.
תתעניינו, בסקרנות, מה קורה שם מתחת, מבטיח לכם שתגלו שיש שם לב. של ילד.

מה קורה בתוכנו כשאנחנו חווים רגשות אשמה? מה קורה בתוכנו כשאנחנו חווים פחד או בושה?
לרוב יש דיאלוג פנימי בתוכנו. קול אחד אומר ככה וקול אחר אומר משהו הפוך.
איך מתבוננים בקולות האלה בסקרנות ובחמלה?
איך מתחילים דיאלוג עם כל אחת מן הקולות ואיך בסופו של דבר מייצרים דיאלוג ותהליך פנימי של גישור וקרבה בין הקולות ?
כשהמטרה היא לחיות בשלווה, חופש ושמחה

מוזמנים להצטרף לסדרת מפגשים של הדיאלוג הפנימי בנושא רגשות אשמה.
שישה מפגשים של שעה, כל יום שלישי בשעה 21:00
עלות ההשתתפות 400 שח והמפגשים יועברו בקבוצה של עד 10 משתתפים בצורה וירטואלית (דרך תוכנת זום)

כדי להצטרף או לשמוע פרטים נוספים לחצו כאן
https://
chat.whatsapp.com/DedrvLbGYtuE24ygQbcoM5

מתחילים ב28.1.20
מוזמנים להצטרף :)
התקיים מפגש מבוא לקראת המפגשים, מי שמעוניין לקבל לינק להקלטה,
שיכתוב בתגובות אני, ודיאלוג-בוט יעזור לכם :)

WhatsApp Group Invite WhatsApp Group Invite

2020 כבר כאן.

התלבטות פנימית בתוכי: האם לתת משמעות לספירה של השנים הנוצרית או האזרחית? הרי יש לי ספירה אחרת של שנים.
ספירה שיש בה ראש השנה ויש בה יום כיפור וסוכות.
יש בה את החנוכיה מטפטפת השמן של חנוכה והדילמה השנתית לגבי כמה סופגניות אכלנו.
את היום המטורף של פורים עם משלוחי המנות והלחץ הזה לשמוע כל מילה מקריאת המגילה, אחרת לא יצאת ידי חובה. ואת הרכות שנכנסה לשם בעקבות ההתפתחות האישית שלי.
השאלה איפה נהיה בפסח השנה, שכבר עכשיו מהדהדת.
ספירת העומר שהיא היא אתגר הפייסבוק האמיתי (אל תגלו לאף אחד אבל נראה לי שלא הייתה שנה אחת שספרתי עד הסוף, השנה זאת השנה)
ויש עצמאות וירושלים ושבועות, והחופש הגדול.
ויש את נעמי שמר עם למות באמצע התמוז (חמסה חמסה , טפו טפו , איך אתה מדבר , אביעד?!)
נעמי שמר ידעה מה היא כותבת.
בתמוז ובאב, מלבד חורבן בית המקדש הראשון והשני, מתחילים להרגיש את המוות של השנה המתקרבת. כלומר את סיומה.
ואז מגיע טו' באב, ונזכרים שלמרות שהשנה נגמרת , החיים ממשיכים,
ויש זוגות וזוגיות וילדים (הראשון נולד בתמוז)
ואז אאאאאאלוווול, חוזרים בתשובה, ממש רגע לפני המיתה, של השנה הנוכחית.
מספרים שבישיבות באירופה היה מין פחד באויר לקראת הימים הנוראים.
הייתה באמת חוויה שאולי זאת השנה האחרונה. שהרי מי יודע מה יחליט היושב במרומים.
בסוד אגלה לכם, שלמרות הפחד, והאימה מהימים הנוראים,
אנחנו הרי מכירים את אבא שלנו,שבשמייים, הוא תמיד אוהב אותנו.
כל הכעס שלו וכל הפחד שנוצר, לא נועד להמית אותנו,
נהפוכו, נועד להזכיר לנו את החיים , את התקווה.
יבוא יום כיפור של שנה הבאה ויוכיח. הנה, שוב פעם יצא הכהן מקודש הקודשים ושוב פעם עושים סעודה בסוכה.
וכך המעגל ממשיך, עוד שנה ועוד שנה.

תודה לך 2020 שהזכרת לי שיש לי תש"פ.

ובכל זאת יש 2020,
השנה שבה אני מחליט להפוך להיות עצמאי.
השנה שתופיע בשנת פתיחת העוסק פטור שלי.
השנה הראשונה שבדוח השנתי שלי ושל תהילה אופיע גם כעצמאי.
השנה שבה פתחתי טיק טוק (מה?!)
השנה שגיליתי שיש לי בחירה בין להאשים את עצמי לבין לחמול על עצמי.
השנה שבה גיליתי שיש מלא אנשים מסביבי שאוהבים אותי ומעריכים את מי שאני ואת מה שיש לי לתת לעולם.
שנה של מרחבים חדשים שנפתחים לי בעקבות מיזם 'מרחבים' שכל כולו רצון לעשות טוב וחמלה לעולם.
שנה שבעבודה שלי כשכיר, אממש את מלוא הפוטנציאל שלי.
השנה שבה האזרחי והיהודי יתחברו דרך כתיבה שלי בוואלה יהדות.
שנה שאתחיל אותה בהצהרת אהבה לאשה שאיתי ולילדים שאני אבא שלהם והם המורים שלי.
שנה של הודיה והבעת צער מכל מי שחש עלבון,כאב או כיווץ בעקבות משהו שעשיתי או אמרתי.
שנה של חלומות
שנה של עשייה
שנה של אמונה בה' שכל דבר שיקרה, יהיה מדויק ולטובתנו.

מוזמנים להצטרף אליי בכל דרך שתבחרו.
יאללה, יצאנו לדרך :)

מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי מדבר המון.
מדבר המון וחושב המון.
מתישהוא, המחשבות הפנימיות האלה הפכו להיות יותר ויותר ביקורתיות ושיפוטיות.
"אתה לעולם לא תממש את עצמך"
"אתה רגיש מידי"
"אתה לא יודע להתנהל נכון עם הזמן"
ועוד ועוד שיפוטים, יכולתי למלא מחברות שלמות בכמה דפוק אני.
ואז נכנסה לחיי התקשורת המקרבת ויותר מאוחר גישת המצפן (של ארנינה קשתן)
ומילים חדשות כמו צרכים, אמפתיה, חיבור עצמי נכנסו יותר ויותר לעולמי.
אך המפגש עם המבקר הפנימי שלי, הדיאלוג הפנימי שנפתח ביננו, הדמעות, המילים הכואבות שהפכו לאט לאט למילים של ריפוי הוא משהו שמלווה אותי עד היום.

אתם מוזמנים לערב בנושא "המבקר הפנימי - משיפוטיות לאמפתיה"
שם אספר על המסע האישי שלי, מסע שיכול להכניס חמלה וריפוי גם לחיים שלכם.

מפגש הערב יהיה מבוא (מלא בתוכן) לקראת סדרה של 6 מפגשים אינטרנטיים (הפרטים יינתנו בסוף המפגש למעוניינים)

המפגש יתקיים ב16.12.19 בשעה 21:00 ותשלח הקלטה בסופו.
כדי להצטרף, הכנסו לקבוצת העדכונים השקטה
ייחודית רק למפגש המבוא.
המפגש ללא עלות.

https://chat.whatsapp.com/D2mUsw9Cw4gGEfElIi2vNg

כמה היינו רוצים "לסמוך"?
לחיות במצב של נוכחות ובטחון שהדברים מתנהלים לטובתנו ?

שלאנשים הקרובים אלינו *באמת* אכפת מאיתנו
הם באמת רואים אותנו ולוקחים אותנו בחשבון.

וכמה פעמים בחוויה שלנו, זה לא קורה. אכזבה ותסכול מציפים אותנו ולפעמים מובילים למסקנה ש"אין על מי לסמוך"

וכמה בפנים בפנים יש בנו כמיהה לחזור למקום שכן סומך,
שכן נותן אמון באדם שלצדי. בבן /בת הזוג או במנהל בעבודה.

*********** אז איך עושים את זה? **********

השלב הראשון הוא שלב ההתבוננות.

לומר לעצמי (עדיף בקול רם) : אני רואה את הכיור מלא בכלים והכל מלוכלך, ואני אומר לעצמי "אי אפשר לסמוך על אף אחד פה"
ולנשום.
ועוד פעם לנשום.

ולהתבונן שבעצם יש בתוכי מין קול כזה, בין דמות כזאת, שאומרת לי
"אוף! אי אפשר לסמוך על אף אחד"

ושוב לנשום.

ולתת לאמירה הזאת להדהד, כמו הד (לכן כדאי לומר את זה בקול רם)

ואם עולה עצב וכאב, לקחת עוד נשימה. לא למהר.

****בקשה ***
קחו לעצמכם ממש עכשיו, אם זה אפשרי , כמה דקות לתרגל את שלב ההתבוננות. ותנשמו.

אם עולה בכם רצון לשתף פה בחוויה, מוזמנים.

"לא נורא, רוני רון, זה סופו של כל בלון"
איך אתם מגיבים כשהבלון של הילד שלכם מתפוצץ?
איך הייתם רוצים להגיב?

אבא, אני לא רוצה שתוותר על עצמך!

הבוקר היית לי שיחה עם הבן שלי,
התקשרתי אליו כדי לבקש ממנו להעמיס מדיח.
הוא לא רצה. מכל מיני סיבות.

אמרתי לו "אני מבין שאתה לא רוצה לעשות את זה, אבל אם אתה לא תעשה את זה , אז אני אצטרך לעשות את זה וממש בא שתקל עליי"

"אבא, בעצם את מכריח אותי לעשות את זה ע"י מניפולציה?"

אני: הממממ.....

אני: טוב, אתה יודע מה , אני מבין שזה לא נעים לך להעמיס מדיח,
אז אני אעמיס את המדיח.

"אבא, זה אותו משחק בדיוק. אני לא רוצה לוותר ולהעמיס את המדיח ואני גם לא רוצה שאתה תוותר ותעמיס את המדיח"

ובנקודה הזאת, מופיעה החמלה.

כשגם הוא וגם אני, רוצים להגיע להחלטה מי מעמיס את המדיח, אך לא מוכנים להשתמש באשמה או בושה או ויתור , בשביל להגיע להחלטה.
אנחנו באמת רוצים להגיע להחלטה ששנינו נהיה שלמים איתה.
שהצרכים של שנינו ילקחו בחשבון.

ואם אתם שואלים את עצמכם מי העמיס את המדיח,
בסופו של דבר מצאנו פתרון שענה על הצרכים של שנינו.
החלטנו שאני אחזור הביתה ונעמיס את המדיח ביחד :)

לפעמים מישהו אומר לנו משהו וזה נשמע לנו שהוא מאשים אותנו.
חלק מהבאת החמלה לעצמנו זה לשים לב לכך שאנחנו חווים האשמה.

למה זה חשוב?
כי כשאנחנו חווים האשמה, אנחנו בעולם של "בסדר ולא בסדר" ושם יש מעט חמלה, אם בכלל.
יכול שנמצא הסברים טובים ל"למה זה בסדר מה שעשיתי" אבל אנחנו עדיין באותו משחק. כי אם מה שאני עשיתי בסדר, מי שמאשים אותי - הוא לא בסדר.

אז מה עושים?

קודם כל מזהים את זה, עוצרים ולוקחים נשימה עמוקה. נשימה אמיתית, לא כמשל.

ואז אומרים לעצמנו, אני שומע האשמה או "הבת שלי מאשימה אותי"

ולוקחים עוד נשימה.

מפה אפשר ללכת לכמה מקומות
פנימה לצרכים שלי או פנימה לצרכים של הבת.
או לקחת עוד נשימה ועוד אחת ועוד אחת.
עד שזה יהיה אפשרי להכנס פנימה.

כמובן שאפשר להגיב מהמקום המואשם.
כולנו מכירים את זה ואין בזה משהו "לא בסדר"
רק שאנחנו יודעים איך זה נגמר ויש לנו אפשרות לבחור אחרת.

רוצים דוגמא? הנה.

אמא כלשהי , ביום כיפור, נתנה את המקום של הבת שלה בבית הכנסת למישהי אחרת, שלא היה לה מקום לשבת.

הבת בתגובה:

נתת את המקום שלי למישהי אחרת זה פגע בי,
פעם הבאה היית רוצה שתשאלי אותי לפני שאת נותנת את המקום שלי למישהו אחר.

האמא בתגובה:

הייתה אישה אחת שלא היה לה מקום לשבת ולכן נתתי לה את המקום שלך.

השיח עוד המשיך אבל בואו נעצור כאן.

מה בעצם האמא עושה בתגובה שלה?

מסבירה? מצדיקה את מה שעשתה?
מתגוננת?

כל הפעולות האלה יכולות להצביע על זה שהאמא חווה האשמה בדברי הבת.

ושהיא חווה האשמה, היא לא פנויה לצרכים של הבת (הקשבה, נראות, התחשבות, חופש)
לא פנויה לצרכים שלה בהקשר של האישה האחרת (התחשבות, נתינה, חסד)
לא פנויה לצרכים שלה בהקשר של הבת (אהבה, נתינה)
היא נמצאת בעולם שאם יש הסבר הגיוני אז היא בסדר (ואוף כמה זה קשה להיות בחוויה של אני לא בסדר)
ואם אין הסבר הגיוני ואני "באמת" לא בסדר, אז יש רגשות אשם וחרטה ובקשה סליחה.

ואני רוצה עולם שיש בו חמלה. רוך.
והתבוננות וחיפוש אחר צרכים, משנה את נקודת המבט, במקום מי אשם , נשאל מה חשוב לי כל כך.
מה חשוב לשני כל כך. ומשם נתקדם.

ילדה שכחנית

יום אחד החזרתי את הבת שלי ממסיבת יום הולדת. הצטרפה אלינו חברה שלה.
איך שהתחלנו לסוע אני שומע אותה אומרת לעצמה, "אוף שכחתי את התיק שלי, אני תמיד שוכחת דברים"
בהמשך הנסיעה היא נזכרה שהיא שכחה עוד משהו ושוב אמרה "אני ילדה שכחנית"
פעם הייתי שותק וחושב על זה בהמשך הערב ,
הפעם החלטתי להגיב.
אמרתי לה שאני לא מאמין שיש ילדה שכחנית ובכלל מה זה שכחנית.
ילדה ששוכחת כל יום? שבוע? חודש?
כולנו שוכחים דברים מידי פעם.
אז אולי ילדה שכחנית זאת ילדה ששוכחת יותר ממה שההורים שלך היו רוצים?
ואז הראתי לה צלחת פלסטיק ואמרתי לה שצלחת נשארת תמיד צלחת,
לעומת זה אנחנו משתנים כל הזמן, ובגלל שאנחנו משתנים, אז היום שכחתי ואולי מחר לא אשכח.

ואז... שכחתי לעצור לה ליד הבית...
והבת שלי אמרה: את רואה, גם אבא שלי שוכח לפעמים...

והזכרון שאנחנו אנושיים, עם הבלבול ועם השכחה, מאפשרים לחיות בחמלה ושינוי מתמיד.