02/01/2024
כשהתחילה המלחמה היתה לי סדנת סטנדאפ שבדיוק הגיעה לשלב הקריטי של התהליך, איפשהו בין זה שיש כבר קטעי סטנדאפ כתובים לעריכות ודיוקים ותחילת ההכנות למופע הסיום. ואז הכל נקטע ונעצר לאיזה חודש וחצי. לא אשקר שלדעתי הם קצת שמחו להיפטר ממני לתקופה אבל בסוף התחילו לצוץ קולות של געגועים וכמיהה לקצת נורמליות והחלטנו לחזור ללמוד.
כולם הגיעו לשיעור הראשון של אחרי ה-7 באוקטובר בפרצופים מודאגים. היה איזה פחד לצחוק, כאילו לא ברור אם כבר מותר לנו. ולמרות שכבר יש לי לא מעט ניסיון בסדנאות האלה, התלבטתי מה לעשות עם זה, כי אי אפשר פשוט להמשיך מהמקום שהפסקנו בו וברור גם שהטקסטים של קטעי הסטנדאפ שלהם צריכים לעבור התאמה למצב.
אז בתור התחלה קניתי להם מלא פחמימות ריקות ויין ואחרי שעלה קצת הסרוטונין הקולקטיבי, ביקשתי שכל אחד ואחת יעלו לבמה ויספרו על דבר מצחיק שקרה להם מאז ה-7 באוקטובר, עם או בלי קשר למלחמה. וזה מה שיפה, שגם בתוך הזוועות והאימה, יש מלא רגעים של צחוקים. וככה בתוך רבע שעה מתחילת השיעור כולנו כבר נקרענו מצחוק והיתה תחושה של שחרור מטורף וזה היה אחד השיעורים הכיפיים.
כי בסוף זה מה שאני מנסה ללמד בסדנאות שלי - שהומור הוא התרופה להכל, אולי חוץ מאין אונות וגם זה לא בטוח. ואפילו בתקופות איומות כמו אלה, אפשר להאיר איתו פינות חשוכות, להשתמש בו כמו סוג של זרקור. גיליתי את זה בהופעות מול חיילים ומפונים ואז בהופעות הפרטיות שזורמות מאז תחילת המלחמה (חמסה) וגם דרך התלמידים שלי. סטנדאפ זה משחרר ומרפא ובעיקר כל כך כל כך נחוץ.
והנה בשבוע הבא הם יעלו למופע הסיום שלהם, ולכולם יש בדיחות חדשות גם בהקשר של המלחמה. ואני מתה כבר לראות אותם על הבמה ובטוחה שגם האורחים שלהם ירגישו סוג של שחרור כשהם יצפו בהם.
וכל זה כדי לומר שאני פותחת סדנה חדשה ב-29.1, ימי שני בתל אביב. ויש עוד מספר מקומות למי שרוצה שנייה לקחת אוויר מהמציאות הדוחה ולמצוא את הדרך להאיר קצת על החושך וסליחה שזה יוצא כל כך פלצני אבל זה אמיתי מהלב.
לינק לפרטים נוספים בתגובה הראשונה.
