דליה יחיאל

היי אני שירה אוזן,
היום אני בת 14, ולפני שש שנים כשהייתי בת 8 גילו לאמא שלי סרטן השד.

אמא שלי היא אשה אחראית, אבל בשום שלב לא עלה בדעתה, שבגיל 38, היא צריכה להיות במעקב שוטף אצל כירורג שד.

לאמא שלי היה מזל, כי הגוש שלה היה במקום שאפשר להרגיש אותו.
לאמא שלי היה מזל, כי במקרה היא הרגישה אותו.

בעקבות מה שהיא הרגישה ובזכות מהירות הפעולה שלה גילו את הסרטן..

כשזה קרה עלינו כולנו על רכבת הרים. אני זוכרת שהייתי עצובה והיה לי מאוד קשה והייתי לחוצה, אבל לא פחדתי שאמא שלי תמות.

מהרגע הראשון אמרו לי שזו בעיה שאפשר לטפל בה.
שזה הולך להיות קשה, אבל לא בלתי אפשרי.

אני לא זוכרת הרבה מאותה שנה, אבל מה שאני זוכרת, ויודעת זה שבזכות צוות רפואי מדהים, התמיכה של הסביבה שלנו והכי חשוב, הנחישות והאחריות של אמא שלי, וגם בזכות המזל שהיה לה ובזכות זה שישר כשהיא הרגישה שמשהו לא כשורה היא הלכה להיבדק החיים של כולנו ניצלו.

אז אני מבקשת מכן, אל תשאירו מקום למזל, ותלכו להיבדק.
למענכן, למען הילדים שלכם ולמען הסובבים אתכן.
״גילוי מוקדם מציל חיים״!❤️

#חלאסרטן
#סרטןשד
#גילוימוקדםמצילחיים
#בנותמשתפות
#ממוגרפיהמצילהחיים
#ממוגרפיה

הבוקר קיבלתי את ההודעה הזו ממתאמנת.
ההודעה הזו מתמצתת את כל האני מאמין שלי בחינוך ילדים.

האימון שלנו ביום ראשון היה פשוט *סימולציה מושלמת* לאתגר שהציב לי היקום היום בבוקר עם נגה.
היא הלכה לישון מאוחר מהרגיל (מסיבות אובייקטיביות ומוצדקות שלא בשליטתה) והיה לה ממש קשה להתעורר בבוקר.
היא היתה פשוט אומללה.
היא לא רצתה ללכת לבית ספר.
בכתה שהיא עייפה.
לא רצתה להתלבש.
לא לאכול.
לא כלום.

היא הסתובבה סביבי והלכה אחרי שמוטה וחסרת אונים.
נמרחה עם הזמן בחוסר חשק ומירמור, והכל תוך כדי ההתארגנות שלי וכשאני עצמי עוד לא יודעת איך קוראים לי והשעה כבר 7:10.

ברגיל - זאת סיטואציה עם פוטנציאל נפיצות מטורף, אבל השיחה שלנו ישבה לי כ"כ טוב בראש, שהיה לי ברור לגמרי מה אני צריכה לעשות.

ובגרסה המקוצרת של המשך האירועים -
שיימתי,
חיבקתי,
הכלתי,
נשמתי,
בעדינות הבהרתי שלבית ספר היא תלך בסוף,
ואז שוב חיבקתי, נשמתי, הלבשתי, סירקתי,
וגם כשהיא התעצבנה וירתה חיצים לכל הכיוונים ולעברי, המשכתי להיות שם נושמת, רגועה ובעיקר ממש זמינה עבורה.

ואז (בתעופה עצמית נסתרת) הסעתי לבית ספר ילדה שמתחילה את היום לא בדיוק מבסוטה על החיים, אבל בעיקר והכי חשוב לא מרוטה, חבוטה, ובסערת רגשות ואפילו הצליחה בשלב כלשהו להגניב לי חצי חיוך.

למה זו תמצית האני מאמין שלי?
למה זו מערכת היחסים שאני רוצה שתהיה בין הורים לילדים?
למה זה בסדר, בסיטואציה כזו, לסרק ולהלביש ילדה בת 11?
למה מפחיד אותנו לפעול ככה?
ולמה זה בדיוק, בדיוק מה שהילדים שלנו צריכים?

היום, ב 20:30, יעל ואני עולות ללייב באינסטגרם שידבר בדיוק על זה.

לינק לאינסטגרם שלי בתגובה הראשונה.

אומץ.
כמה אנחנו רוצות להיות אמיצות.
כמה אנחנו רוצות לגדל ילדים אמיצים.
כאלה שידעו להביע את דעתם, ללכת נגד הזרם כשצריך, לתת ביטוי לערכים שהם מאמינים בהם ולפעול על פי צו ליבם.

אומץ.
מחשבות על שתי נשים אמיצות שהן ההשראה לפוסט הזה - עדי גוזי ומאיה וורטהיימר.

האומץ לפעול.

כל אחת בדרכה,
כל אחת בעוצמותיה.
האומץ לרוץ לקו האש, האומץ להביע את דעתך, האומץ להיות אדם פעיל וערכי.

מבחינתי, זה לא קשור לדעה כזו או אחרת, לערך כזה או אחר, אלא קשור קשר ישיר לאמונה שלנו בעצמנו, אמונה שלמילים שלנו יש משמעות וכוח, אמונה שאפשר לייצר שינוי ולצד זה אמונה ביכולת שלי לעמוד בביקורת, בשונות, בארס.

זה קשור גם לאמונה שלנו שגם הקול הזה צריך להשמע. גם אם זו הנורמה, גם אם ככה מתנהלים החיים, אנחנו מאמינות שזה יכול להיות אחרת, ואנחנו פועלת באומץ כדי לקדם את המטרות שחשובות לנו.

אני מודה, שהייתי שמחה להיות הרבה יותר אמיצה.
יש מקומות בחיים שהייתי שמחה להיות בהם אמיצה יותר. מקומות שאני מצרה עליהם עד היום. מאוד אפילו.

אני רוצה להאמין, שאחרי השיעורים שהאירועים האלה לימדו אותי, הייתי נוהגת אחרת.

בשנים האחרונות, אני שמה דגש על היכולת שלי להביע את דעתי, ללכת אחרי צו ליבי. להיות אמיצה.

התזכורת הזו, המודל של נשים אמיצות, מזכיר לי כל יום למה זה כדאי.

עדי ומאיה, תודה לכן על זה.
תודה, שלמרות שאנחנו לא מכירות, יש לכן חלק בהתפתחות האישית שלי.

יומן סגר - יום 32

איתמר חזר לבית ספר.
הבנות בהתארגנויות בוקר.
אני על הספה, אחרי שיעור פילאטיס בזום ויש פה שקט.

מכירות את זה, שמרוב שיש מליון דברים שאתן רוצות לעשות, אתן לא יודעות איפה להתחיל, מה לעשות קודם, על מה לוותר?

אני יודעת שיש המון הורים שקשה להם לשמוע את הילדים משתמשים במונח בא לי. גם אני מצאתי את עצמי אומרת לילדים ״בא לי זה באינדונזיה״ ועוד כל מיני משפטים שמשמיצים את המונח בא לי.

חייבת להודות, שהיום, אני אוהבת ילדים שאומרים בא לי. שיודעים מה בא להם. מה הם רוצים.
זה לא אומר שהם תמיד יקבלו מה שבא להם, אבל כמה חשוב לדעת מה בא לי.

במרוצות החיים, אנחנו מאבדות את הבא לי. חושבות מה נכון, מה מצפים מאיתנו, ושוכחות להסתכל פנימה אל עצמנו, אל הרצונות שלנו, אל הבא לי שלנו....

היום, אחרי ימים ארוכים שלא הצלחתי לשמוע את עצמי, החלטתי שאני ביום בא לי.

בא לי
להתקלח בנחת.

בא לי
ללכת לחנות ספרים לקנות ספרים שהמליצו עליהם בקורס החדש שהתחלתי.

אח״כ קבעתי עם חברה
ובערב עם עוד חברה.

למה?

כי אני יודעת שלפעמים צריך לתת לנפש את מה שבא לה.
גם אם זה לא הכי מדוייק. ולא הכי יעיל וגם אם יש מליון דברים חשובים יותר.

אז היום, אני ביום בא לי.

מה בא לכן היום??

סגר 3 - יום 31

הלכתי לישון אופטימית.
ביום שלישי, איתמר יחזור ללימודים.
זה ישנה את כל התמונה.

קמתי למערכת החינוך שלא נפתחת כרגע.
ועם זה יצאתי לקליניקה בבוקר.

7:45 אני צועדת ברחוב ושומעת אמא צועקת על הילדים שלה.

נשבר לי הלב.

נשבר לי הלב עלינו, האמהות, שהגענו לקצה גבול היכולת שלנו.
נשבר לי הלב על הילדים שקמים בבוקר לתוך מערכת משפחתית מותשת.
נשבר לי הלב שכולנו סגורים בבתים, שאין לנו מספיק רגעי אוויר אחד מהשני.
נשבר לי הלב שיש הרבה רגעים שהאווירה המשפחתית מתוחה, זעופה, כועסת.
נשבר לי הלב מזה שההחלטות שמתקבלות במדינה שלנו מונעות משיקולים פוליטיים.
נשבר לי הלב מזה שאין לי אמון בנבחרי הציבור.
נשבר לי הלב מזה שאני לא רואה את הסוף.

ואז אני חוזרת הביתה לרוני, וחברתה הטובה שארגנו הפתעה למורה שלהן.
קיבלו השראה בטיק טוק ועצרו לומר לה תודה על כל התקופה הזו.

השבר מתאחה ומתמלא בידיעה שגם בתוך הקושי, יש רגעים קסומים של מחוות, של ראיית האחר, של יצירתיות, של יוזמה, של נחישות, של יכולת ניהול וארגון, של אהבה.

נחת ללב שבור.

זו העבודה שלי בימים אלה. לעצור. לראות את הטוב. את היש. את הרגעים האופטימיים. את היופי שקיים.
זה דורש ממני מאמץ, אבל עוזר לי לשמור על הנפש.

סגר 3 - יום 30

אתמול חשבתי בקול רם עד מתי יומן סגר.
שירה ענתה לשאלה שזרקתי לחלל האוויר ואמרה שיומן סגר שלי קשור לילדים, ולכן היומן צריך להמשיך עד שהם יחזרו לבית הספר.
ואז היא הוסיפה -
אלא אם נמאס לך ואז את יכולה להגיד שהסגר נגמר.

מודה, שאהבתי את התשובה שלה.

אהבתי כי הבנתי שהיא מבינה את מטרת הכתיבה.
אהבתי שהיא רואה את המחויבות. ההשקעה. המאמץ שבכתיבת יומן.
אהבתי שהיא מבינה שהסגר לא באמת נגמר.
ואהבתי שהיא יודעת למצוא פתחי מילוט ולוגיקה פנימית.

כי גם זו מיומנות חשובה לחיים.

בכל מקרה, בינתיים אני ממשיכה.

סגר 3 - יום 29

אתמול בערב רוני אמרה שהיא תקום הבוקר לקשט את הבית לכבוד יום ההולדת של שירה.

רוני יצירתית, משקיענית, חושבת על הפרטים הקטנים. אבל גם אם היא לא היתה כל הדברים האלה, והייתי חושבת שאני אעשה את זה יותר טוב, הייתי מגיבה בדיוק באותה הצורה.

זזה אחורה ונותנת לה לארגן.

היא קמה מוקדם (יחסית) בשבת בבוקר,
ובעבודת צוות עם גור, הגו את הרעיון המקסים הזה.

מפה לשם כולנו הרווחנו. טוב, כמעט כולנו.
שירה הרגישה את האהבה של רוני.
רוני הגתה רעיון מקסים וקיבלה פירגונים מפה ועד יפן.
רוני ידעה שאני סומכת עליה.
אני התפנקתי במיטה בבוקר.
ורק אבא גויס למשימת הניפוח.
האצלת סמכויות במיטבה.
ואיתמר? ישן...

סגר 3 - יום 28

כשהחלמתי מהסרטן, לא היה לי מושג במה אעבוד כשאהיה גדולה.
לא היתה לי שום שאיפה, אפילו לא טיפת ברק בעיניים. כלום. הרגשתי שאין לי מה לתת לעולם. שריק לי.

אבל גם בימים המרוקנים ההם, ידעתי שאחרי מה שעברתי, אני לא רוצה להיות שכירה.

אני לא רוצה לבקש רשות לצאת לחופש, אני לא רוצה להסביר לאף אחד למה אני צריכה להתחיל יותר מאוחר ( רופא שיניים) או למה אני יוצאת יותר מוקדם (אסיפת הורים).

זו היתה הפתעת המאה בשבילי, כי בחיים לא העלתי על דעתי שאהיה עצמאית. חשבתי שזה ממש לא מתאים לי. לאישיות שלי.

השבוע יצאתי לחופשה ספונטנית אחרי שנתתי דין וחשבון רק לעצמי.
כי להיות עצמאית זה לא אומר שאין לי בוסית על הראש, זה רק אומר, שאני הבוסית של עצמי.

והשבוע פירגנתי לי לצאת לחופשה.
אם כבר להיות הבוסית של עצמי, אז לפחות שאני אהיה טובה

סגר שלישי - יום 27

אני חייבת להודות שאחת הסיבות שבחרתי להתרחק מהבית ולהתקרב לטבע היה זמן המסכים.

רציתי פחות זומים ויותר טבע, אוויר, משחקי ילדים.

המטרה הושגה. היה פה הכל מהכל. טיולים, מלחמת מים, 1,2,3 דג מלוח, משחקי קלפים, מסיבה, התעמלות, המצאת ריקודים, משחקי חברה.

היה גם מסך. במינונים אחרים וסבירים (לשם שינוי גם בלי הרבה תזכורות ובקשות שלי).

באחד הערבים, ביקשתי מרוני לכבות את המסך. היא כיבתה בחוסר שביעות רצון.

כמה דקות אחר כך, היא ניגשה אליי לחיבוק לילה טוב וראתה שאני צופה בפרק של סדרה.

מה היא אמרה לי?
אמא, איזה מודלינג זה?
היא היתה כל כל חמודה, ואני הרוסה על זה שהיא משתמשת במונחים מקצועיים. אני גם חושבת שמודלינג זו אבן דרך בחינוך ילדים.

ועדיין.
אני נוהגת והם לא.
אני שותה בירה, מפעם לפעם, והם לא.
ואני יכולה לצפות בפרק מסדרה, גם כשהם התבקשו לסגור מסכים וללכת לישון.

השאלה היא, איך אני מתווכת את זה לילדים.
כשאני הייתי קטנה, המשפט שאמרו לי היה, מה שלגדולים מותר, לקטנים אסור.

היום, אני פחות מתחברת להסבר הזה. אני לא אוהבת הנחתות ומעדיפה להסביר את הרציונל שעומד מאחורי הבקשה שלי. שעות שינה. זמן מסך. ההבדלים הפיזיולוגיים ביננו.

המטרה שלי היא שהם יבינו שיש הגיון בבקשות שלי. הם לא תמיד יסכימו איתן. הם לא תמיד יקבלו אותם בחיוך. אבל הם יגדלו בידיעה שהבית שלנו הוא לא מקום שרירותי שפועל לפי קפריזות.

סגר שלישי - יום 26

המקום הזה

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לִהְיוֹת בִּמְקוֹם הַזֶּה,
צָהֹב לָהֶם מִדֵּי,
שֶׁקֶט שֶׁאֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּגֵּע.
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁאֱלֹהִים גָּדוֹל עֲלֵיהֶם
בַּמִּדְבָּר הָזָה.
אֲנָשִׁים נִבְהָלִים כְּשֶׁהֵם
שׁוֹמְעִים אֶת הַכּוֹכָבִים בַּלֵּילוֹת.
אֲבָל יֵשׁ גַּם אֲנָשִׁים שֶׁנִּדְבָּקִים לַשֶּׁקֶט הָזָה,
וְאֵינָם יְכוֹלִים לָשׁוּב וּלְהִפָּרֵד מִמֶּנּוּ.
אֵלֶּה, יִשָּׁאֲרוּ כָּאן.

חיים גורי

לא גדול עליי המדבר הזה.
ואני לא נבהלת שאני שומעת את הכוכבים בלילות.

אבל להשאר כאן?
שנים אני הופכת והופכת בזה.
האם אני יכולה להתרחק מהמרכז, מתל אביב, מהמוכר?
לחיות חיים אחרים.
לא יודעת...
לפעמים בא לי שיהיה לי את האומץ לבדוק.
לפעמים לא.

סגר שלוש - יום 25

אחרי הנסיעה לעין הבשור שאלתן אותי אם הצלחתי להדליק את הנר.
זו היתה שאלה טובה.

שאלה טובה, כמו שאלה טובה, מאפשרת לנו לעצור, להסתכל פנימה ולמצוא תשובה.

החופשה בעין הבשור היתה מעולה. בדיוק מה שהייתי צריכה. חברה מעולה. טבע במיטבו. ילדים שמחים. זמן משותף ונינוח עם הילדים.
ועדיין לא הרגשתי שהגעתי ליעד.

המחשבה על עוד שבוע זומים בבית לא עשתה לי טוב. הרגשתי שאני שוב שוקעת.

כשהתבוננתי פנימה, הבנתי שאם להיות קרובה לטבע עשה לי טוב והסגר ממשיך לעוד שבוע, הילדים שמחים גם הם מהשינוי שגרה וגור מפרגן - אין שום סיבה להשאר בעיר.

שאלה אחת טובה.
הסתכלות פנימה.
תשובה.
יציאה לפעולה.

זה לא תמיד קל ופשוט.
הפעם זה היה.

תודה לכל מי ששאלה והתעניינה, עזרתן לי מאוד.

סגר שלוש - יום 23

לפני כמה ימים צד את עיניי סקר שבדק למה אנחנו הכי מתגעגעים.
התשובות היו -

נסיעות לחו״ל
בתי קפה ומסעדות
ללכת בלי מסיכה

ובטח עוד תשובות שאני לא זוכרת....

התשובה שלי היתה כל כל ברורה - ללכת בלי מסיכה.

הסקר הזה עזר לי להבין עד כמה הגעגוע שלי מתמקד בדברים הקטנים (שהם הכי גדולים).

ארוחות שישי אצל ההורים שלי, לחיבוק שלהם (כזה שמגיע בלי תחושת אשמה) ולאנשים מחייכים (בלי מסיכה).

למה אתן מתגעגעות?

תמונה משפחתית, ללא ריחוק חברתי, ללא מסיכות, בחורף ניו יורקי.