09/06/2026
ד"ר ליאורה הנדלמן-בעבור, חוקרת בכירה במרכז, מגיבה בדף האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם על מות היוצרת האיראנית-צרפתיה מרג'אן סטראפי.
מרג'אן סטראפי (1969–2026) | ד"ר ליאורה הנדלמן-בעבור
ב-4 ביוני הלכה לעולמה בפריז, בגיל 56, מרג'אן סטראפי, הסופרת, האמנית והבמאית הצרפתייה-איראנית, מחברת סדרת הרומנים הגרפיים פרספוליס. מותה הוא הזדמנות לעצור ולחשוב על מקומה של יצירה זו בעיצוב הדימוי המערבי של איראן בעשורים האחרונים.
במאמר שפרסמתי ב-2008 על מושגי "בית" ו"גלות" בנרטיבים האוטוביוגרפיים של נשים איראניות בגלות, הוקדש מקום גם לפרספוליס, לצד 'לקרוא את לוליטה בטהראן' של אזאר נפיסי ו'ליפסטיק ג'יהאד' של אזאדה מואבני. פרספוליס בלט ביניהם בכנותו הברוטלית: סטראפי תיארה את החוויות הכרוכות ב"חוסר-בית" מתמשך לא כקורבן, אלא כמי שמתבוננת בעצמה ללא רחמים. היא כתבה על שנות הגלות בנעוריה בווינה, שכללו צריכת סמים, חיים בסקווטים וברחוב, אכילה מתוך פחי זבל; על החזרה לטהראן, שבה הרגישה זרה עוד יותר; על ניסיון התאבדות; ועל נישואים קצרים שעלו על שרטון. כפי שאמרה בעצמה: "אני זרה באיראן... זו הרגשה טובה לא להשתייך לשום מקום, ובו בזמן זו הרגשה קשה."
המניע המוצהר של סטראפי בפרספוליס היה לפוגג את התפיסה המערבית של איראן כמקור של "פונדמנטליזם, פנאטיות וטרור". אלא שדווקא ההצלחה המסחרית האדירה של פרספוליס שהפך לרב-מכר עולמי והופק לסרט אנימציה שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן והיה מועמד לאוסקר - הציבה אותה, יחד עם נפיסי, במוקד אחד הוויכוחים הנוקבים בלימודי איראן בדיאספורה.
המבקר החריף ביותר היה חמיד דבאשי, חוקר איראני-אמריקאי מאוניברסיטת קולומביה. בביקורת פוסט-קולוניאלית מ-2006 הוא כלל את סטראפי, לצד סופרות גולה איראניות אחרות ובהן אזאר נפיסי, בקטגוריות של Native Informers ו- Comprador Intellectuals - מונחים המתארים אנשי רוח מהעולם הלא-מערבי המעניקים, לטענתו, לגיטימציה לשיח ההגמוני המערבי באמצעות סמכותם כ"ילידים" בני המקום. לטענתו, חרף הצהרותיהן של המחברות על רצון לתקן את הטיותיו של המערב כלפי איראן, השיגו היצירות את ההפך הגמור: הן הנציחו קונבנציות אוריינטליסטיות. דבאשי קשר זאת ישירות להקשר הפוליטי שלאחר 11 בספטמבר, וטען שפרסום הספרים שירת למעשה את "המלחמה בטרור" של ממשל בוש באמצעות אקזוטיזציה של טהראן והצגת הרפובליקה האסלאמית כ"מתועבת, אלימה, ומעל לכול מתעללת בנשים", תוך הסוואת מה שהוא ראה כ"שליטה גלובלית רבת-עוצמה" באצטלה של "ביקורת לגיטימית על עריצות מקומית".
הביקורת הזו, שעוררה בזמנה פולמוס נרחב, חידדה שאלה שלא נסגרה עד היום: האם ספרות הזיכרונות של נשים איראניות בגלות ערערה על הסטריאוטיפים המערביים, או שמא, דווקא בשל הצלחתה והעיתוי שבו הופיעה, סיפקה להם בסיס "אותנטי" ומבפנים? סטראפי עצמה ראתה ביצירתה גשר תרבותי. היא טענה שאם אנשים יחוו חיים ביותר ממדינה אחת, הם "ישנאו קצת פחות". המתח בין הכוונה הזו לבין הקריאה הביקורתית של דבאשי הוא חלק ממה שהופך את פרספוליס לטקסט שראוי להמשיך ללמד, לקרוא ולהתווכח עליו.
בשנותיה האחרונות חזרה סטראפי אל הקומיקס שזנחה כשני עשורים קודם לכן, כשערכה את האנתולוגיה אישה, חיים, חירות, שהוקדשה למחאות שפרצו באיראן לאחר מותה של מהסא אמיני בספטמבר 2022. עד סוף חייה נותרה סטראפי קול מובהק למען חירותן של נשים איראניות.
לפי בני משפחתה, היא נפטרה "מעצב", מעט יותר משנה לאחר מות בעלה, מתיאס ריפא.
מי שמבקש להעמיק, מוזמן לקרוא את רשימת הביקורת שלי על "פרספוליס" שהתפרסמה בעברית בכתב העת ג'מאעה (כרך 17, 2009): https://doi.org/10.64166/zh2dya17
על מושגי "בית" ו"גלות" בשלוש האוטוביוגרפיות Hendelman-Baavur, L. (2008). Guardians of new spaces: "Home" and "exile" in Azar Nafisi’s Reading Lo**ta in Tehran, Marjane Satrapi’s Persepolis series and Azadeh Moaveni’s Lipstick Jihad. Hagar: Studies in Society and Culture, 8(1), 45-62. https://doi.org/10.64166/zb3tvj83
********
ד"ר ליאורה הנדלמן-בעבור היא חוקרת איראן המודרנית באוניברסיטת תל אביב. מחקריה עוסקים במגדר, תרבות חזותית ונרטיבים של גלות וזיכרון באיראן ובדיאספורה האיראנית.
