23/08/2026
יש שיחות שאני שומעת שוב ושוב.
״אנחנו לא יודעים מה יש לילד.
אנחנו רק יודעים שלא טוב לו.
ונמאס לנו כבר לקבל טלפונים מהמורים.״
הסתכלתי על ההורים ובתוך תוכי חשבתי:
אם רק הייתם יודעים כמה שיחות שלי מתחילות בדיוק ככה.
בדרך כלל, כשמשפחה מגיעה אליי, אני לא מסתכלת רק על הילד.
אני מסתכלת גם על ההורים.
כמה הם פנויים לתהליך?
כמה הם מוכנים להיות מגויסים?
כמה כוחות נשארו להם אחרי כל מה שכבר עברו?
אבל הפעם הרגשתי שלפני הכול, אני צריכה קצת לחזק אותם.
ואז פגשתי אותו.
ילד בכיתה ב׳.
לא קורא.
עדיין מתקשה בזיהוי אותיות.
אבל זה לא היה הדבר הראשון שפגשתי.
פגשתי ילד מתנגד.
עצוב.
היפראקטיבי.
ילד שכל הגוף שלו אמר לי שהוא רוצה לברוח.
״לא.״
״אני לא רוצה.״
״לא בא לי.״
אז הנחתי רגע למיפוי.
במקום להכניס אותו מיד לעולם שלי, נכנסתי לעולם שלו.
דיברנו על הדמויות שהוא אוהב.
על הסדרות שהוא צופה בהן.
על הדברים שמצחיקים אותו ומעניינים אותו.
והתחלנו משם.
במפגש השני כבר היינו במקום אחר לגמרי.
הפעם גם המיפוי שלי נראה אחרת.
עדיין בדקתי את מה שהייתי צריכה לבדוק, אבל דרך העולם שלו, דרך משחק ודרך קשר שכבר התחיל להיבנות.
בסיום המפגש עדכנתי את ההורים שהכול עבר מצוין.
והם הסתכלו עליי ושאלו:
״איך הוא הצליח לשבת איתך?
הוא לא מוכן לשבת אפילו דקה.״
וזה בדיוק העניין.
לפעמים לפני שאנחנו מבקשים מילד ללמוד, אנחנו צריכים לגרום לו להרגיש שיש לו מקום בטוח ללמוד בו.
הילד הזה, שהגיע אליי בכיתה ב׳ כשהוא עדיין לא קורא ולא מזהה את כל האותיות, סיים את התהליך כילד קורא.
אבל מבחינתי, זה לא ההישג היחיד.
הוא סיים את התהליך כילד שמאמין בעצמו יותר.
ובמקביל למדנו יחד איך אפשר לתרגל גם בבית בלי שכל מפגש עם מחברת יהפוך למלחמה.
זה לא תמיד פשוט לגייס ילד לתרגול.
גם לנו, המבוגרים, לא תמיד מתחשק לקום ולעשות ספורט, להתאמן או לעשות משהו שמאתגר אותנו.
אבל כשמתחילים להרגיש את השינוי, מגיע גם הפידבק.
היכולת גדלה.
הביטחון גדל.
והמוטיבציה מתחילה להשתנות.
למידה היא תהליך של אימון.
ואימון דורש התמדה, התאמה והמון אמונה בדרך.
אז אל תוותרו להם.
ובעיקר, אל תוותרו עליהם. ❣️
קשב ללמוד - לב להאמין.
https://wa.me/p/27870253912628368/972523717173
