נקודת מפגש - מיניות ויחסים בגובה העיניים

למנף את הניסיון החינוכי שלך ולעשות עוד 1,000 ש"ח בשבוע,
כשאת מדברת עם נערים ונערות על הנושאים הכי חשובים שיש.
כל מה שצריך זה לשלב את הגישה שלך לנוער - עם הכלים והאומץ לדבר על מיניות בגובה העיניים.

עוד שעה בדיוק.
הרצאת זום שמסבירה הכל.
הצטרפות בקישור שבתגובות.

אי אפשר להמשיך לפחד מהמילים:
מיניות. דימוי גוף. יחסים. גבולות.

אי אפשר להשאיר את הטיקטוק, הפורנו וקבוצות הוואטסאפ
או הטלגרם להיות המחנכים הבלעדיים.

והאמת היא שגם אי אפשר להמשיך להגיד למחנכות “תדברו על זה”
בלי לתת להן שפה וכלים אמיתיים לרגע האמת.

אז החלטנו לעשות מעשה.

בפעם הראשונה -
אנחנו פותחים את השיטה שלנו לקהל הרחב.
בחינם, עם מלא כלים ופרקטיקה מהשטח.

מיני קורס בן 4 ימים:
״לדבר מיניות: ממבוכה להשפעה״

אנחנו עובדים עם מעל 2,000 נערים ונערות בכל שבוע.
אנחנו רואים מה עובד.
ואנחנו רואים כמה אנשי ונשות חינוך צמאים לכלים.

אם אתם מאמינים שחינוך מיני מיטיב צריך להיות חלק מהשגרה,
ולא משהו שמפחדים ממנו -
תצטרפו אלינו

31.5–3.6
כל ערב ב‑20:30
לייב בזום
בחינם חינם

כל הפרטים בלינק בתגובות

8 נקודות על בנים, גבריות והסרט "בתוך המנוספירה" של לואי תר'ו (נטפליקס):

1. בנים בגיל ההתבגרות הם אוכלוסיה פגיעה. תנו לזה רגע. החבורות האלה של הבנים שאף אחד לא יודע מה לעשות איתם כי הם ציניים או אלימים או שטותניקים בלי שכל או פשוט "בבונים". החבורות האלה הן קבוצות של בנים פגיעים מאוד.

באחוזים גבוהים יותר הם מפתחים התמכרות לסמים ואלכוהול, באחוזים גבוהים הרבה יותר הם מתקשים בלימודים, באחוזים גבוהים הרבה יותר הם לוקחים חלק באירועי אלימות - כתוקפים או כקורבנות (או גם וגם).
באחוזים גבוהים הרבה יותר הם מרגישים בודדים ומסתגרים עמוק בחדר ובמסך.

2. לבנים אסור להיות חלשים. לא לגמרי, אבל למעט משחקי כדורגל או אירועים טראגיים, ל-בנים, בתפיסה הפנימית של רובם, אסור להביע רגשות. אם הם מביעים רגש הם נענשים על זה על ידי החברים שלהם, ולפעמים גם על ידי בנות בסביבתם. הומו זו קללה שהמשמעות שלה היא "יצאת מהקווים של מה זה אומר להיות גבר, תחזור זריז", ולא סתם היא הנפוצה ביותר בבתי ספר כבר מעל 2 עשורים. איך אמר לי פעם נער מתוק בסדנה: "אני אוכל סרט על זה שאני אוכל סרט" - אסור לי להתבלבל או להיות עצוב או לאבד את עצמי.

3. אם אני נער בגיל ההתבגרות אני בהכרח חווה בלבול והתרגשות ופחד, ו"אוכל" הרבה סרטים. וזה עוד לפני שדיברנו על שנים של קורונה, מלחמות, חוסר יציבות וגיוס שמחכה לי מעבר לפינה. אם אסור לי להחצין את הרגשות האלה או לספר עליהם לחברים הקרובים שלי, או שלא ראיתי דמות גברית בוגרת לידי שעושה את זה - אני צריך להשקיע הרבה אנרגיה בלהסתיר. אחת הדרכים הכי טובות להסתיר היא להפגין הרבה כוח כלפי חוץ: להדוף, לצחוק, לתפוס מקום, לפעמים להשפיל ולפגוע, ולפעמים פשוט להיות "אדיש", אחד כזה שדברים לא נוגעים לו.

4. כחברה אנחנו עוד לא ממש יודעים מה לעשות עם הבנים שלנו. איזו משמעות לתת להם? איזו שייכות ואיזה כיוון? לנערות פותחו בעשורים האחרונים הרבה תכניות מעולות שקשורות במנהיגות או בלימודי מחשבים, מדעים או מתמטיקה. יש הרבה יותר נערות עם מודעות, שיודעות לעמוד על שלהן, כנראה שיותר מאי פעם. לנערים אין ממש מקבילה. בעולם המערבי בטוח שאין, ולנו יש את הצבא.

5. מצד אחד הצבא הוא כלי מדהים שעוזר להרבה נערים לצלוח את גיל ההתבגרות. אין כמעט ארגון חינוכי שעובד עם נוער בסיכון שלא מכוון לגיוס משמעותי. והאמת היא שזו מוטיבציה שעובדת יופי. היא נותנת משמעות ושייכות, ומטרה ברורה לשאוף אליה. אבל במקביל - לא כולם מוצאים את עצמם שם, והצבא גם דורש קשיחות וביצוע, שלפעמים מעודדים עוד ממה שציינתי בסעיפים הראשונים.

6. בנים מחפשים תשובות. הם מוצאים אותן גם, לפעמים, במשפיענים כמו אלה שמופיעים בסרט של לואי ת'רו. חבר'ה שנותנים להם שייכות, משמעות ומסרים פשוטים וברורים - על גברים, על נשים ועל איך העולם עובד. "אני קודם כל אוהב אתכם ומעריך אתכם על מי שאתם". ככה פותח את השיחה אחד המשפיענים עם שני מעריצים שבאים לדבר איתו.

7. אחר כך יבואו מסרים רעים מאוד - על נשים, הומואים, על גבריות ודי מהר זה מדרדר גם לתיאוריות קונספירציה ואנטישמיות. הם מקבלים שם מענה גרוע לבעיות אמיתיות. בארץ ה"מנוספרה" הזו נראית קצת אחרת אבל יש לא מעט דמויות שמשתמשות בעקרונות דומים, גם אם לא בדיוק באותה קיצוניות. תריצו חיפוש: ראיין חצבני, מישל טרוני, מתן ניסטור. מצב טוב שהבנים שלכם מכירים אותם. מה שמוביל לנקודה הכי חשובה.

8. להזדעזע זה כלי חינוכי גרוע. בסרט הזה (ובמציאות) יש חלקים מזעזעים באמת, אבל כדי ליצור שינוי אנחנו חייבים לדבר עם הבנים שלנו על גבריות של "מה כן". להראות מודלים של גבריות שיש בה גם רגישות וגם כוח (ושלפעמים רגישות היא אשכרה כוח). לדבר על אומץ רגשי לצד אומץ לקום ולהסתער. לתת מקום לכוחות שלהם - גם אם הם לא באים לידי ביטוי רק במילים, לראות אותם ולאהוב אותם ולהאמין בטוב שלהם, לצד הצבת גבולות ופיתוח חשיבה ביקורתית על התכנים שמקיפים אותם.

אם יעניין אתכם לשמוע עוד על גידול של בנים ונערים כתבו "אני" בתגובות, ונשלח פרטים על וובינר שאנחנו נקיים בקרוב בנושא.

TTal Kaplan

8 נקודות על בנים, גבריות והסרט "בתוך המנוספירה" של לואי תר'ו (נטפליקס), בקצר - אם יש לכם בנים או אתם עובדים עם בנים - צפו, עם שלוק טוב של ביקורת.

1. בנים בגיל ההתבגרות הם אוכלוסיה פגיעה. תנו לזה רגע. החבורות האלה של הבנים שאף אחד לא יודע מה לעשות איתם כי הם ציניים או אלימים או שטותניקים בלי שכל או פשוט "בבונים". החבורות האלה הן קבוצות של בנים פגיעים מאוד.

באחוזים גבוהים יותר הם מפתחים התמכרות לסמים ואלכוהול, באחוזים גבוהים הרבה יותר הם מתקשים בלימודים, באחוזים גבוהים הרבה יותר הם לוקחים חלק באירועי אלימות - כתוקפים או כקורבנות (או גם וגם).
באחוזים גבוהים הרבה יותר הם מרגישים בודדים ומסתגרים עמוק בחדר ובמסך.

2. לבנים אסור להיות חלשים. לא לגמרי, אבל למעט משחקי כדורגל או אירועים טראגיים, ל-בנים, בתפיסה הפנימית של רובם, אסור להביע רגשות. אם הם מביעים רגש הם נענשים על זה על ידי החברים שלהם, ולפעמים גם על ידי בנות בסביבתם. י'הומו זו קללה שהמשמעות שלה היא "יצאת מהקווים של מה זה אומר להיות גבר, תחזור זריז", ולא סתם היא הנפוצה ביותר בבתי ספר כבר מעל 2 עשורים. איך אמר לי פעם נער מתוק בסדנה: "אני אוכל סרט על זה שאני אוכל סרט" - אסור לי להתבלבל או להיות עצוב או לאבד את עצמי.

3. אם אני נער בגיל ההתבגרות אני בהכרח חווה בלבול והתרגשות ופחד, ו"אוכל" הרבה סרטים. וזה עוד לפני שדיברנו על שנים של קורונה, מלחמות, חוסר יציבות וגיוס שמחכה לי מעבר לפינה. אם אסור לי להחצין את הרגשות האלה או לספר עליהם לחברים הקרובים שלי, או שלא ראיתי דמות גברית בוגרת לידי שעושה את זה - אני צריך להשקיע הרבה אנרגיה בלהסתיר. אחת הדרכים הכי טובות להסתיר היא להפגין הרבה כוח כלפי חוץ: להדוף, לצחוק, לתפוס מקום, לפעמים להשפיל ולפגוע, ולפעמים פשוט להיות "אדיש", אחד כזה שדברים לא נוגעים לו.

4. כחברה אנחנו עוד לא ממש יודעים מה לעשות עם הבנים שלנו. איזו משמעות לתת להם? איזו שייכות ואיזה כיוון? לנערות פותחו בעשורים האחרונים הרבה תכניות מעולות שקשורות במנהיגות או בלימודי מחשבים, מדעים או מתמטיקה. יש הרבה יותר נערות עם מודעות, שיודעות לעמוד שלהן, כנראה שיותר מאי פעם. לנערים אין ממש מקבילה. בעולם המערבי בטוח שאין, ולנו יש את הצבא.

5. מצד אחד הצבא הוא כלי מדהים שעוזר להרבה נערים לצלוח את גיל ההתבגרות לנערים. אין כמעט ארגון חינוכי שעובד עם נוער בסיכון שלא מכוון לגיוס משמעותי. והאמת היא שזו מוטיבציה שעובדת יופי. היא נותנת משמעות ושייכות, ומטרה ברורה לשאוף אליה. אבל במקביל - לא כולם מוצאים את עצמם שם, והצבא גם דורש קשיחות וביצוע, שלפעמים מעודדים עוד ממה שציינתי בסעיפים הראשונים.

6. בנים מחפשים תשובות. הם מוצאים אותן גם, לפעמים, במשפיענים כמו אלה שמופיעים בסרט של לואי ת'רו. חבר'ה שנותנים להם שייכות, משמעות ומסרים פשוטים וברורים - על גברים, על נשים ועל איך העולם עובד. "אני קודם כל אוהב אתכם ומעריך אתכם על מי שאתם". ככה פותח את השיחה אחד המשפיענים עם שני מעריצים שבאים לדבר איתו.

7. אחר כך יבואו מסרים רעים מאוד - על נשים, הומואים, על גבריות ודי מהר זה מדרדר גם לתיאוריות קונספירציה ואנטישמיות. הם מקבלים שם מענה גרוע לבעיות אמיתיות. בארץ ה"מנוספרה" הזו נראית קצת אחרת אבל יש לא מעט דמויות שמשתמשות בעקרונות דומים, גם אם לא בדיוק באותה קיצוניות. תריצו חיפוש: ראיין חצבני, מישל טרוני, מתן ניסטור. מצב טוב שהבנים שלכם מכירים אותם. מה שמוביל לנקודה הכי חשובה.

8. להזדעזע זה כלי חינוכי גרוע. בסרט הזה (ובמציאות) יש חלקים מזעזעים באמת, אבל כדי ליצור שינוי אנחנו חייבים לדבר עם הבנים שלנו על גבריות של "מה כן". להראות מודלים של גבריות שיש בה גם רגישות וגם כוח (ושלפעמים רגישות היא אשכרה כוח). לדבר על אומץ רגשי לצד אומץ לקום ולהסתער. לתת מקום לכוחות שלהם - גם אם הם לא באים לידי ביטוי רק במילים, לראות אותם ולאהוב אותם ולהאמין בטוב שלהם, לצד הצבת גבולות ופיתוח חשיבה ביקורתית על התכנים שמקיפים אותם.

אם יעניין אתכם לשמוע עוד על גידול של בנים ונערים כתבו "אני" בתגובות, ונשלח פרטים על וובינר שנקיים בנושא בקרוב
TTal Kaplan