דפנה סלען - מרכז NLP Coach

חמלה עצמית היא לא רק רכות,
היא גם היכולת להגיד
"עד כאן"

רבים חושבים שחמלה אומרת לוותר, לסלוח ולפתוח את הלב ללא גבול.
דר קריסטין נף מציעה את החמלה העוצמתית
Fierce Self-Compassion

מדובר בחלק שמגן עלינו, שמציב גבולות, שמונע ניצול ושומר על האנרגיה שלנו.
כשאנחנו לא יודעים להציב גבול מתוך חמלה, אנחנו מציבים אותו בסוף מתוך כעס ושחיקה.

בסוף יום עמוס, או לפני שאתם עונים בחיוב לבקשה נוספת,
כדאי לפעמים לעצור ולבחון איך הגבול שאציב כעת משרת את החמלה שלי כלפי עצמי וכלפי הצד השני.

הצבת גבולות בריאים היא אחד הכלים החזקים לביסוס ביטחון, העצמה ומתן מענה איכותי, לעצמי ולאחרים.
והוא חלק מארגז כלים שלם של חמלה עצמית, אישית ומקצועית.
בעזרתו אנחנו מכירים כיצד לעשות שימוש בחלק הרך לצד החלק העוצמתי של עולמות החמלה,
לבניית חיים יציבים, בריאים, מלאים ושמחים (:

האם עשיתי מספיק?
אולי פספסתי משהו?
נשמע מוכר?

ביומיום שלנו ובעיקר בעבודה שלנו, המגע עם עם אנשים מביאה איתה המון אחריות.
איתה מגיע לעיתים קרובות קול פנימי שיפוטי וביקורתי.
הקול הזה מנסה לשמור עלינו מקצועיים, איכותיים, חברים טובים,
אבל בפועל הוא בעיקר מייצר חרדה ועומס.

אז איך אפשר לנטרל את השיפוטיות?
שינוי טון הדיבור הפנימי
בפעם הבאה כשתתפסו את הקול הפנימי המבקר בפעולה,
שאלו את עצמכם מה הייתם עונים לחבר או קולגה שהיו משתפים אתכם במחשבה מבקרת דומה.
שימו לב לטון. החליפו את הדירבון הנוקשה ברכות תומכת.
אמרו לעצמכם: "עשיתי כמיטב יכולתי עם המשאבים שהיו לי ברגע הזה״
נשמו והתרכזו במילים שאתם מדברים לעצמכם, לפחות בדקות הקרובות.

ככל שאנחנו מתרגלים רכות כלפי פנים, השפה שלנו כלפי חוץ הופכת למדויקת, רגועה ואפקטיבית בהרבה.
בקורס הקרוב נלמד כיצד לקיים חמלה עצמית מודעת לעבודה עם אנשים
וכיצד להתמיר ביקורת עצמית למוטיבציה בריאה.
מחזור חדש נפתח בקרוב! הצטרפו אלינו!
לפרטים מלאים ולסילבוס שלחו הודעה ישירה או ממש כאן (:

כמה פעמים יצא לך להגיד לאחרונה ״אין לי כוח״?
כל עבודה דורשת מאיתנו להיות באינטראקציה עם אנשים.
העבודה האנושית הזאת, מעבר לעבודה המקצועית הנדרשת מאתנו,
לרוב הולכת איתנו הביתה ומעמיסה עלינו משקל רגשי.
בעגה המקצועית קוראים לזה עייפות החמלה
Compassion Fatigue
אבל האמת היא שלא החמלה מעייפת, אלא השכחה העצמית.
כשאנחנו מעניקים אמפתיה לאחרים בלי לתת אותה גם לעצמנו, המיכל פשוט מתרוקן.

אז איך אפשר להטעין את המצבר העצמי?
ישנו תרגול קצר, לקליניקה ולחיים,
שאני מזמינה אתכם לנסות,
בין פגישה לפגישה, בין פרויקט לפרויקט,
או רגע לפני שחוזרים הביתה,
משאירים את העייפות מחוץ לדלת ונכנסים הביתה טעונים:
1. הניחו יד אחת על החזה
2. קחו נשימה עמוקה
3. אמרו לעצמכם "גם אני בן.ת אדם. גם לי מותר להיות עייף.ה"
4. תנו לחום של היד להזכיר שההכלה מתחילה מבפנים
5. קחו נשימה עמוקה נוספת ובנשיפה שחררו איתה את כל המטען

התרגיל הקטן הזה מחולל פלאים, במיוחד לאלה מאתנו שמעמיסים על עצמם רצייה חברתית סדרתית ועומס יתר.
רוצים ללמוד איך להטמיע חמלה עצמית מודעת ככלי עבודה מרכזי בחיים, בעבודה, בקליניקה?
בקורס הקרוב נצלול לעומק הכלים, העוסקים ביישום אישי לצד פרוטוקולים עבודה מקצועיים.
פרטים מלאים והרשמה בפניה ישירה

אוגוסט. פיק הקיץ. שיא החופש הגדול.
מסגרות מסתיימות, פעילויות משתנות,
מזג האוויר בארץ מצמצם אפשרויות
וההורים צריכים לגלות יצירתיות וגמישות.

כאמא, וכיום כסבתא, תחושת הבלבול והצורך בהיערכות מוכרת לי.
התחושה הזאת מגיעה לרוב מהפער
שבין הקושי של ההורים לג׳נגל (במיוחד) בתקופה זו בין העבודה למשפחה,
לבין הרצון שלהם לטפח בילדיהם את חוויית ״הכל אני יכול בחופש הגדול״.

הפער הזה יושב על הציפיה, או יותר נכון מהאכזבה שמתלווית לקושי לממשה.
מה קורה לנו כשאנחנו מתאכזבים מעצמנו?
האם יש תכנית פעולה להתמודדות עם אכזבה?

הטריק הוא נקודת המבט,
כלומר, האם להסתכל על הפער, כמצב נתון מאכזב,
או כהזדמנות לבנות משהו חדש.

למעשה באמצעות הפער נוכל לצמוח, לטפס למעלה וליטרלי להתעלות מעל עצמנו.
לחשוב ביחד עם הילד.ה על פעילות חלופית שהשתבשה,
לשים את הטלפון על שקט לשעה כדי להימנע מרעשי עבודה,
לדאוג למוסיקה או כל דבר שיבטיח חיוך.
לתעל את תחושת האכזבה למנוע, לתכנית פעולה
ולדוגמא לילדים ואפילו לעצמנו.

לחיי חיוכים ומזגנים (;

שינויים רגשיים לרוב מתבטאים בשפת הגוף שלנו.
כמטפלים חשוב שנקרא את הסימנים הלא מילוליים שהמטופלים שלנו משדרים לנו באופן לא מודע.
תנועות גוף, שינוי מנח ישיבה, שתיקה, שינוי טון דיבור.
כל המסרים הגופניים הללו הם כלי משמעותי ביחס שלנו ובאופן הטיפול שננקט.

עקיבה היא היכולת לשים לב למסרים הללו,
לעקוב אחר הדפוס שלהם
ולשקף באמצעותם למטופל את מצבו הרגשי.

ואיך זה מתבטא בפועל בקליניקה?
מבט - המטופל מסתכל עליי או מסיט מבט
צבע פנים משתנה - הלבנה או הסמקה בעקבות אמירה שנאמרה בחדר
תנועות גוף - רכינה קדימה, רכינה אחורה
כשמילים כבר נאמרות - בחינת מהירות הדיבור, הטון שנבחר

שימת לב לשינויים אלה וההבנה שהם מבטאים שינויים רגשיים יכולה להיות המפתח לתקשורת ולדרך הטיפול הנבחרת.
במצבים מסוימים כדאי אפילו למצוא דרך לשקף אותם למטופל
ולהעמיק מולו.ה בערך שיש להם לטיפול.

מתלבטים באיזה שאלות או דרכים ניתן לנקוט?
כתבו לי ואשמח לעזור (:

החיים כמו החיים, מעבירים אותנו קשת של רגשות ואתגרים.
רובנו חוששים מאתגרים ובעיקר מהרגשות שמתלווים להם.
אבל איך משנים את היחס שלנו למצבים מאתגרים והופכים אותם למנוע של צמיחה?

הנה כמה כלים פשוטים אך עוצמתיים שעוזרים לנו לעשות את השינוי הזה.
אתמקד הפעם בשלושה -
* שינוי השאלה = שינוי המסלול
בחירת מילים בשיח הפנימי שמפנה אנרגיה מחיפוש אשמים לחיפוש פתרונות -
במקום לשקוע בלופ של: למה אני לא מצליח.ה?
נבחר בשאלה שמניעה לפעולה: מה יכול לעזור לי להתקדם?

* שימת לב להווה = עכשיו
כשאנחנו חווים קושי, המוח נוטה להפוך אותו למצב קבוע ומחלט.
כדי לשבור את הקיבעון הזה, נוסיף את המילה: עכשיו.
במקום לקבע את המצב של: "אני לא מצליח.ה"
נבחר בשאלה שמזכירה לנו שמדובר במצב זמני: ״אני לא מצליח.ה עכשיו".

* משוב = חומר גלם
כשמישהו מעביר עלינו ביקורת, לרוב התגובה האוטומטית היא התגוננות.
כדי לצמוח מזה, קחו את המשוב והתייחסו אליו כאל חומר גלם יקר.
במקום להתגונן מפניו ולהיעלב ממנו
נבחר בשאלה נקיה שמקדמת אותנו: "מה חשוב לי להבין מהמשוב הזה?"

אימוץ הכלים האלה, מעביר אותנו ממצב של הישרדות למצב של צמיחה.
האתגרים מפסיקים להיות איום על הערך העצמי שלנו והופכים להיות המנוע שלנו לצמיחה ולחוסן.

אנחנו נוטים לחשוב שחוסן נפשי הוא תכונת אופי שנולדים איתה,
או שיש לך את זה, או שלא.

אבל האמת היא אחרת:
חוסן הוא כמו שריר
וביכולתנו לפתח אותו.

ומה עוזר לנו לפתח אותו?
דווקא החלקים הפחות פוטוגניים של החיים:
ביקורת שאנחנו סופגים,
מצבים מאתגרים שזורקים אותנו מאזור הנוחות,
טעויות או אפילו כשלונות שהיינו שמחים לוותר עליהם

אם נלמד להתבונן בכל החלקים האלה כאימון ולא כגזירת גורל,
בדיוק שם יתפתח שריר החוסן שלנו.
כלומר, לא החוויות אלא היחס שלנו אליהן, הוא הוא זה שקובע.

בפעם הבאה כשתפגשו בקושי, כישלון או ביקורת,
במקום לשקוע בלמה זה קרה או בהלקאה עצמית,
עצרו לרגע ושאלו את עצמכם - מה אפשר ללמוד מכאן?
השאלה הזו היא המפתח שעושה את ההבדל בין תקיעות לצמיחה.
היא מעבירה אותנו אוטומטית להתייחס לעצמנו כחזקים ומתפתחים, במקום קורבן של הנסיבות.

למיטיבי לכת, בחנו את עצמכם אפילו עכשיו, מתי בפעם האחרונה טעות או אתגר לימדו אתכם משהו על עצמכם ופיתחו משהו ביכולות שלכם?

בואו נדבר על תנועה קדימה בעולמות האימון.
כיצד הכלים בגישות השונות
עוזרים למתאמן להפסיק לראות את הזיכרון שלו כגזירת גורל,
ולהתחיל לראות בו תשתית לצמיחה?
כיצד הופכים את הכאב למנוע של מסוגלות?

בעבודה הטיפולית ישנו מושג
שקיבל משמעות מאוד גדולה בשנים האחרונות לצערנו,
צמיחה מתוך טראומה
Post Traumatic Growth
המושג הזה מתייחס לחמלה כמרכיב מאוד חשוב בעולמות של צמיחה,
שכן, מחקרים מראים שמשאב החמלה עוזר לנו במצבי משבר, סבל, תקיעות,
וזאת מתוך הבנה שהחיים הם לא גן של שושנים.

יש שיראו בהתפכחות הזו ככואבת, אבל למעשה היא גם מאוד משחררת.
היכולת להבין שככה זה עכשיו,
ולבחון מה אני יכולה לעשות כדי לחיות את החיים שאני רוצה לחיות, לצד מה שקורה עכשיו,
טומנים המון עוצמה וכוח.

למאמנים שבינינו, אני מזמינה אתכם לשאול כמה שאלות מכוונות ממש מחר בבוקר,
כאלה שיכולות לעזור למתאמן ולמאמן לנוע מנרטיב של הישרדות לצמיחה:
מה אני מרגיש.ה עכשיו?
מה מזג האוויר הפנימי שלי כרגע?
למה אני זקוק.ה עכשיו באמת?

התמסרו לשאלות ובעיקר לתשובות האינטואיטיביות שעולות.
מבטיחה לכם שתגלו עולם שלם של עוצמה ואהבה.
כאן איתכם, לכל התלבטות או תהייה🌷

ההר,
שחלקו התחתון נטוע היטב בקרקע
וחלקו העליון נישא את השמיים
כך גם אנחנו.
ההר עומד מאוד יציב, לא משתנה עם כל השינויים המתרחשים סביבו,
יום ולילה, קור וחום, שטפונות ושריפות, וההר נשאר יציב ועומד איתן.
כך גם אנחנו, מפתחים יציבות, כמו ההר, נוכח האור ונוכח החושך.

בחורף, ההר עומד יציב מול הסערות, וכך גם אנחנו מפתחים עם הזמן חוסן ויציבות בסערות חיינו.
באביב, ההר לא מאבד את עצמו בשמחת הפריחה, כך גם אנחנו, שמחים מהתחדשות מבלי לאבד עצמנו.
בקיץ, מול רוחות החמסין, האדמה החרוכה והנחלים היבשים, ההר יציב, כך גם אנחנו לא במאבק עם מה שקורה עכשיו
בסתיו, ההר לא מתגעגע לעלים שנשרו, לציפורים שנדדו, לא מתרגש מהשינויים הלא צפויים של מזג האוויר הסגרירי, כך גם אנחנו, לא מתמקדים בגעגוע לתקופה או למשהו אחר שהיה נעים יותר.

כשאנחנו מנטרלים את ההיאחזות וההיצמדות, ללא מאבק במה שלא נעים לנו, בלי לא לאפשר לנעים/לא נעים לשנות את רוחנו, מתרחשת היציבות והצמיחה.

אז ברגעי משבר, שמערערים אותנו, ששואבים אותנו לזכרונות העבר או פחדים מהעתיד, נסו לשבת כמו הר.
יציבים. נוכחים. לא שיפוטיים. קיימים. איתנים.

מחזור נוסף של מנחי מיינדפולנס מבוסס חמלה עצמית הסתיים היום ואני גאה בקבוצה המדהימה הזו 🙏