טלי כהן - מדריכת הורים וצוותים חינוכיים

05/02/2024

כל אחד צריך עיניים טובות שרואות אותו
כל אחד צריך זרועות פתוחות שיתפסו אותו
רגע לפני שהוא נופל
כל אחד צריך כתף רחבה להניח עליה את הראש
כל אחד צריך מישהו שיחזיק מרחק קטן מהקרקע
שלא יתרסק שלא יחבל
שיוכל להישען, לשחרר, להרפות, לאסוף כוחות
ואחר כך לחזור ולעמוד
חזק איתן, עם עיניים טובות, זרועות פתוחות, שתופסות, מחבקות
וכתף רחבה שתאפשר למישהו.י לשחרר, להישען ולהרפות.

30/10/2023

יחד ננצח את המלחמה
יחד ננצח ונחזיר את החטופים והחטופות הביתה
יחד נשקם ונשתקם מההרס והחורבן
ויחד ורק יחד נדאג שאף ילד או ילדה לא יישארו לבד.
היום ישנם ילדים וילדות רבים שמאז תחילת המלחמה
אף חבר או חברה לא ביקרו אותם
או שאלו לשלומם.
הם לא יצאו מהבית כי אין להם לאן או למי ללכת
וכי לא היה להם גם קודם לאן ולמי ללכת.
הם חוו בדידות קודם
והיום בדידותם מתחדדת ומתעצמת.
בואו ננצח גם את הרעה הזו
ונוודא שלכל אחד ואחת יש מישהו שרואה אותם,
נראה שאפשר שיהיה אכפת אחד מהשנייה
גם אם לא היינו וגם לא נהיה חברים.
אם אנחנו מצליחים להתעלות מעל כל המחלוקות
בטח שגם ילדנו יכולים
אם רק נראה להם איך ונהווה להם מודל.
מחוות קטנות של יחס ותשומת לב לאחד/ת
יכולות להיות עולם ומלואו עבורם ועבור כולם.ן
אנחנו מתאחדים ומתחזקים כעם
מגלים ערבות ההדדית ואכפתיות
בואו נתאחד גם סביב מטרה זו
לא להשאיר אף ילד או ילדה
לבד בבדידותם
ונתחזק עוד יותר כחברה.
לכל עזרה או סיוע צרו קשר
אל תישארו לבד
טלי כהן- 0542349699

05/10/2023

איך נעזור לילדים שלנו להתמודד עם דחייה?
בהמשך לפוסט הקודם שלי
על איך להיפרד מחברות שלא עושה לנו טוב,
נשאלתי לא מעט אבל מה עם הילד/ה שנפרדו מהם?
הם בטח נורא פגועים, מרגישים דחויים
איך עושים כזה דבר?
אז דבר ראשון נכון חוויית דחייה היא לא נעימה
היא קשה ושוברת את הלב.
יחד עם זה כולנו חווים דחיות כל חיינו
ברמות ובעוצמות שונות
והיינו רוצים שיהיה לנו החוסן להתמודד איתן
ולא שיישארו איתנו רק כי לא רוצים לפגוע בנו.
ככה גם ילדינו, יישבר להם הלב
כי חבר או חברה נפרדו מהם,
יתרחקו, יצננו את החברות איתם,
החברות תדעך לאט לאט.
אני לא מתכוונת רק לחבר/ה שהיו בני/ות זוג.

טונה כתב ושר "אין דרך קלה לשבור לב".
הוא צודק זה כואב וזה קשה
והלוואי שלא היינו צריכים לחוות את זה
וגם לא ילדנו.
אבל זה קורה לכולנו לאורך החיים
וכדאי שנגיע מוכנים ומסוגלים ככל שניתן.

היכולת להתמודד עם שברון לב ודחייה
מתגבשת לפני הרגע שבו באמת נשבר הלב.
דווקא ברגעים שבהם מתקיימות דחיות קטנות ופחות קשות,
כשילד/ה מתעלים על קשיים בתחומי חיים אחרים,
כשהם מתמודדים עם אתגר וקושי, כשהם מתמידים בדבר שקשה להם.
כשיש להם רשת תמיכה
כשיש עוד אלטרנטיבות חברתיות מלבד אותו ילד/ה
ואנחנו ההורים שלהם יודעים להראות להם את המאמץ, ההתמדה,
הכוחות והאיכויות הקיימות בהם
ואת המעטפת הקיימת סביבם- שהם לא לבד.
היכולת להתמודד עם דחייה מגיע מחוויית החוסן
הנצברת לאורך ותוך כדי החיים עצמם,
ילדים חשוב שהשתקפו מעיני הוריהם
כמסוגלים ויכולים לעמוד באתגרים
ובתנאי שאנחנו מאפשרים לאתגרים,
לתסכול, לקשיים להיות נוכחים בחייהם.
אז ברגע שבו מגיע שברון לב ודחייה,
נהיה לצד ילדינו בכאב ובאכזבה
נלטף להם את הראש, ניתן להם לבכות
באמת ולא בציניות, נשתתף בצערם.
נעשה מאמץ גדול לא ללכלך על הילד/ה
שכרגע שבר/ה להם את הלב,
ננסה להימנע מלהישבר יחד איתם,
נזכיר לעצמנו ולהם שככה זה מרגיש עכשיו ברגע הזה
אבל מחר ובעוד כמה ימים
זה יכול להרגיש אחרת,
נזכיר להם את כל מה שקיים בהם עוד קודם,
ולאט לאט הם יחזרו לעצמם לכוחות שלהם,
ולזירה החברתית מחוזקים להתמודד.

11/09/2023

כל שנה אני מוצאת את עצמי
בוחרת את החברויות שלי.
אני מחזקת קשרים קיימים,
מייצרת ומציעה חברות לא.נשים
חדשים שמוצאים חן בעיני
ונפרדת מחברויות שמרגישות לי פחות טוב.
אני משתדלת לעשות את זה
בצורה הכי נעימה ומכבדת שאני יכולה
וגם אז אני לא תמיד מצליחה בזה.
ויש חברויות שפשוט משנות צורה
או דועכות ונגמרות מעצמן.

אני מספרת את זה כי אני מוצאת
שלי כאישה בוגרת זה קשה
אז בטח ובטח לילדים שלי
זה עשוי להיות קשה עוד יותר.
מתחדדת לי העובדה
שיש לנו ההורים משימה חשובה (בנוסף לכל השאר ).
ללמד את הילדים שלנו להיות בחברויות שהן טובות עבורם,
הדדיות, נעימות ושהם מרגישים שם
שהם הגרסה הטובה של עצמם.
ובמקביל ללמד אותם שאפשר להיפרד מחברויות.
ללמד איך נפרדים
מבלי לגרום לעוד ילדים
להפסיק להיות חברים של אותו ילד או ילדה.
להיפרד מהחברות
ועדיין להיות מסוגל.ת לשבת לידם באוטובוס,
להיות בקבוצה איתם במשחק ספורטיבי,
לברך אותם לשלום ולשאול לשלומם?
להיפרד מחברות ולא להשאיר אותם לבד.
להצליח להמשיך במצבים ורגעים להיות במחיצתם
גם כשאינם חברות.ים יותר .
לנו המבוגרים זו משימה לא פשוטה
ויחד עם זה, כמה חשוב שנעשה את זה עבור עצמנו
וכמה חשוב שנלמד את הילדים שלנו
לעשות את זה עבור עצמם.
ומבלי שההפך של חברות יהיה בידוד, עויינות, אלימות
כלפי הילד/ה מהם נפרדו
והפסקה מוחלטת של כל סוג של תקשורת איתם.

שתהיה שנה טובה שבה נהיה רגישים, מכבדים ונעימים לעצמנו ולאחרים.

07/07/2022

https://www.inn.co.il/news/570064
הפרסומת הזו רצה עכשיו הרבה והמסר שלה חשוב מאוד- צריך להתערב ולהפסיק אלימות מכל סוג שהוא. יחד עם זה היא אינה מדברת על הבעיה האמיתית של ילדים.ות נערים.ות להתערב. הקושי המרכזי הוא לא בהבנה שצריך להתערב אלא ביכולת לבצע. הקושי לבצע נובע מתוך פחד בדר"כ שאם יתערבו אז הם יהפכו למושא האלימות. הפחד להיות שם לבד מול קבוצה, מול החברים שלהם שאולי עקב ההתערבות יפסיקו להיות חברים שלהם.
לכן אם אנחנו באמת רוצים לעזור להם להיות במקום המתערב אנחנו צריכים להבין מה מונע מהם להתערב? מה ייתן להם את הביטחון? ומה יסיר את ההימנעות והפחד להיפגע?
בנוסף, עולם המבוגרים ( הורים, אנשי חינוך, קהילה) צריך להיות איתם בשיח ועשייה בכל הקשור ליחסים בקבוצה, להתנהגות חברית ואמפתית, להבהיר מה לא מקובל שיקרה ולהציע אלטרנטיבות לפתרון קונפליקטים.
אחרת המסר יישאר רק מסר חשוב ומשמעותי אבל לא מבוצע.
אז בואו (הורים, אנשי חינוך, קהילה) נהיה שם לסייע לילדים.ות ולנוער לעשות ולהפוך את המסר למציאות שקורת בשטח.

הזמרת האהובה נבחרה להוביל קמפיין נגד אלימות ושיתפה בקשר האישי שלה לנושא. "אין לכם מושג כמה ילדים סובלים היום".

17/03/2022

"למה הוא לא שיתף אותי עד עכשיו?"
"איך לא ידעתי מזה?"
שאלה נפוצה ששואלים אותי הורים
בעיניים בורקות ולב דואג.
אני כמעט שומעת אותם שואלים
מה עשינו לא בסדר?

אני רוצה לומר בראש ובראשונה
הורים אתם בסדר,
אתם לא אשמים!
הרבה פעמים ילדים לא משתפים
מהסיבה של מה אתם עשויים לעשות
ולא בגלל משהו שעשיתם
או כמה צער החוויה שהם עוברים
תסב לכם.
בטח שלא אתם גרמתם למצב להיות כמו שהוא.

כשילדים חווים חוויה חברתית קשה
הפחד שלהם הוא להחמיר את המצב.
לפעמים ישנו חשש שאם הם ישתפו אתכם,
או כל מבוגר אחר
אז אתם תתחילו לפעול
והם (הילדים) יאבדו שליטה על מה שנעשה.
סף החרדה שלהם עולה
שמא הפעולות שלכם יפגעו בהם
יותר מאשר יועילו.
למרות שכל הפעולות שתעשו הן
מכוונות טובות, דאגה
ואהבה גדולה לילדיכם.

הם יעדיפו להתמודד לבד
כי הם מכירים את הדינמיקה בקבוצה
ולמרות שהם נפגעים ממנה
הם יודעים איך "למזער נזקים".

חשש נוסף הוא למנוע מכם צער,
חשש להכביד רגשית עליכם.
הפחד שתתפרקו, תיבהלו,
תבכו, תכעסו, תאשימו ועוד.

כמו שאמרתי קודם
אתם ההורים לא אשמים שילדיכם סובלים.
החשש משיתוף קיים אצל מרבית הילדים
אבל בידיכם היכולת לפתוח את האפשרות
ולהגדיל את הסיכוי שאולי יבחרו
לשתף.
בידיכם היכולת למנוע
את שמירת הסוד וההסתרה.

זה מתחיל הרבה לפני שמתחילות הבעיות.
זה מתחיל בימי שגרה ובתגובות
לשיתופים היומיומיים של הילדים.
כשהם משתפים רצוי שיפגשו הורים
כמה שניתן רגועים, קשובים,
מתעניינים, שואלים שאלות
ומחפשים פתרונות יחד איתם
ולא בלעדיהם או במקומם.
השיתוף בדרך הפעולה ומציאת הפתרון
משאירה אצלם את השליטה בסיטואציה
ומגדילה את תחושת המסוגלות שלהם להתמודד.
התערבות חד צדדית של ההורה מחלישה אותם.

אם הם פוגשים הורים מבוהלים, כועסים, מטיפים
הם לרוב נסגרים ומשתפים פחות ופחות.
אבל גם אם יש אדישות, או חוסר פניות לשיתופים שלהם
הם ישתפו פחות ופחות.

הסיכוי שישתפו יגדל כשתגידו להם
שהם יכולים לשתף אתכם בכל.
הסיכוי יגדל אם גם אתם תשתפו
בחוויות שלכם ותיזמו שיחות
בנושאים מורכבים ושנויים במחלוקת.
תחליפו דעות, מחשבות ודרכי פעולה.
הסיכוי יגדל אם תאמרו להם
שבכל פעם שהם בצרה
הם יכולים לפנות אליכם
ואתם לא תיבהלו ותכעסו
אלא תפעלו בשיתוף איתם
ויחד תמצאו את הדרך לפתור את הבעיה.

ואל תשכחו שהבטחות צריך לקיים :)

כך ניתן לבסס את הביטחון אצל ילדיכם
שאתם האנשים שהם צריכים איתם
בשעת צרה,
שהם יכולים לסמוך עליכם
ותהיו עבורם כתובת שאליה הם יפנו.
ואז כשיחוו קושי מכל סוג שהוא
הפחד שלהם לשתף יעלה
והוא יעלה, אבל המסרים שהם ספגו מכם
יעזרו להם להתעלות מעל
ולשתף אתכם.

11/03/2022

פעם פחדתי להיות לבד
תמיד חשבתי שכשאני לבד
אני מפסידה משהו.
דברים קורים, כולם נפגשים,
צוחקים, שמחים ואני לא.
הרגשתי בודדה ולא שייכת.

בקיבוץ תמיד קידשו את הביחד,
את החשיבות של החיים המשותפים.
אני עשיתי הכל כדי להיות במרכז העניינים,
לא לפספס אף אירוע ואף מפגש
ואם אפשר גם על הבמה שכולם יראו ויאהבו.

אבל משהו הרגיש לי לא עד הסוף טוב.
ולא באמת הייתי שלמה עם המצב הזה.
היום אני יודעת להגיד שעשיתי הרבה דברים כדי לרצות ולמצוא חן.

עם השנים וככל שגדלתי, הבנתי שאני לא יכולה
ואולי גם לא רוצה כל הזמן להיות בחברת אחרים
ואני צריכה ללמוד להיות גם לבד ולהיות בסדר עם זה.

אחרי הצבא עשיתי מעשה
ונסעתי להודו רק אני ועצמי
בלי אף אחד.
לא פתחתי אף ספר, אפילו לא ידעתי איפה אשן.
כל הטיסה בכיתי,
שאלתי את עצמי 'מה לעזאזל אני עושה?'
פחדתי ממש שאני עושה טעות גדולה,
שאני אתפרק במסע הזה במקום להבנות.
אבל זה כבר היה מאוחר מידי לחזור אחורה.

כמובן שתוך כדי הטיסה הכרתי מטיילים ישראלים,
נסעתי איתם, לנתי איתם ובכל פעם שרציתי
עזבתי והמשכתי לבדי למקום חדש.
כל הזמן פגשתי אנשים חדשים.
אבל לא הייתי תלויה בהם ובנוכחות שלהם
כדי להנות וכדי להרגיש מלאה מבפנים.

גיליתי את עצמי, את תחושת החופש שהלבד מאפשר.
שאני בעצם מאוד נהנית להיות עם עצמי.

היום אני קנאית ללבד שלי.
לרגעי השקט, ההרהור וההתכנסות לתוך עצמי.

שלא תבינו לא נכון
אני מוקפת משפחה וחברים
ואוהבת אותם אהבת נפש.
אין לי המון חברים
אבל לומדת להבין שאין לי צורך בהרבה
אלא באיכות והעומק שהם מכניסים לחיי.

אני כותבת לכם את כל זה.
כי אני נתקלת לא מעט בעבודתי
בשיחות על ילדים שנמצאים לבד
עם עצמם בבית או משחקים בנפרד כשהם בחברת אחרים .
והפחד של ההורים ואנשי החינוך הוא שמשהו לא בסדר.
כנראה הם בודדים,
מנודים, דחויים, לא יודעים לייצר קשרים.
אחרת למה הם הרבה עם עצמם?

אני רוצה לומר שנכון יש הרבה ילדים שהם לבד ובודדים
אבל יש גם ילדים שהם לבד וטוב להם.
הם לא זקוקים להרבה חברים או לשהות ממושכת בחברת אחרים.
לפעמים תחושת הלא בסדר מגיעה מהמסר של הסובבים
שאם נמצאים הרבה לבד זה סימן לבעיה וצריך לעשות משהו.
אז לא תמיד זה כך, ולא תמיד צריך לעשות משהו.
הזמן שלהם עם עצמם הוא מהנה ונעים לא פחות.
וחבר אחד או שניים זה מספיק.
לא כל מי שנמצא לבד הוא בודד או דחוי.
יותר מזה היום יותר ויותר ילדים מתקשים להיות לבד
ולהרגיש עם זה טוב.
השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא,
האם זה מבחירה?
האם זה הצורך החברתי שלהם?
אם התשובה היא 'כן'
אז תניחו להם ותנו להם להרגיש שהם בסדר
ממש כמו שהם 🌸

10/03/2022

אני פשוט אניח את זה כאן....

כאן | "הכאב יותר מדי קשה ואי אפשר לתקן את זה": למאי היו שנים מאוד קשות מבחינה חברתית בבית הספר ולאחר מכן גם בצבא, שם עברה התעללות. לגוף היה קשה לשאת את הבדיד...

03/03/2022

בואו נדבר רגע על טיפול באלימות חברתית
(חרם, דחייה, שקיפות, בריונות...)
לרוב נוהגים לטפל במצבים אלו
כמו שמטפלים בסוגיות אחרות של חציית גבולות ואלימות.
למשל, ענישה של הפוגעים, השהייתם, זימון ההורים וכד'.
לצערי גישות טיפול אלו נמצאו כלא יעילות
ואף יותר מזה
הן נמצאו כעלולות להחמיר את המצב.
במצב של אלימות חברתית צורת הטיפול הזו
מבליטה את הנפגע/ת עוד יותר
וגורמת לתפיסתם כ"מלשינים"
או כגורמים לכך שכולם נענשים.
ואז האלימות כלפיהם עשויה להתגבר.
ברור שהבחירה לנקוט בגישות טיפול אלו
נובעת מחוסר אונים ומרצון לעשות משהו
ולא להישאר אדישים.
אין ספק שאלימות חברתית
זה מצב שאסור להתעלם ממנו!!!!
אך הטיפול היעיל יותר
חשוב שיהיה מערכתי ומקצועי.
טיפול שמשתף את כלל ילדי הקבוצה,
שמשתף את נשות ואנשי החינוך הרלוונטיים
ואת כלל ההורים.
כל זה נדרש כיוון שכשמתקיימת אלימות חברתית,
במיוחד כזו שמתמשכת,
היא אדוקה ומשפיעה לרעה על כל הקבוצה,
גם על אלו שנדמה שלא שייכים ולא לוקחים חלק.
לרוב לא נראה את אותם ילדים מתנגדים
או פועלים לשנות, כיוון שהם חוששים ואף פוחדים
שהמצב יתהפך עליהם
והם יהפכו להיות מושא האלימות החברתית.
כשאנחנו עובדים עם כל הקבוצה והמבוגרים הרלוונטיים
הילדים חשים שהם לא לבד ומוגנים.
רמת הפחד והחשש לפעול יורדת
והיכולת להתנגד ולחולל שינוי עולה.
אז אם אתן.ם נשות או אנשי חינוך
או הורים שילדם חווה אלימות חברתית
דעו שדרכי הטיפול הקלאסיות לא יעילות
וכדאי לפנות לגורם מקצועי שיסייע לטפל
בדרכים המותאמות ושמביאות לתוצאות.

טלי כהן- יועצת משפחתית ומדריכת הורים וצוותי חינוך
מלווה משפחות ואנשי חינוך במניעה וטיפול באלימות חברתית
054-2349699