06/12/2023
סוגיית ה"ביטחון העצמי" שלנו תמיד מעסיקה אותנו ואנחנו אף פעם לא מפסיקים לשאול את עצמנו: "יש לי ביטחון עצמי"?
למה בעצם? למה הסוגייה הזו מעורערת אצלנו לא מעט פעמים בחיים?
כי יש 2 סוגים של ביטחון עצמי:
האחד, הוא ביטחון שמבוסס על עשייה, הישגיות, הספקים, סטטוס אישי, סטטוס מיקצועי וכו'. זהו ביטחון עצמי שצומח כשהספקתי לעשות את כל מה שתיכננתי להיום, כשהשגתי את כל מה שייעדתי לעצמי, חלמתי עליו, שיש לי את עבודת החלומות... שקיבלתי קידום, שפתחתי עסק, שיש לי כסף, אוטו חדש ושווה, שנסעתי לחו"ל, שהעליתי תמונות לרשתות החברתיות והן התפוצצו בתגובות, לייקים, שיירים והודעות לפרטי😉, שיש לי את בן/ת הזוג הכי שווים, את הילדים שניראים כמו מקטלוג ובכלל, כל מה שיכול לשמש כלפי חוץ כמושא להערצה. בביטחון העצמי הזה תמיד יש חוסר שקט. כי הוא זקוק כל הזמן ל"דלק" כדי להיות בתנועה, לאישורים, לקבלות, לתגובות וסממנים חיצוניים ממכרים שיאשרו שאני טוב ומוצלח. התוצאה היא שתיקבע אם אני טוב או לא. וככל שהתוצאה תהיה טובה יותר, גבוהה יותר, הישגית יותר, חומרית יותר, ככה התגובה החיצונית מהסביבה תקבל תהודה גבוהה יותר ואני אוכל להרגיש שווה!
השני, הוא בדיוק ההיפך הגמור מהראשון. זהו ביטחון עצמי שנבנה באיטיות במהלך השנים, ביטחון בערך העצמי שלי, הקיומי שלי, במהות שלי! בלהיות בטוח במי שאני כמו שאני! והוא נשאר יציב ונוכח בין אם אני בחברה או לבד, בין אם אני עובד ומצליח או מובטל ומשתהה לאן אני רוצה להמשיך מכאן, בין אם יש לי כסף למותרות והנאות ובין אם מספיק לי צריף חם עם מרק.
הביטחון העצמי הזה הוא בעצם לא זקוק אבל גם לא נזקק. יש בו תודעה מפותחת יותר וביטחון בדרך ובידיעה שהכל באמת מדוייק וקורה בעיתו ובזמנו, ושהשהות בצד הדרך היא בעצם ההתפתחות הגדולה ביותר, ו"קולות הרקע" הסביבתיים של "נו... אבל מה תעשה/י מכאן? או מה את/ה רוצה מעצמך?" לא מהווים שום משמעות מלבד זימזום קל באוזן. וזה מקום שליו, שמייצר שקט פנימי וזקיפות קומה מתוך הביטחון בדרך ולא בתוצאה.
וכעת, מי מוכן להודות רק בפני עצמו, לאיזה סוג של ביטחון עצמי הוא שייך?
