שני סולומון - מנתחת התנהגות

הרבה מהפוסטים שלי נוגעים באנשים, במקומות מאוד רגישים.
לפעמים הדברים מעוררים דיון או מחלוקת, וזה בסדר!
יש המון גישות היום בכל הנוגע לטיפול, לחינוך ולהורות.

אבל יש מכנה אחד, משותף לכולם. יש משהו אחד שאין עליו עוררין. כשכל מטפל נתקל בקצה דרך, או סימן שאלה:
אהבה היא התשובה.

אהבה היא הכוח הכי חזק שלנו. הכלי הכי אמיתי. הכי יעיל.
אהבה נמצאת בכל המקומות ה"לא מושלמים", הפחות אסתטיים.
אהבה נמצאת ביכולת שלנו להביט בפגמים שלנו, או של יקירינו ולהכיל אותם.
אהבה נמצאת ביכולת שלנו לראות בעצמנו את החוסר, ולסלוח.
אהבה נמצאת ביכולת שלנו לשגות, לטעות וללמוד מכך להמשך.

אז אם לפעמים מרגישים שאבדה הדרך, שלא יודעים בדיוק מה לעשות. תזכרו, שזה המקום שאהבה צריכה להיכנס. כנראה שחסר ממנה.

לייעוץ או שאלות נוספות מוזמנים ליצור קשר:
שני סולומון מנתחת התנהגות

מי לא מכיר את תחושת חוסר האונים הזאת של אמצע אוגוסט?!
החום מחניק, אז מחפשים רק מקומות ממוזגים כי אי אפשר להישאר בבית
הילדים כבר מרגישים את חוסר השגרה כי נגמרו גם הקייטנות
ושוב, צריך להתמודד עם עומסים רגשיים, למרות שקנינו להם *כמעט* כל מה שרצו.

הילדים שלנו מוצפים, בעיקר כי קשה להם לבחור.
כמה שפע חומרי יש היום, כל פריט מגיע בחמש גוונים לפחות... ו"למה לבחור אם אפשר גם וגם"?! אמרו בפרסומות.

התשובה: אנחנו בוחרים כדי להיות מאושרים. כן כן, זאת בדיוק הסיבה. רק כשאנחנו בוחרים אנחנו מצליחים לחוש תחושת סיפוק. תחשבו על ילדים, בעומק ההבנה שלהם כמה זה קשה להיות בלי יכולת בחירה.
כי כשאתה לא מסוגל לבחור, אתה תמיד עסוק בחסר, במה ש"ויתרת" עליו מתוך השפע הקיים.

אז פעם הבאה שקבלתם אומץ והלכתם עם הילדים בקניון, תתחילו לנסות ללמד אותם את המיומנות החשובה הזאת:
רק חטיף אחד. רק משחק אחד.
תחזקו אותם על הבחירות שהם עושים.

אולי בהתחלה זה יהיה קשה, אבל אחר כך הם ילמדו להיות מסופקים יותר, יכירו את עצמם טוב יותר דרך הבחירות שלהם, ובעיקר, יהיה להם סיכוי יותר טוב להיות מאושרים.

לשאלות נוספות, מוזמנים ליצור קשר:
שני סולומון מנתחת התנהגות.

קפה בשקט בבוקר, בכוס האהובה עליי
מבט לגינה לדקות ארוכות
שיר שאני אוהבת באוטו
ארוחה משותפת פעם ביום עם המשפחה
חיבוק של בוקר מהילדים
סוף יום...
מפגש קבוע עם חברות
חיבוק בלילה לפני שינה

זה מה שמחזיק אותי בתקופה הזאת. בהודיה גדולה!

מה הרשימה שלכם?

שחיקה.
בואו נדבר על זה רגע.

כמה אנחנו שחוקים כחברה? כאזרחים? כאנשים? אני לא באמת צריכה למנות את הגורמים לכך, כל מי שחי במדינה בשש שנים אחרונות יודע.

אבל האם אנחנו יודעים לזהות שאנחנו שחוקים? לא תמיד זה יתבטא בעייפות, דיכאון או דחיינות.
לעיתים זאת פשוט תחושה מתמשכת של "ניצוץ" שאבד. אנחנו קמים כל בוקר לעבודה, מגיעים לסופש, יוצאים למסעדה...אבל ללא ציפייה אמיתית. ללא התלהבות באמת. ללא סקרנות טבעית של "מה יביא איתו הארוע".

וזאת רבותיי, שחיקה. זה אומר שאנחנו מוצפים ושאין לנו באמת מספיק חוסן להתמודד עם הכל אז עברנו לאוטומט. עבור רבים זה יכול להיות אוטומט טוב, אבל זה עדיין זה.

החדשות הטובות? יש דרכים לצאת ממצב האוטומט, לחזק חוסן נפשי ולאט לצאת ממצב שחיקה מתמשך:

• תנהלו עם עצמכם דיאלוג פנימי. ממש תדברו אל עצמכם בגוף שני "קומי כבר ותתחילי" , "יאללה, תתאפס תתחיל את היום". כאילו מדובר במישהו אחר שאתם פונים אליו ומסייעים לו.

• קול פנימי ככוח. במקום לשאול שאלות כמו : "למה דווקא היום?" "למה זה קורה לי". תשאלו "מה אני עושה עכשיו?" " מה הפתרון שהכי מתאים לי עכשיו". הקול הפנימי שואל שאלה, המוח מחפש תשובות. לפי השאלות שנשאל את עצמינו, המוח יבנה דפוס חשיבה.

• תפילה. תפילה היא כלי מאוד חזק כי היא מזכירה לנו פרופורציות. את מקומנו האמיתי בעולם ואת העובדה שיש בסופו של דבר בורא שמנהל הכל.

לסיום, לא חייבים להתמודד לבד עם עומסים רגשיים. רצוי תמיד לשתף אדם קרוב ואהוב, וגם עזרה מקצועית כשמרגיש צורך.

בברכה,
שני סולומון מנתחת התנהגות 🌷

אם היינו צריכים לדמיין את הכלי הכי חזק שלנו, החרב הכי גדולה, השריון הכי עמיד, כוח העל -מה הוא היה?

התשובה אולי תפתיע אותכם, אבל הכלי הזה נקרא: חמלה עצמית.

חמלה עצמית היא הכלי שעוזר לנו לעבור את המציאות באופן הטוב ביותר, עוזרת לנו להפוך לגרסה הכי טובה של עצמינו, עוזרת לנו לעזור לאחרים והכי חשוב, עוזרת לנו להתגבר על כל פגיעה/טראומה. עוזרת לכל פצע להתאחות במהרה עוזרת לנו לנוע הלאה באופן הטוב ביותר. זאת לא הגזמה.

חמלה עצמית היא הבית הפנימי שלנו, היא זאת שעוזר לנו להגיע בסוף כל יום לחוף מבטחים.
אז למה כל כך קשה לנו ליישם את זה? למה אנחנו לא מצליחים לסלוח לעצמנו?

כי לסלוח לעצמנו, דורש לשחרר מאיזה חלום שאולי יהיה אחרת.
כי לסלוח לעצמנו דורש לשחרר מהיותנו צודקים.
כי לסלוח לעצמנו דורש לשחרר את הפחד, שאם אסלח, אטעה שוב.

כי לסלוח לעצמנו דורש לשחרר דפוס הישרדותי, שאם לא אסלח, אשמור על עצמי.
חמלה עצמית דורשת הכרה בחוסר השלמות שבנו.

וכן זה קשה. אני מוצאת את זה האתגר הכי גדול בתרבות ה"שלמות" שאנחנו חיים בה. אבל גם לא לסלוח זה קשה. לא לסלוח אומר שקשה לי לנוע. לא לסלוח אומר לחזור למחשבות טורדניות של כעס ותסכול. לא לסלוח כובל אותנו למחשבות, לאנשים, לרגשות שכבר לא רלוונטיים בהווה הקיים ובעתיד שנרצה.

חמלה עצמית ניתן לתרגל, כל יום, שעה שעה. זאת שפה שהנשמה צריכה ללמוד.
עלינו לומר לעצמנו שאנחנו טובים, אנשים עם כוונות טובות, שאנחנו עושים את הכי טוב שלנו וזה לא מושלם, לא נועדנו להיות מושלמים. תסלחו לעצמכם על מה שאמרתם, או על מה שלא אמרתם, או על מה שניסחתם לא טוב. זה הדברים הקטנים שחשובים.
זאת עצה שאני משתדלת להזכיר לעצמי. זאת עבודה לא קלה, אבל אפשרית.

שני סולומון מנתחת התנהגות 🌷

איזה יום היום? מתי הסתיימה המלחמה? איזה חג עכשיו?

אם השאלות האלו מציפות אותכם, זה לא סתם ואתם ממש לא היחידים. הצורך הזה לעבור ממצב חירום, סכנת מוות לשגרה הוא הזוי ולא נתפס. וזאת המציאות שלנו בשש שנים האחרונות.

ואיזה טובים אנחנו? איך נהיינו אלופים במעברים?

אז זהו, שלא כך. הטראומה שאנחנו וילדינו חווים יכולה לצוף בדרכים שונות. לפעמים אפילו לא נקשר את הדברים.
וכמבוגרים הקושי שלנו הוא כפול, מאחר ויש ילדים שאנחנו צריכים לדאוג להם (ומי ידאג לנו? גם אנחנו ילדים) ולכן נדרשת עירנות מוגברת.

אז ראשית, תנו לעצמכם הנחות. במיוחד בתקופה כזאת. פחות ביקורת, פחות נוקשות.

שנית, ישנם דרכים לזהות ביטויי טראומה אצל ילדים:
כאבים פיזיים: ילדים יכולים לדווח פתאום על כאבי בטן מרובים, ביקור דחוף בשירותים, כאבי ראש או עייפות- כל סימנים כאלו דורשים בדיקה! אך אם התוצאות תקינות קיו בחשבון שכנראה זה רגשי.

קושי בוויסות: התקפי זעם מרובים, בכי מוגזם לא מותאם לסיטואציה, קשיי אכילה או לחלופין אכילה רגשית.

פחדים חדשים: ילד שפתאום פוחד לישון לבד, לעלות במעלית לבד, קושי ללכת לחבר. דברים שלא היו לפניי.

כל אלו הם ביטוי חלקי לטראומה, שיכול להופיע אצל ילדים כביטוי לתקופה הקשה שאנו חווים. אם זיהיתם משהו כזה אצל ילדכם, תחילה תדעו שהוא ילד רגיש ובריא וזה טבעי.

אם אתם צריכים עזרה בטיפול וזיהוי הקושי אצל ילדכם, מוזמנים ליצור קשר.
שני סולומון מנתחת התנהגות 🌷

*הפוסט כתוב בלשון זכר אך פונה לכלל הציבור.