22/05/2021
על ביישנות וחוסר ביטחון כגילויים של טראומה של ביטוי.
למה חשוב לי לדבר על זה?
קודם כל כי ביישנות וחוסר ביטחון הרבה פעמים נתפסים כתכונות אופי. וגם אם כבר יודעים שזה נובע מפחדים שונים, עדיין בחברה שלנו האדם הביישן או חסר הביטחון (כשחוסר ביטחון יכול להתבטא בכל מיני התנהגויות לאו דווקא ביישנות) נתפס בחברה כחלש, חסר עמוד שידרה, חסר אופי, פראייר אולי, עלה נידף ברוח ועוד כל מיני תפיסות שרואות בחוסר ביטחון וביישנות תכונה של חלשים.
ואכן אפילו האדם הביישן בעצמו, אחד הדברים שהכי מבישים אותו, זה להתפס כביישן.
אבל אני יכולה להגיד, מניסיון אישי, שהבושה בלהיות ביישן לא נובעת רק בגלל שזה נתפס כחולשה. אלא בגלל שזה לא נכון!!
כשהיו בעברי מעירים על חוסר הביטחון שלי משהו בי היה זועק בפנים, לאאא! אני לא חסרת ביטחון עצמי או ביישנית, אני בטראומה!!!! זה לא מי שאני, יש בי חלק כלוא שלא מסוגל לבטא את עצמו! כמובן שכילדה לא הייתה לי את המודעות לכך שזה טראומה, אז פשוט הייתי מרגישה את כולי מתכווצת למשמע המילים האלה שמתארות אותי, משהו בתוכי היה מתעצבן וכועס.
כשטראומה מתרחשת, לרוב מה שקורה (ואני לא מתיימרת להיות פרויד או יונג) זה שנוצר בתוכנו פיצול של חלקי אישיות שלנו. וזה יכול להיות החלק שלנו שמרגיש בטוח ומוגן, או שפשוט נע בתנועה של התפתחות, התקדמות, רצון להיות, לחוות, לטעום, לחגוג, לעוף, לצד חלק שרוצה להגן, לשמור, לשלוט במה שקורה, למנוע את הפגיעה הבאה.
טראומת ביטוי נובעת, מנקודת מבטי, מפגיעה שהגיעה מעצם הביטוי שלנו. דברים שאמרנו כילדים שאולי לחצו על נקודות תורפה של ההורה וגררו תגובות כואבות (התפרצות זעם, כעס והתעלמות, היעלבות והאשמה והתניה של האהבה, אלימות פיזית/מילולית/אנרגטית ועוד), אולי אמרנו מילה שאסור להגיד שפשוט יצאה לנו ככה מהפה בטבעיות וגררה שורה של תגובות כמו שפירטתי בסוגריים למעלה. אולי דיברנו בהתלהבות ובקול רם בארוחה משפחתית ומישהו השתיק אותנו. צחקו או זילזלו במה שאמרנו, יכול להיות שהיינו יותר מידי למי שסביבנו או שהיינו לא מספיק כמו שצריך וכמו שציפו מאיתנו. הביטוי יכול להיות מילולי, רגשי, אנרגטי וכו.
עכשיו ברור לי שרבים חושבים שטראומה צריכה להיות איזה משהו ממש נוראי, אירוע גדול, כזה שמגיע לחדשות ומזעזע את כולם. וחלק ממה שפירטתי בפסקה הקודמת אלו סיטואציות שקורות בכל משפחה ולהרבה הורים. אבל טראומה יכולה להתרחש בכל סיטואציה בה האדם חווה פחד מוות, פחד של כיליון. והסיטואציות שתארתי למעלה, כשהן קורות כדרך חיים, כמשהו שחוזר על עצמו שוב ושוב, ללא עיבוד, למידה והפקת לקחים ושינוי ההתנהגות- אכן מערערות על הלגיטימציה של הילד הזה להיות חלק מהמשפחה שלו, מהלהקה שלו, ממערכת ההגנה שלו בעולם, מאיימות לשלוח אותו לנידוי ומשם לכיליון. ולכן הטראומה שנוצרת מורכבת מהרבה סיטואציות יומיומיות כאלו עד שלבסוף נוצר הפיצול הזה באישיות של הילד.
אני לא באה וטוענת שכל מי שביישן וחסר בטחון סובל מטראומת ביטוי. קטונתי מלדעת את הסיבות להתפתחות של ביישנות אצל כולם. אני רק רוצה להאיר את האפשרות המאוד סבירה הזאת, כי היא קורית והיא קיימת אצל רבים.
החלק המגן שהתפתח מטראומת הביטוי יכול להתבטא בכל מיני דרכים. זה יכול לבוא בצורה של השתקה של הביטוי, כמו שקורה להרבה ביישנים- דיבור חלש, מהוסס, שתיקה, פחד מלומר את דעתך, בליעה של מילים ועוד ועוד. זה יכול לבוא גם בצורה הפוכה- דיבור וביטוי לא מאוזנים, ללא בקרה כלל, מעין צורך לתפוס מקום, להיראות ולהשמע, לרצות או להתריס- גם אלו יכולים לנבוע מחוסר הביטחון שלנו בקיום שלנו כפי שאנחנו.
אני למשל, כשהייתי נערה וכשהייתי מדברת עם אנשים, הרבה פעמים הייתי מקבלת פידבקים כמו- את בולעת את המילים שלך, אנחנו לא מבינים אותך או את מדברת נורא חלש. כשהתחלתי לחקור את מה שעברתי כילדה שפחדה לבטא את עצמה, הבנתי שהבליעה של המילים היא דרך בה הגוף שלי ממש כאילו "מטשטש עקבות" של ביטוי שיוצא מתוכי ומחבל לי במילים שיוצאות לי מהפה כדי להגן עליי מפגיעה.
וזה ממש ביטוי של שני החלקים שחיו בתוכי- אחד בעל רצון עז להיות ולבטא את התנועה שיוצאת מתוכי וחלק אחר, שממש טמוע בגוף שלי, שמפחד פחד מוות מהביטוי הזה ורוצה לשלוט בכל מה שיוצא מהפה שלי וכאילו מנסה למשוך את המילים בחזרה פנימה.
אני חושבת שמה שהכי הייתי רוצה שייקחו מהפוסט הזה, זה גם סוג של שינוי תפיסה של ביישנים וחסרי ביטחון בחברה שלנו
וגם ובעיקר, שמי שמסתובב עם התפיסות האלה על עצמו של ביישן/ביישנית, חסר/ת ביטחון, אולי יוכל לזהות את עצמו פה, ויהיה יותר נחמד כלפיי עצמו, מכיל ומבין.
אנשים שנתפסים כביישנים וכחסרי ביטחון הרבה פעמים סוחבים בתוכם כאב גדול. כאב שנובע מסוג של מלחמה פנימית, לא תמיד מודעת, בין שני החלקים האלו, רצון לבטא ולהגשים לבין רצון להיות מוגן ובטוח בעולם. ולשני החלקים האלה יש סיבות מאוד טובות ומוצדקות לקיום שלהם.
אגב, גישור ושיח בין שני החלקים האלו הוא אחת מהדרכים ליצור שלום פנימי ולרפא את הטראומה הזאת.
אבל זה כבר נושא לפוסט (אולי) אחר :)
