יעוץ זוגי, גישור, אימון אישי

26/09/2026

תרגיל 1 מתוך מגוון כלים שאני משתמשת בהם בקליניקה כדי לעזור לשנות דפוסים אוטומטיים.

את יודעת שהוא לא טוב לך.
הראש יודע.
אבל הלב? עדיין מחכה להודעה.

אז בסרטון הזה אני נותנת לך טעימה מתרגיל NLP שנקרא סוויש.

זה תרגיל שעובד עם התמונות שהמוח שלנו מחזיק ומנסה ליצור קישור חדש בין הטריגר לבין התגובה שלנו.
זה לא קסם.
וזה גם לא אומר שאחרי תרגיל אחד תפסיקי לאהוב אדם.

אבל לפעמים שינוי מתחיל ברגע שבו המוח מפסיק לראות רק את מה שהוא רוצה לראות ומתחיל לראות גם את המחיר.

וזה רק תרגיל אחד מתוך מגוון כלים שאני משלבת בעבודה שלי.
אם יש לך דפוס שאת מבינה בשכל, אבל עדיין מתקשה לשנות בחיים, אולי הגיע הזמן לעבוד לא רק על ההבנה, אלא גם על מה שקורה מתחתיה.

רוצה לשמוע איך אפשר לעבוד על זה בצורה עמוקה ומותאמת אלייך?
כתבי לי "תרגיל" בפרטי.

ליאת מוזס
יועצת זוגית | קואוצ׳רית אישית
מלווה תהליכי צמיחה וריפוי
עובדת בגישה אינטגרטיבית

#נרקיסיסט #נרקיסיסטית
#נרקיסיסט #יועצתזוגית #קואוצרית #שינוידפוסים

04/09/2026

👀 על מה אתם מסתכלים בחיים?
המוח שלנו חכם וטריקי:
מה שאנחנו מתרגלים לראות - אנחנו מתחילים לראות יותר.

כשאת מתבוננת שוב ושוב בדברים חיוביים, המוח מתחיל לזהות אותם מהר יותר. הוא בונה ומחזק קשרים עצביים, ואת הופכת בהדרגה להיות קשובה יותר לטוב שסביבך.

תחשבי על אישה בהיריון 🤰
פתאום היא רואה נשים בהיריון בכל מקום.
האם פתאום יש יותר נשים בהיריון ברחוב?
לא.
העיניים שלה פשוט התחילו לחפש את מה שמעסיק את המוח שלה.

או כשאת רעבה ופותחת את המקרר.
את לא מסתכלת על כל המקרר.
את מחפשת:
מה יש לי לאכול עכשיו?
וככה בדיוק אנחנו מתנהלות גם בחיים.
אם אני מתרגלת להסתכל על מה שאין -
המוח שלי יתחיל למצוא עוד ועוד הוכחות למה שחסר.

אבל אם אני מתחילה לשאול:
מה כן יש לי?
מה כן עובד?
מה כן יפה בחיים שלי?
על מה אני יכולה להודות היום?
המוח מתחיל לחפש גם את זה.
הילדים. ❤️
הזוגיות.
הבית.
העבודה.
החברות.
הבריאות.
המיטה החמה בסוף היום.
כוס הקפה של הבוקר.
השמש שנכנסה דרך החלון.
שיחה טובה.
חיבוק.
רגע של שקט.

אני לא אומרת שצריך להתעלם ממה שכואב.
וגם לא שצריך להעמיד פנים שהכל מושלם.

פשוט לאמן את העיניים לראות גם את מה שטוב.
אז אני מזמינה אותך לניסוי קטן:.. במשך 40 יום, בכל יום, כתבי לפחות 3 דברים טובים שיש בחייך.
לא דברים גדולים.
דווקא הקטנים.
כי מה שאת מתבוננת בו - גדל בתודעה שלך.
ומה שאת מחזקת שוב ושוב - הופך להיות קל יותר לראות.

החיים לא ישתנו ביום אחד.
אבל הדרך שבה את/ה מסתכל/ת על החיים יכולה להשתנות.
וזה המקום שבו מתחיל השינוי.
🩷
ליאת מוזס
יועצת זוגית | קואצ'רית אישית
מלווה תהליכי צמיחה וריפוי

#ראייהחיובית #חשיבהחיובית #תודעה #צמיחהאישית #התפתחותאישית #הכרתתודה #אימוןהמוח #שינויהתודעה #אהבהעצמית #חייםטובים #ליאתמוזס

26/08/2026

5 שלבים לניקוי פנימי לקראת השנה החדשה
-------
יש דברים שלא צריך לקחת איתנו לשנה הבאה.
לא את הכעס.
לא את האשמה.
לא את החרטה.
לא את השיחות שכבר נגמרו, אבל עדיין מתקיימות בתוכנו.

לפעמים אנחנו חושבות שאנחנו צריכות לסלוח למישהו אחר.
אבל לפני הסליחה לאחר, יש תהליך הרבה יותר עמוק:
לנקות את מה שנשאר בתוכנו. אנחנו מחזיקים ארסנל של מחשבות מוטעות, דאגות לא פתורות וספיקולציות שמעמיסות.

בחרתי לתת לכם/ן 5 צעדים להתבוננות פנימית
-----
1. זיהוי - לראות את העומס.
מה אני עדיין נושאת בתוכי שמעיק עלי כמו משקולת?
* איזה אירוע אני ממשיכה לשחזר?
* איזו מילה עדיין כואבת לי?
* איזה אדם עדיין מצליח להפעיל אותי גם כשהוא כבר לא בחיי או אפילו שהוא כבר לא בחיים. (לפעמים מילה של הורים שנפטרו ואנחנו עדיין משחזרים)?
לא ממהרים לתקן.
ראשית - רואים.
נוכחים בזה.

2. דיוק - להפריד בין מה שהיה לבין מה שהוספתי עליו. אני זוכרת שעוד מילדות, אבי, עליו השלום, היה אומר לי: "תדייקי בפרטים ואל תוסיפי - שכן את מעמיסה על עצמך כובד רגשי,
לאמור:
מה באמת קרה?
ומה אני מספרת לעצמי על מה שקרה?
לדוגמה:
“הוא עזב אותי” - זו עובדה.
“כנראה שאני לא מספיק טובה” - זו כבר פרשנות.
“אף אחד לא יבחר בי לעולם” - זו כבר המסקנה שהעומס הרגשי יצר.

הדיוק מחזיר אותי אל מה שיש.
בלי להוסיף.
בלי לנפח.
ובלי להקטין.

3. הפרדה - זה קרה לי, אבל זה לא מי שאני. וזה חשוב כדי לא להזדהות עם הסיטואציה ולא לתת לעצמנו תווית בגלל החוויה.
לדוגמה:
אני יכולה להיות פגועה - בלי להפוך לפגיעה.
אני יכולה לטעות - בלי להיות טעות.
אני יכולה לעבור תקופה קשה - בלי להגדיר את כל החיים שלי דרכה.

לאמור:
יש בי את מה שעברתי.
אבל יש בי גם משהו שהוא מעבר למה שעברתי.

4. המתנה - לא כל דבר צריך להיפתר עכשיו.
שימו לב שהמילה המתנה היא אותיות מתנה. כשאנחנו ממתינים לדברים שיקרו בזמן הנכון, בבשלות הנכונה - הם באים כמתנה. אנחנו מעריכים אותם יותר.
וזה קשה. מאתגר להמתין ולכבוש את הארוס של כאן ועכשיו.
אנחנו רוצות תשובה.
סגירה.
הסבר.
החלטה.
(לדעת לכאן או לכאן. לדעת שהאירוע הסתיים. רוצות וודאות).
אבל לעתים הנפש צריכה זמן.
לאמור:
לא כל הודעה חייבים לשלוח.
לא כל תגובה חייבים להגיב.
לא כל אדם חייב לקבל מאיתנו תשובה.
* וזה מאתגר. "לנשוך שפתיים".
לפעמים ההמתנה היא המקום שבו הדיוק מגיע.
אני יכולה להרגיש ולא לפעול מיד.
* ההמתנה הזו יוצרת מרווח בין הרגש השלילי שמכניס אותנו לסטרס, לבין האירוע עצמו ואז אנחנו פועלים מהשכל.

5. בחירה - מה אני רוצה לחזק במקום? מה אני רוצה ליצור במקום? איך אני מקדמת את עצמי?

הניקוי האמיתי שלנו הוא לא רק להיפטר ממה שכואב.
הוא לפנות מקום.
אם אני משחררת כעס - מה אני רוצה להכניס במקום?
שקט?
גבול?
חמלה?
ביטחון?
אהבה?
כבוד עצמי?

את/ה חייבים לשחרר כדי להכניס. כמו ארון בגדים מפוצץ. אם רוצים להכניס בגדים חדשים - עלינו לזרוק חלק מהישנים. לאוורר בכדי לחדש.

אז אולי השנה "אני" לא צריכה להפוך למישהי אחרת.
אולי "אני" רק צריכה להסיר ממני שכבות שכבר לא שייכות לי.

אז לפני שהשנה מתחלפת, שאלו את עצמכם:
מה אני משאיר/ה מאחור?
מה אני מדייק/ת?
ממה אני נפרד/ת?
למה אני נותנ/ת זמן?
ומה אני בוחר/ת לחזק בתוכי?

חברים/ת:
לפעמים התחלה חדשה לא יכולה להתחיל בזה שאנחנו מוסיפים עוד משהו לחיים.
אלא בזה שאנחנו מפסיקים לשאת את מה שכבר לא שלנו.
שנה חדשה.
פחות עומס רגשי.
יותר דיוק.
יותר נוכחות.
ויותר מקום לעצמך. 🤍

ליאת מוזס
יועצת זוגית | קואוצ'רית אישית
מלווה תהליכי צמיחה וריפוי
אתר: http://liat-tipulzugi.co.il

#ליאתמוזס #זוגולוגיה
#ימימה #חשיבההכרתית #שנהחדשה #ניקויפנימי #שחרור #סליחהעצמית #התפתחותאישית #מודעותעצמית #צמיחהאישית #דיוק #המתנה #אהבהעצמית #ריפוי

ליאת מוזס יועצת זוגית מוסמכת, מאמנת אישית ומגשרת מוסמכת.

יעוץ זוגי, גישור, אימון אישי

ליאת נועה מוזס.

ליאת נועה מוזס
גירושין - המדריך למתגרשים - תהליכי פרידה וריפוי
Liat Mosses ליאת מוזס

23/08/2026

היא היתה חזקה מהרוח
------
בשעה 2:17 בלילה היא הסתכלה על הטלפון שלה ולא הצליחה לנשום.
עוד הודעה.
עוד מסמך.
עוד משהו שהיא לא האמינה שהוא באמת קורה לה.
האיש שאיתו חלקה בית, ילדים וחיים שלמים - החליט שהוא רוצה להתגרש.

הוא עזב את הבית.
ואז הגיע הדבר שהיא לא הייתה מוכנה אליו.
תביעה על אלימות במשפחה.
היא?
אלימה?
האישה הקרייריסטית, העצמאית, זו שתמיד החזיקה את כולם.
פתאום היא מצאה את עצמה בחקירה במשטרה.
מול גורמי רווחה.
מול מערכת שהיא לא הכירה.
נאלצת להסביר את עצמה.
להוכיח שהיא לא המפלצת שמנסים לצייר.

ובאיזשהו שלב היא כבר לא ידעה ממה היא מפחדת יותר-
מהגירושים,
מהאפשרות לאבד את הילדים,
מהמשרה הבכירה שבנתה במשך שנים,
או מהעובדה שאנשים שהכירו אותה כל חייה מתחילים להסתכל עליה אחרת.

הכל קרה כל כך מהר.
היא הייתה רגילה להיות האישה שיודעת מה לעשות.
ופתאום-
לא היה לה מושג.
והיו גם החברות.
חלקן התרחקו.
לא בהכרח כי עשו לה משהו בכוונה.
פשוט כי החיים שלהן המשיכו במסלול המוכר.

והיא?
היא פתאום הייתה "הגרושה".
והמילה הזאת, שהייתה פעם רק סטטוס משפחתי, הפכה אצלה כמעט לזהות.
היא הרגישה שהיא מאבדת חתיכות מעצמה.

ואז הגיע הפרק שלא כתוב באף מדריך לגירושים:
ההורות אחרי הפרידה.
יום אחד הוא חוסם אותה.
יום אחר הוא פותח.
שוב חוסם.
שוב פותח.
תקשורת על הילדים הופכת לזירת מתח.

כל הודעה מקפיצה את הדופק.
כל שינוי גורם לה לשאול:
"מה עכשיו?" "קיבינימט, מה עכשיו?"

והיא הייתה חוזרת אליי שוב ושוב עם אותה שאלה:

"ליאת, איך זה יכול להיות?"

איך יכול להיות שאני ניסיתי כל כך לעשות טוב-
וזה מה שקיבלתי?

איך יכול להיות שאנשים טובים נופלים?
איך יכול להיות שלפעמים מי שפוגע ממשיך הלאה ומי שנפגע צריך להוכיח שהוא בכלל נפגע?

ולפעמים היא אפילו הייתה אומרת:

"אולי משהו לא בסדר בי."

ואני זוכרת את הרגע שבו הסתכלתי עליה וחשבתי:
כמה קל לאדם שנמצא בתוך סערה להתחיל לחשוב שהסערה היא הוא.

אבל היא לא הייתה הסערה.
היא הייתה אישה שנמצאת בתוך סערה.
וזה הבדל עצום.
לקחו כמה מפגשים עד ש היא התחילה להבין משהו עמוק:

היא הבינה שכל חייה היא האמינה שאם תהיה טובה מספיק- אזי
החיים יהיו טובים אליה.
אם תעבוד קשה - תצליח.
אם תתני -, ייתנו לך.
אם תהיי ישרה - יהיו ישרים איתך.

ואז החיים לימדו אותה שיעור כואב ובהחלט כואב ....
העולם לא תמיד עובד לפי המשוואה הזאת.

טובים יכולים להפגע.
אנשים ישרים יכולים להשבר.
מי שעשה הכול "נכון" יכול לעבור תקופה איומה.

ואז התחלנו לחקור יחד משהו עמוק יותר.
לא:
"מה עשיתי כדי שזה יקרה לי?"
אלא:
"מה אני עושה עכשיו עם מה שכבר קרה לי?"

ופה - כבר שינוי שלם.
הואיל וחוקי הרוח, כפי שאני מבינה אותם, אינם אומרים:

"חשבת על דבר רע - ולכן הוא קרה לך."

זו בעיניי פרשנות אכזרית מדי לכאב אנושי.
החיים מורכבים הרבה יותר מזה.
אבל יש חוק פנימי אחר, עמוק מאוד וקצת שונה והוא:
מה שאנחנו מאמינים עליו שוב ושוב, מתחיל להפוך למסגרת שבתוכה אנחנו חיים.
לאמור:
אם גדלת עם האמונה:
"צריך להיזהר."
את עלולה להפוך זהירה גם כשהסכנה כבר איננה.

אם גדלת עם:
"לא מגיע לי יותר מדי."
את עלולה להרגיש אשמה כשמגיע אלייך טוב.

אם למדת:
"אהבה תמיד כרוכה בכאב."
את עלולה להתבלבל בין אהבה לבין סבל.

אם למדת:
"אני צריכה להחזיק הכל."
את עלולה להרגיש כישלון ברגע שבו החיים מאלצים אותך לשחרר.

וזה בדיוק מה שקרה לה.
היא לא הייתה צריכה ללמוד איך להיות חזקה יותר.
היא הייתה צריכה ללמוד שהיא לא חייבת להיות חזקה כל הזמן.

היא לא הייתה צריכה להוכיח לכולם שהיא אישה טובה.
היא הייתה צריכה להתחיל להאמין בזה בעצמה.

היא לא הייתה צריכה להחזיר לעצמה את החיים שהיו.
היא הייתה צריכה להתחיל לדמיין חיים אחרים.

ואז, באחד המפגשים, הגיעה השאלה ששינתה את התהליך:
"אם כל מה שקרה לי לא מגדיר אותי - מי אני עכשיו?"

ומשם התחלנו לעבוד.

* לא על איך לגרום לגרוש להשתנות.
* לא על איך לגרום לאנשים שחזרו את הגב להבין.
* לא על איך להחזיר את העבר.

אלא על ארבעה דברים:
-------
1. להפריד בין עובדה לפרשנות.
מה באמת קרה - ומה הסיפור שהמוח שלי מספר לי על מה שקרה?

2. לזהות אמונות ישנות.
איזה משפטים מנהלים אותי עד היום?
"אני לבד."
"אני לא אצליח."
"לא מגיע לי."
"כולם יעזבו אותי."
"אני חייבת להלחם."

3. להחזיר את השליטה למקום שבו היא באמת קיימת.
לא במה שהאדם השני עושה.

אלא בתגובה שלי, בגבולות שלי, בבחירות שלי ובדרך שבה אני מנהלת את חיי.

4. להתחיל לבנות זהות חדשה.
לא "גרושה".
לא "האישה שנפגעה".
לא "האישה שהוא עזב".
אלא:
אני.
אישה שעברה משהו קשה -
ועדיין נשארה היא.

ואני תוהה ביני לבין עצמי שכן, אולי זה אחד הדברים הקשים ביותר להבין:
לפעמים אנחנו מבקשות מהחיים להחזיר אותנו למי שהיינו לפני השבר.
אבל החיים לא תמיד מחזירים.
לפעמים הם מבקשים מאיתנו להתרחב.

להשיל את מי שהיינו צריכות להיות כדי לשרוד.
להשיל את הפחדים שקיבלנו בירושה.
להשיל את האמונה שאנחנו צריכות להיות מושלמות כדי להיות ראויות.
להשיל את הצורך שכולם יבינו אותנו.
ולהתחיל לחיות. פשוט לחיות.

ואני לא מספרת לכם שהגירושים שלה היו "מתנה".
ולא כי מה שקרה לה היה "מגיע לה".
אלא כי גם מתוך מקום שאף פעם לא ביקשנו להיות בו -
אפשר לבחור מה נעשה מכאן.

וזה בעיניי חוק רוחני עמוק:

לא תמיד אנחנו בוחרות את הרוח שנושבת על חיינו.
אבל עם הזמן אנחנו יכולות ללמוד לפתוח את המפרשים.

היא הגיעה אליי כשהיא חשבה שהחיים שלה נגמרו.
והיום?
היא עדיין מתמודדת.
עדיין יש ימים קשים.
עדיין יש רגעים שבהם התנהלות מול הגרוש מציפה אותה.

אבל... ויש אבל גדול. כי יש הבדל אחד עצום:
היא כבר לא מסתכלת על החיים דרך העיניים של הפחד.

והיא גילתה משהו שאולי אף אחד לא סיפר לה ביום שבו הוא עזב:
הסוף של נישואים
אינו בהכרח הסוף של האישה שהיית בתוכם.

דווקא במקומות חשוכים, לפעמים זה הרגע שבו את מתחילה לפגוש אותה.
את.
בלי הפחדים של ההורים.
בלי הציפיות של החברה.
בלי הצורך להיות "בסדר" בשביל כולם.
בלי להקטין את עצמך כדי שאחרים ירגישו בנוח.

ואולי זו בכלל לא השאלה:

"למה זה קרה לי?"

אולי השאלה שמחזירה את הכוח לידיים שלך היא:

"מה החיים מבקשים ממני להפוך להיות עכשיו?"

ליאת מוזס
יועצת זוגית | קואוצ'רית אישית | מגשרת
מלווה תהליכי צמיחה וריפוי
אתר: http://liat-tipulzugi.co.il

#גירושים #גירושין #העצמהנשית #התחלהחדשה #צמיחהאישית #חוקהרוח #אמונותמגבילות #ריפוי #פרקב #נשים #ערךעצמי #גבולות #חוסןנפשי #זוגולוגיה

23/08/2026

היא היתה חזקה מהרוח
------
בשעה 2:17 בלילה היא הסתכלה על הטלפון שלה ולא הצליחה לנשום.
עוד הודעה.
עוד מסמך.
עוד משהו שהיא לא האמינה שהוא באמת קורה לה.
האיש שאיתו חלקה בית, ילדים וחיים שלמים - החליט שהוא רוצה להתגרש.

הוא עזב את הבית.
ואז הגיע הדבר שהיא לא הייתה מוכנה אליו.
תביעה על אלימות במשפחה.
היא?
אלימה?
האישה הקרייריסטית, העצמאית, זו שתמיד החזיקה את כולם.
פתאום היא מצאה את עצמה בחקירה במשטרה.
מול גורמי רווחה.
מול מערכת שהיא לא הכירה.
נאלצת להסביר את עצמה.
להוכיח שהיא לא המפלצת שמנסים לצייר.

ובאיזשהו שלב היא כבר לא ידעה ממה היא מפחדת יותר-
מהגירושים,
מהאפשרות לאבד את הילדים,
מהמשרה הבכירה שבנתה במשך שנים,
או מהעובדה שאנשים שהכירו אותה כל חייה מתחילים להסתכל עליה אחרת.

הכל קרה כל כך מהר.
היא הייתה רגילה להיות האישה שיודעת מה לעשות.
ופתאום-
לא היה לה מושג.
והיו גם החברות.
חלקן התרחקו.
לא בהכרח כי עשו לה משהו בכוונה.
פשוט כי החיים שלהן המשיכו במסלול המוכר.

והיא?
היא פתאום הייתה "הגרושה".
והמילה הזאת, שהייתה פעם רק סטטוס משפחתי, הפכה אצלה כמעט לזהות.
היא הרגישה שהיא מאבדת חתיכות מעצמה.

ואז הגיע הפרק שלא כתוב באף מדריך לגירושים:
ההורות אחרי הפרידה.
יום אחד הוא חוסם אותה.
יום אחר הוא פותח.
שוב חוסם.
שוב פותח.
תקשורת על הילדים הופכת לזירת מתח.

כל הודעה מקפיצה את הדופק.
כל שינוי גורם לה לשאול:
"מה עכשיו?" "קיבינימט, מה עכשיו?"

והיא הייתה חוזרת אליי שוב ושוב עם אותה שאלה:

"ליאת, איך זה יכול להיות?"

איך יכול להיות שאני ניסיתי כל כך לעשות טוב-
וזה מה שקיבלתי?

איך יכול להיות שאנשים טובים נופלים?
איך יכול להיות שלפעמים מי שפוגע ממשיך הלאה ומי שנפגע צריך להוכיח שהוא בכלל נפגע?

ולפעמים היא אפילו הייתה אומרת:

"אולי משהו לא בסדר בי."

ואני זוכרת את הרגע שבו הסתכלתי עליה וחשבתי:
כמה קל לאדם שנמצא בתוך סערה להתחיל לחשוב שהסערה היא הוא.

אבל היא לא הייתה הסערה.
היא הייתה אישה שנמצאת בתוך סערה.
וזה הבדל עצום.
לקחו כמה מפגשים עד ש היא התחילה להבין משהו עמוק:

היא הבינה שכל חייה היא האמינה שאם תהיה טובה מספיק- אזי
החיים יהיו טובים אליה.
אם תעבוד קשה - תצליח.
אם תתני -, ייתנו לך.
אם תהיי ישרה - יהיו ישרים איתך.

ואז החיים לימדו אותה שיעור כואב ובהחלט כואב ....
העולם לא תמיד עובד לפי המשוואה הזאת.

טובים יכולים להפגע.
אנשים ישרים יכולים להשבר.
מי שעשה הכול "נכון" יכול לעבור תקופה איומה.

ואז התחלנו לחקור יחד משהו עמוק יותר.
לא:
"מה עשיתי כדי שזה יקרה לי?"
אלא:
"מה אני עושה עכשיו עם מה שכבר קרה לי?"

ופה - כבר שינוי שלם.
הואיל וחוקי הרוח, כפי שאני מבינה אותם, אינם אומרים:

"חשבת על דבר רע - ולכן הוא קרה לך."

זו בעיניי פרשנות אכזרית מדי לכאב אנושי.
החיים מורכבים הרבה יותר מזה.
אבל יש חוק פנימי אחר, עמוק מאוד וקצת שונה והוא:
מה שאנחנו מאמינים עליו שוב ושוב, מתחיל להפוך למסגרת שבתוכה אנחנו חיים.
לאמור:
אם גדלת עם האמונה:
"צריך להיזהר."
את עלולה להפוך זהירה גם כשהסכנה כבר איננה.

אם גדלת עם:
"לא מגיע לי יותר מדי."
את עלולה להרגיש אשמה כשמגיע אלייך טוב.

אם למדת:
"אהבה תמיד כרוכה בכאב."
את עלולה להתבלבל בין אהבה לבין סבל.

אם למדת:
"אני צריכה להחזיק הכל."
את עלולה להרגיש כישלון ברגע שבו החיים מאלצים אותך לשחרר.

וזה בדיוק מה שקרה לה.
היא לא הייתה צריכה ללמוד איך להיות חזקה יותר.
היא הייתה צריכה ללמוד שהיא לא חייבת להיות חזקה כל הזמן.

היא לא הייתה צריכה להוכיח לכולם שהיא אישה טובה.
היא הייתה צריכה להתחיל להאמין בזה בעצמה.

היא לא הייתה צריכה להחזיר לעצמה את החיים שהיו.
היא הייתה צריכה להתחיל לדמיין חיים אחרים.

ואז, באחד המפגשים, הגיעה השאלה ששינתה את התהליך:
"אם כל מה שקרה לי לא מגדיר אותי - מי אני עכשיו?"

ומשם התחלנו לעבוד.

* לא על איך לגרום לגרוש להשתנות.
* לא על איך לגרום לאנשים שחזרו את הגב להבין.
* לא על איך להחזיר את העבר.

אלא על ארבעה דברים:
-------
1. להפריד בין עובדה לפרשנות.
מה באמת קרה - ומה הסיפור שהמוח שלי מספר לי על מה שקרה?

2. לזהות אמונות ישנות.
איזה משפטים מנהלים אותי עד היום?
"אני לבד."
"אני לא אצליח."
"לא מגיע לי."
"כולם יעזבו אותי."
"אני חייבת להלחם."

3. להחזיר את השליטה למקום שבו היא באמת קיימת.
לא במה שהאדם השני עושה.

אלא בתגובה שלי, בגבולות שלי, בבחירות שלי ובדרך שבה אני מנהלת את חיי.

4. להתחיל לבנות זהות חדשה.
לא "גרושה".
לא "האישה שנפגעה".
לא "האישה שהוא עזב".
אלא:
אני.
אישה שעברה משהו קשה -
ועדיין נשארה היא.

ואני תוהה ביני לבין עצמי שכן, אולי זה אחד הדברים הקשים ביותר להבין:
לפעמים אנחנו מבקשות מהחיים להחזיר אותנו למי שהיינו לפני השבר.
אבל החיים לא תמיד מחזירים.
לפעמים הם מבקשים מאיתנו להתרחב.

להשיל את מי שהיינו צריכות להיות כדי לשרוד.
להשיל את הפחדים שקיבלנו בירושה.
להשיל את האמונה שאנחנו צריכות להיות מושלמות כדי להיות ראויות.
להשיל את הצורך שכולם יבינו אותנו.
ולהתחיל לחיות. פשוט לחיות.

ואני לא מספרת לכם שהגירושים שלה היו "מתנה".
ולא כי מה שקרה לה היה "מגיע לה".
אלא כי גם מתוך מקום שאף פעם לא ביקשנו להיות בו -
אפשר לבחור מה נעשה מכאן.

וזה בעיניי חוק רוחני עמוק:

לא תמיד אנחנו בוחרות את הרוח שנושבת על חיינו.
אבל עם הזמן אנחנו יכולות ללמוד לפתוח את המפרשים.

היא הגיעה אליי כשהיא חשבה שהחיים שלה נגמרו.
והיום?
היא עדיין מתמודדת.
עדיין יש ימים קשים.
עדיין יש רגעים שבהם התנהלות מול הגרוש מציפה אותה.

אבל... ויש אבל גדול. כי יש הבדל אחד עצום:
היא כבר לא מסתכלת על החיים דרך העיניים של הפחד.

והיא גילתה משהו שאולי אף אחד לא סיפר לה ביום שבו הוא עזב:
הסוף של נישואים
אינו בהכרח הסוף של האישה שהיית בתוכם.

דווקא במקומות חשוכים, לפעמים זה הרגע שבו את מתחילה לפגוש אותה.
את.
בלי הפחדים של ההורים.
בלי הציפיות של החברה.
בלי הצורך להיות "בסדר" בשביל כולם.
בלי להקטין את עצמך כדי שאחרים ירגישו בנוח.

ואולי זו בכלל לא השאלה:

"למה זה קרה לי?"

אולי השאלה שמחזירה את הכוח לידיים שלך היא:

"מה החיים מבקשים ממני להפוך להיות עכשיו?"

ליאת מוזס
יועצת זוגית | קואוצ'רית אישית | מגשרת
מלווה תהליכי צמיחה וריפוי
אתר: http://liat-tipulzugi.co.il

#גירושים #גירושין #העצמהנשית #התחלהחדשה #צמיחהאישית #חוקהרוח #אמונותמגבילות #ריפוי #פרקב #נשים #ערךעצמי #גבולות #חוסןנפשי #זוגולוגיה

ליאת נועה מוזס היא יועצת זוגית, קואוצ'רית ומגשרת משפחה, בעלת ניסיון של למעלה מ-13 שנים בתחום מערכות היחסים וההתפתחות האישית. עם רקע אקדמי בפסיכולוגיה והתמחות במערכות ....

23/08/2026

מי זה ה״אני״ שאת כל כך רוצה לתקן?
----
״אני שונאת את עצמי.״
״אני מאוכזבת מעצמי.״
״אני לא אוהבת את הגוף שלי.״
״אני לא מספיק טובה.״
״אני תמיד הורסת לעצמי.״
״אני פשוט כזאת.״
אבל רגע.

מי זה ה״אני״?
ומי זה ה״עצמי״ שאת שונאת?

תעצרי רגע לפני שאת ממשיכה לקרוא.
קחי נשימה.
ותשאלי את עצמך:
אם אני יכולה לראות את הגוף שלי -
האם אני רק הגוף?
אם אני יכולה לראות את המחשבות שלי -
האם אני המחשבות?

אם אני יכולה להרגיש פחד -
האם אני הפחד?

אם אני יכולה להבחין בכאב -
האם אני הכאב?

ואם כל הדברים האלה משתנים כל הזמן...
מי זה שנשאר נוכח ומבחין בהם?

כאן נכנסת מילה שאני אוהבת במיוחד:

אנוכי.
לא במובן של אגואיזם.
אלא:
אני - נוכח - ה'.
אני כאן.

לפני ההגדרה.
לפני התפקיד.
לפני הסיפור שסיפרו לי על עצמי.
יש בי נוכחות שיודעת:
אני קיים. אני כאן.

ואז יש את ה״עצמי״.
העצמי הוא כל מה שלמדתי לזהות כ״אני״ בעולם: (עצמי מלשון עצמות - גוף- שלד העצמות, הגשמי).
הגוף שלי.
האופי שלי.
השם שלי.
המקצוע שלי.
הזוגיות שלי.
האימהות שלי.
ההצלחות שלי.
הכישלונות שלי.
הפחדים שלי.
הדימוי שלי.
הסיפור שלי.
והעצמי הזה משתנה.
הגוף משתנה.
הדעות משתנות.
היחסים משתנים.
הפחדים משתנים.

אפילו האישיות שלנו מתפתחת.
אבל אם אני יכולה לראות את כל זה משתנה -
מי אני מעבר לכל מה שמשתנה?

אז רגע...
פה משהו מתחיל להיפתח בתודעה כשחושבים על זה.
מי זה ה"אני" הזה?
האני הנצחי שלא יגמר לעולם, לעומת הגוף שה"אני" הזה הוא הבעלים שלו - שני דברים נפרדים בנו.

הרי כל החיים ניסית לתקן את עצמך,
כשבעצם ניסית לתקן את ההטבעות שקיבלת על עצמך. על הגשמי. לא על האני הנצחי שבך - שהוא טהור וזך.

ילדה קטנה לומדת:
״אני צריכה להיות טובה כדי שיאהבו אותי.״
״אסור לי לכעוס.״
״אני רגישה מדי.״
״אני לא מספיק יפה.״
״אני צריכה לרצות אחרים.״
״אם אטעה - יפסיקו לאהוב אותי.״

והילדה לא אומרת:
״זו אמונה שהוטבעה בי.״

היא אומרת:
״זה אני.״

וזהו הרגע שבו הטבעה הופכת לזהות.
אחר כך את גדלה.
ואף אחד כבר לא צריך להגיד לך:

״את לא מספיק טובה.״
את אומרת את זה לעצמך.

אף אחד לא צריך להגיד:
״אל תעזי.״
את עוצרת את עצמך.

אף אחד לא צריך לשפוט אותך.
את כבר למדת לעשות את זה לבד.
ואז את אומרת:
״ככה אני.״

אבל אולי יקרה...
זה לא מי שאת.
זה משהו שלמדת להיות.
וזה הבדל עצום בתפיסה.

אז איך מתחילים להשתחרר?
לא במלחמה ולא עם סטופר.
לא ב״אני חייבת לחשוב חיובי״.
ולא בניסיון להיפטר מהפחד.

אלא ביצירת מרחב.
בפעם הבאה שעולה לך:

״אני לא מספיק טובה״,

אל תגידי:
״זה שטויות! אני מדהימה!״

תאמרי אמת:

״עולה בי כעת מחשבה שאני לא מספיק טובה.״

אני רוצה שתשימי לב למה שקרה:
לא ביטלת את עצמך.
רק יצרת מרחק קטן בינך לבין המחשבה.

לאמור, במקום:

״אני חרדה״,
אמרי:
״יש בי עכשיו פחד.״
במקום:
״אני כישלון״,
אמרי:
״יש בי חלק שמרגיש שנכשלתי.״
במקום:
״אני שונאת את הגוף שלי״,
אמרי:
״יש בי כרגע ביקורת קשה כלפי הגוף שלי.״

* הפרדה בין ה"אנוכי" לבין הגוף הגשמי. את נוכחת ברגע (אנוכי - אני נוכח ה'). מבינה שאת לא המחשבות שלך.

ואז תשאלי:
מה באמת קורה לי כעת - ומה אני מספרת לעצמי שקורה?

זו כבר התחלה של חופש.

והנה תרגיל שאני רוצה שתנסי השבוע. היום מתחיל שבוע חדש: 😁
בכל פעם שאת תופסת את עצמך אומרת:
״אני...״
ומיד מגיע משהו שלילי -
עצרי.
כתבי:
אני מרגישה: _______
אני חושבת: _______
הגוף שלי מרגיש: _______
הסיפור שאני מספרת לעצמי: _______

ואז:
מי אני כשכל זה מופיע בתוכי?
ורגע..... אל תעני מהר.

פשוט תהיי עם השאלה. תשהי בה.

המטרה של ההתפתחות הרוחנית אינה להפוך אותך למישהי מושלמת.
ואולי גם לא להיות תמיד רגועה, חיובית ומוארת.

המטרה היא הרבה יותר פשוטה, נינוחה ועמוקה.
שתפסיקי להתבלבל בין מה שעובר דרכך לבין מי שאת.

הרי:
הפחד עובר.
הכאב עובר.
המחשבה עוברת.
הגוף משתנה.
הסיפור משתנה.
העצמי משתנה.

ואת?
את יכולה להיות זו שרואה.
זו שנוכחת. זוכרת? (אנוכי = אני, נוכח, ה').
זו שיכולה לבחור כיצד לפגוש את מה שעולה.
אנוכי.
אני נוכח. האות י' שם השם.

ומתוך הנוכחות הזאת שלך נוצר מרחב.
ובמרחב הזה יש בחירה. (מרחב אותיות בחירה)...- כשיש מרחב, אנחנו לא בלחץ לבחור, יש לנו זמן להתבונן בדברים).
ובבחירה - יש חופש.

ואז אולי מתחילה ההשלה האמיתית.
לא להשיל את עצמך.
אלא להשיל את כל מה שלבשת במשך השנים ושכנעת את עצמך שהוא את.
כמו גולם שמשיל את הגלימה שלו כדי להפוך לפרפר - להתפתח. יוצא מאיזור הנוחןת שלו החמים - הגלימה (גולם אותיות גלימה) ועושה התפתחות.

יקרה, את לא צריכה להפוך למישהי אחרת.
את רק צריכה להזכר מי היית לפני שלימדו אותך מי את.

אני רוצה להגיד לך משהו:

השינוי הוא אי נוחות. אי נוחות היא לא סימן שמשהו השתבש.
הוא סימן שהחיים כבר גדולים יותר מהזהות הישנה שלך.
ובתוך האי נוחות - את יכולה לייצר אי קטן של נוחות. - או אי גדול 😄

אז אל תמהרי לחזור לגלימה רק כי היא מוכרת.
השילי...
השילי את הפחד.
את ההטבעות.
את האמונות שלא באמת שלך.
את הקולות שאימצת.
את הצורך להיות מי שאחרים צריכים שתהיי.

לא בבת אחת.....שכבה אחרי שכבה.
עד שיום אחד תביני שלא הפכת למישהי אחרת.
פשוט הפסקת להסתיר את מי שאת מתחת לכל מה שלמדת להיות.

והפרפר?
הוא לא חוזר לגולם כדי להרגיש בטוח. לא יקרה.
הוא עף.
🦋
אולי הגיע הזמן שלך לעוף.

ליאת מוזס
יועצת זוגית | קואוצ'רית אישית
מלווה תהליכי צמיחה וריפוי
אתר: liat-tipulzugi.co.il

#התפתחותאישית #תודעה #זוגולוגיה #מודעותעצמית #אמונותמגבילות #שחרור #ריפוי #צמיחהאישית #אהבהעצמית #העצמהנשית #עבודהפנימית #שינוי #נוכחות #ליאתמוזס
ליאת מוזס יועצת זוגית מוסמכת, מאמנת אישית ומגשרת מוסמכת. ליאת נועה מוזס. יעוץ זוגי, גישור, אימון אישי ליאת נועה מוזס גירושין - המדריך למתגרשים - תהליכי פרידה וריפוי Liat Mosses ליאת מוזס

20/08/2026

הוא לא התאהב בנשים.
הוא התאהב בעצמו - כפי שהרגיש כשהן הסתכלו עליו.
והן... הן קראו לו נרקיסיסט והוא... בואו נצלול עמוק למה שנתחולל אצלו בתודעה:

הוא הגיע אליי אחרי שנים של מערכות יחסים.
נשים שונות.
נשים יפות.
נשים חכמות.
נשים שהוא באמת רצה.
והדפוס חזר על עצמו.
הוא מתלהב.
נמשך.
מתאהב.
רוצה אותה בכל מאודו.
ואז, אחרי שהקשר מתבסס - אופס... משהו בו משתנה.
המשיכה יורדת.
ההתלהבות נעלמת.
פתאום הוא רואה בה חסרונות.
פתאום הוא מרגיש שהיא לא בדיוק זה.

והוא יוצא לחפש את הבאה.
ואני שאלתי אותו:

"תגיד לי משהו..
מה אתה באמת מחפש באישה?"

הוא התחיל לענות.
אבל אני - עצרתי אותו.
הבהרתי וחידדתי לו את השאלה:

"לא מה אתה מחפש באישה.
מה אתה מרגיש כשאישה כזאת רוצה אותך?"

והוא השתתק. לקח לו זמן להבין. בעצם - שם היה הסיפור.

הוא לא רק רצה את האישה.
הוא רצה להרגיש נחשק,
רצוי, מיוחד, גברי ,
חי,
ראוי לאהבה.
האישה למעשה, הפכה למראה.

וכשהיא הסתכלה עליו באופן שגרם לו להרגיש שהוא "מישהו" -
הוא התאהב...

אבל רגע...
לאט לאט הבנו משהו הרבה יותר עמוק :
אולי הוא בכלל לא התאהב בה?
אולי הוא התאהב בעצמו כפי שהרגיש כשהיה איתה.
וכשהתחושה הזאת נחלשה , אזי
הוא חשב שהאהבה נעלמה.
אבל אולי האהבה לא נעלמה.
המראה פשוט הפסיקה לעשות את העבודה.

ורגע אחד. זה הרגע שבו אני רוצה לקחת אתכם למקום אחר לגמרי.
כי אנחנו רגילים לשאול:

למה אני תמיד מושך את אותו סוג של אנשים?

למה אני תמיד בוחר לא נכון?

למה אני מתאהב ואז מתרחק?

למה אני הורס קשרים טובים?
אלה שאלות חשובות.
...אבל יש שאלה עמוקה יותר:

מי הוא זה שבוחר?
מי זה שמתאהב?
מי זה שנפגע?
מי זה שמפחד?
מי זה שרוצה?

אני? זה אני ?

מי זה "אני"?
אנחנו אומרים:

"אני שונא את עצמי."
רגע.. רגע, רגע....

מי שונא את מי?

"אני מאוכזב מעצמי."
מי מאוכזב ממי?

"אני לא אוהב את הגוף שלי."
מי לא אוהב את מי?

וכאן מתחילה בעיניי העבודה האמיתית עם תודעה.

כי אם אני יכול לומר:
"אני רואה את הגוף שלי",
אז יש אני ויש גוף.

אם אני יכול לומר:
"אני מרגיש פחד",
אז יש אני ויש פחד.

אם אני יכול לומר:
"אני חושב שאני לא מספיק טוב",
אז יש אני ויש מחשבה.

אז אולי אני לא המחשבה.
אני לא הפחד.
אני לא הכאב.
ואפילו לא הגוף.

אני הוא זה שיכול להיות מודע לכל אלה.
והגוף?
הגוף הוא הכלי.

הוא המקום שבו התודעה הזאת חווה את העולם.
כדי לחוות את העולם הגשמע, צריך גוף גשמי.

והדבר המדהים הוא שאנחנו מתנהגים לפעמים כאילו הגוף הוא האויב שלנו.
אנחנו כועסים עליו.
מבקרים אותו.
מתביישים בו.
נלחמים בו.
ואז מתפלאים למה אנחנו מרגישים מנותקים מעצמנו.

אבל אולי הגוף לא צריך עוד ביקורת?!
הוא צריך בעל בית נוכח. לאמור:
לא בעל בית שמעניש.
לא בעל בית שמפחד.
לא בעל בית שצועק:
"מה לא בסדר איתך?"

אלא... אחד ששואל:
"מה קורה לך?"

ואפילו אקח אתכם יותר עמוק:

בעל בית ששואל:
"איך אני יכול לעזור לך עכשיו?"
וזה לא רק רעיון רוחני.

גם המחקר הפסיכולוגי מתחיל לגעת בנקודה הזאת מכיוון אחר: ביקורת עצמית קשורה לקושי נפשי, והתערבויות של חמלה עצמית נמצאו במחקרים מבוקרים כמפחיתות ביקורת עצמית ומשפרות יכולת של הרגעה עצמית.

אבל אני רוצה לקחת את זה מעבר למחקר.
הואיל ומבחינתי השאלה היא לא רק:
איך לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר?

אלא:
מי אני כשאני מרגיש רע?
אם אני מזדהה לחלוטין עם הפחד , אזי אני הפחד.
אם אני מזדהה עם הכאב - אזי
אני הכאב.
אם אני מזדהה עם הסיפור -
אני הסיפור.
אבל אם אני מסוגל לעצור ולראות:

"יש בי פחד."
"יש בי כאב."
"יש בי מחשבה."
אז נוצר מרווח....

ובתוך המרווח הזה -
יש תודעה.
ושם- בתודעה - מתחילה בחירה.

כעת תחזרו איתי לאותו גבר.
הוא חיפש נשים שיגרמו לו להרגיש משהו על עצמו.
ולכן הוא היה צריך אותן.
אבל כשהוא התחיל להבין מי הוא מעבר לצורך שיראו אותו -
המשהו בקשרים שלו התחיל להשתנות.

למה?
הואיל ויש הבדל עצום בין:

"אני רוצה אותך כי את גורמת לי להרגיש ראוי."

לבין:

"אני רואה אותך.
אני פוגש אותך.
אני רוצה להכיר את מי שאת, גם כשאת כבר לא משרתת את הצורך שלי."

הראשון הוא שימוש.
השני מתחיל להיות אהבה.

***וזה בעיניי אחד ההבדלים הגדולים בין התאהבות לבין אהבה.***

בהתאהבות אני יכול להיות עסוק מאוד במה שקורה לי דרכך.
באהבה אני מתחיל להיות מסוגל לראות אותך.
* לא רק את מה שאת מעוררת בי.

ואז הבנתי איתו עוד משהו.
אולי הוא לא היה צריך ללמוד איך למצוא אישה אחרת.
הוא פשוט היה צריך ללמוד איך לא להשתמש באישה כדי למצוא את עצמו.

וזה שינוי עצום.
כי אם אני לא יודע מי אני - אזי
אני אחפש את עצמי בעיניים של אחרים.
אם אני לא מרגיש ראוי -
אחפש מישהו שיגרום לי להרגיש ראוי.
אם אני לא מרגיש אהוב -
אחפש מישהו שיאהב אותי מספיק כדי שאוכל להרגיש שאני קיים.

ואז האדם שמולי כבר לא באמת חופשי להיות הוא.
הוא הופך לתפקיד.
למראה.
למקור אספקה.
לתרופה.
למשהו שאמור לסגור בתוכי חור.
ואף אדם לא יכול להחזיק את התפקיד הזה לנצח.

ואולי בגלל זה התורה לא אומרת:
"ואהבת לרעך."

היא אומרת:
"ואהבת לרעך כמוך."
כמוך.
לא במקרה.

הואיל והדרך שבה אני פוגש את האחר קשורה לדרך שבה אני פוגש את עצמי.

אבל אהבה עצמית אינה:
"אני הכי חשוב."
היא אינה אגו.
היא אינה הערצה.
אהבה עצמית היא להפסיק להיות אויב של הכלי שקיבלת לחיים האלה.
להקשיב לגוף.
להכיר ברגש.
לא להאמין לכל מחשבה.
להפסיק להעניש את עצמך על היותך אנושי.
וללמוד להיות נוכח בתוך עצמך.

אז בפעם הבאה שאתם מרגישים רגש חזק -
אל תמהרו לברוח.
אל תנסו להעלים אותו.
ואל תשאלו מיד:

"למה אני כזה?"

עצרו... רגע נשימה. רגע עצירה וצלילה פנימה לתוך ה"אני" האמתי שלכם.
הניחו יד על הגוף.
ושאלו:
מה קורה לי כעת?
ואז:
מי אני שרואה את זה?
ואז,
אולי השאלה הכי עמוקה היא:
מה אני יכול לתת לעצמי עכשיו, במקום לחפש שמישהו אחר ייתן לי את זה?

אולי הריפוי אינו להפוך למישהו אחר.
אולי הריפוי הוא להפסיק לברוח מעצמנו.
ואולי ההתעוררות מתחילה ברגע שבו אנחנו מבינים:
אני לא הגוף שלי.
אני לא הרגש שלי.
אני לא המחשבה שלי.
אני לא הסיפור שלי.

יש בי משהו שרואה את כל אלה.
ואני יכול להתחיל לחיות מהמקום שרואה.
משם אפשר לאהוב.
משם אפשר לבחור.
משם אפשר להפסיק לחפש את עצמנו בתוך אנשים אחרים.
ומשם .....
אולי בפעם הראשונה,
אנחנו באמת פוגשים אותם.

חומר למחשבה,

ליאת מוזס
יועצת זוגית | קואוצ'רית אישית
מלווה תהליכי צמיחה וריפוי
אתר: liat-tipulzugi.co.il

#תודעה #אהבהעצמית #זוגיות #התפתחותאישית #רוחניות #מודעות #ריפוי #אהבה #מערכותיחסים #גוףונפש #ליאתמוזס #זוגולוגיה

ליאת מוזס יועצת זוגית מוסמכת, מאמנת אישית ומגשרת מוסמכת.
ליאת נועה מוזס
יעוץ זוגי, גישור, אימון אישי

20/08/2026

הוא לא התאהב בנשים.
הוא התאהב בעצמו - כפי שהרגיש כשהן הסתכלו עליו.
והן... הן קראו לו נרקיסיסט והוא... בואו נצלול עמוק למה שנתחולל אצלו בתודעה:

הוא הגיע אליי אחרי שנים של מערכות יחסים.
נשים שונות.
נשים יפות.
נשים חכמות.
נשים שהוא באמת רצה.
והדפוס חזר על עצמו.
הוא מתלהב.
נמשך.
מתאהב.
רוצה אותה בכל מאודו.
ואז, אחרי שהקשר מתבסס - אופס... משהו בו משתנה.
המשיכה יורדת.
ההתלהבות נעלמת.
פתאום הוא רואה בה חסרונות.
פתאום הוא מרגיש שהיא לא בדיוק זה.

והוא יוצא לחפש את הבאה.
ואני שאלתי אותו:

"תגיד לי משהו..
מה אתה באמת מחפש באישה?"

הוא התחיל לענות.
אבל אני - עצרתי אותו.
הבהרתי וחידדתי לו את השאלה:

"לא מה אתה מחפש באישה.
מה אתה מרגיש כשאישה כזאת רוצה אותך?"

והוא השתתק. לקח לו זמן להבין. בעצם - שם היה הסיפור.

הוא לא רק רצה את האישה.
הוא רצה להרגיש נחשק,
רצוי, מיוחד, גברי ,
חי,
ראוי לאהבה.
האישה למעשה, הפכה למראה.

וכשהיא הסתכלה עליו באופן שגרם לו להרגיש שהוא "מישהו" -
הוא התאהב...

אבל רגע...
לאט לאט הבנו משהו הרבה יותר עמוק :
אולי הוא בכלל לא התאהב בה?
אולי הוא התאהב בעצמו כפי שהרגיש כשהיה איתה.
וכשהתחושה הזאת נחלשה , אזי
הוא חשב שהאהבה נעלמה.
אבל אולי האהבה לא נעלמה.
המראה פשוט הפסיקה לעשות את העבודה.

ורגע אחד. זה הרגע שבו אני רוצה לקחת אתכם למקום אחר לגמרי.
כי אנחנו רגילים לשאול:

למה אני תמיד מושך את אותו סוג של אנשים?

למה אני תמיד בוחר לא נכון?

למה אני מתאהב ואז מתרחק?

למה אני הורס קשרים טובים?
אלה שאלות חשובות.
...אבל יש שאלה עמוקה יותר:

מי הוא זה שבוחר?
מי זה שמתאהב?
מי זה שנפגע?
מי זה שמפחד?
מי זה שרוצה?

אני? זה אני ?

מי זה "אני"?
אנחנו אומרים:

"אני שונא את עצמי."
רגע.. רגע, רגע....

מי שונא את מי?

"אני מאוכזב מעצמי."
מי מאוכזב ממי?

"אני לא אוהב את הגוף שלי."
מי לא אוהב את מי?

וכאן מתחילה בעיניי העבודה האמיתית עם תודעה.

כי אם אני יכול לומר:
"אני רואה את הגוף שלי",
אז יש אני ויש גוף.

אם אני יכול לומר:
"אני מרגיש פחד",
אז יש אני ויש פחד.

אם אני יכול לומר:
"אני חושב שאני לא מספיק טוב",
אז יש אני ויש מחשבה.

אז אולי אני לא המחשבה.
אני לא הפחד.
אני לא הכאב.
ואפילו לא הגוף.

אני הוא זה שיכול להיות מודע לכל אלה.
והגוף?
הגוף הוא הכלי.

הוא המקום שבו התודעה הזאת חווה את העולם.
כדי לחוות את העולם הגשמע, צריך גוף גשמי.

והדבר המדהים הוא שאנחנו מתנהגים לפעמים כאילו הגוף הוא האויב שלנו.
אנחנו כועסים עליו.
מבקרים אותו.
מתביישים בו.
נלחמים בו.
ואז מתפלאים למה אנחנו מרגישים מנותקים מעצמנו.

אבל אולי הגוף לא צריך עוד ביקורת?!
הוא צריך בעל בית נוכח. לאמור:
לא בעל בית שמעניש.
לא בעל בית שמפחד.
לא בעל בית שצועק:
"מה לא בסדר איתך?"

אלא... אחד ששואל:
"מה קורה לך?"

ואפילו אקח אתכם יותר עמוק:

בעל בית ששואל:
"איך אני יכול לעזור לך עכשיו?"
וזה לא רק רעיון רוחני.

גם המחקר הפסיכולוגי מתחיל לגעת בנקודה הזאת מכיוון אחר: ביקורת עצמית קשורה לקושי נפשי, והתערבויות של חמלה עצמית נמצאו במחקרים מבוקרים כמפחיתות ביקורת עצמית ומשפרות יכולת של הרגעה עצמית.

אבל אני רוצה לקחת את זה מעבר למחקר.
הואיל ומבחינתי השאלה היא לא רק:
איך לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר?

אלא:
מי אני כשאני מרגיש רע?
אם אני מזדהה לחלוטין עם הפחד , אזי אני הפחד.
אם אני מזדהה עם הכאב - אזי
אני הכאב.
אם אני מזדהה עם הסיפור -
אני הסיפור.
אבל אם אני מסוגל לעצור ולראות:

"יש בי פחד."
"יש בי כאב."
"יש בי מחשבה."
אז נוצר מרווח....

ובתוך המרווח הזה -
יש תודעה.
ושם- בתודעה - מתחילה בחירה.

כעת תחזרו איתי לאותו גבר.
הוא חיפש נשים שיגרמו לו להרגיש משהו על עצמו.
ולכן הוא היה צריך אותן.
אבל כשהוא התחיל להבין מי הוא מעבר לצורך שיראו אותו -
המשהו בקשרים שלו התחיל להשתנות.

למה?
הואיל ויש הבדל עצום בין:

"אני רוצה אותך כי את גורמת לי להרגיש ראוי."

לבין:

"אני רואה אותך.
אני פוגש אותך.
אני רוצה להכיר את מי שאת, גם כשאת כבר לא משרתת את הצורך שלי."

הראשון הוא שימוש.
השני מתחיל להיות אהבה.

***וזה בעיניי אחד ההבדלים הגדולים בין התאהבות לבין אהבה.***

בהתאהבות אני יכול להיות עסוק מאוד במה שקורה לי דרכך.
באהבה אני מתחיל להיות מסוגל לראות אותך.
* לא רק את מה שאת מעוררת בי.

ואז הבנתי איתו עוד משהו.
אולי הוא לא היה צריך ללמוד איך למצוא אישה אחרת.
הוא פשוט היה צריך ללמוד איך לא להשתמש באישה כדי למצוא את עצמו.

וזה שינוי עצום.
כי אם אני לא יודע מי אני - אזי
אני אחפש את עצמי בעיניים של אחרים.
אם אני לא מרגיש ראוי -
אחפש מישהו שיגרום לי להרגיש ראוי.
אם אני לא מרגיש אהוב -
אחפש מישהו שיאהב אותי מספיק כדי שאוכל להרגיש שאני קיים.

ואז האדם שמולי כבר לא באמת חופשי להיות הוא.
הוא הופך לתפקיד.
למראה.
למקור אספקה.
לתרופה.
למשהו שאמור לסגור בתוכי חור.
ואף אדם לא יכול להחזיק את התפקיד הזה לנצח.

ואולי בגלל זה התורה לא אומרת:
"ואהבת לרעך."

היא אומרת:
"ואהבת לרעך כמוך."
כמוך.
לא במקרה.

הואיל והדרך שבה אני פוגש את האחר קשורה לדרך שבה אני פוגש את עצמי.

אבל אהבה עצמית אינה:
"אני הכי חשוב."
היא אינה אגו.
היא אינה הערצה.
אהבה עצמית היא להפסיק להיות אויב של הכלי שקיבלת לחיים האלה.
להקשיב לגוף.
להכיר ברגש.
לא להאמין לכל מחשבה.
להפסיק להעניש את עצמך על היותך אנושי.
וללמוד להיות נוכח בתוך עצמך.

אז בפעם הבאה שאתם מרגישים רגש חזק -
אל תמהרו לברוח.
אל תנסו להעלים אותו.
ואל תשאלו מיד:

"למה אני כזה?"

עצרו... רגע נשימה. רגע עצירה וצלילה פנימה לתוך ה"אני" האמתי שלכם.
הניחו יד על הגוף.
ושאלו:
מה קורה לי כעת?
ואז:
מי אני שרואה את זה?
ואז,
אולי השאלה הכי עמוקה היא:
מה אני יכול לתת לעצמי עכשיו, במקום לחפש שמישהו אחר ייתן לי את זה?

אולי הריפוי אינו להפוך למישהו אחר.
אולי הריפוי הוא להפסיק לברוח מעצמנו.
ואולי ההתעוררות מתחילה ברגע שבו אנחנו מבינים:
אני לא הגוף שלי.
אני לא הרגש שלי.
אני לא המחשבה שלי.
אני לא הסיפור שלי.

יש בי משהו שרואה את כל אלה.
ואני יכול להתחיל לחיות מהמקום שרואה.
משם אפשר לאהוב.
משם אפשר לבחור.
משם אפשר להפסיק לחפש את עצמנו בתוך אנשים אחרים.
ומשם .....
אולי בפעם הראשונה,
אנחנו באמת פוגשים אותם.

חומר למחשבה,

ליאת מוזס
יועצת זוגית | קואוצ'רית אישית
מלווה תהליכי צמיחה וריפוי
אתר: liat-tipulzugi.co.il

#תודעה #אהבהעצמית #זוגיות #התפתחותאישית #רוחניות #מודעות #ריפוי #אהבה #מערכותיחסים #גוףונפש #ליאתמוזס #זוגולוגיה

ליאת מוזס יועצת זוגית מוסמכת, מאמנת אישית ומגשרת מוסמכת.
ליאת נועה מו
Liat Mo ליאת מוזס
ליאת נועה מוזס.