יעוץ זוגי, גישור, אימון אישי

היא היתה חזקה מהרוח
------
בשעה 2:17 בלילה היא הסתכלה על הטלפון שלה ולא הצליחה לנשום.
עוד הודעה.
עוד מסמך.
עוד משהו שהיא לא האמינה שהוא באמת קורה לה.
האיש שאיתו חלקה בית, ילדים וחיים שלמים - החליט שהוא רוצה להתגרש.

הוא עזב את הבית.
ואז הגיע הדבר שהיא לא הייתה מוכנה אליו.
תביעה על אלימות במשפחה.
היא?
אלימה?
האישה הקרייריסטית, העצמאית, זו שתמיד החזיקה את כולם.
פתאום היא מצאה את עצמה בחקירה במשטרה.
מול גורמי רווחה.
מול מערכת שהיא לא הכירה.
נאלצת להסביר את עצמה.
להוכיח שהיא לא המפלצת שמנסים לצייר.

ובאיזשהו שלב היא כבר לא ידעה ממה היא מפחדת יותר-
מהגירושים,
מהאפשרות לאבד את הילדים,
מהמשרה הבכירה שבנתה במשך שנים,
או מהעובדה שאנשים שהכירו אותה כל חייה מתחילים להסתכל עליה אחרת.

הכל קרה כל כך מהר.
היא הייתה רגילה להיות האישה שיודעת מה לעשות.
ופתאום-
לא היה לה מושג.
והיו גם החברות.
חלקן התרחקו.
לא בהכרח כי עשו לה משהו בכוונה.
פשוט כי החיים שלהן המשיכו במסלול המוכר.

והיא?
היא פתאום הייתה "הגרושה".
והמילה הזאת, שהייתה פעם רק סטטוס משפחתי, הפכה אצלה כמעט לזהות.
היא הרגישה שהיא מאבדת חתיכות מעצמה.

ואז הגיע הפרק שלא כתוב באף מדריך לגירושים:
ההורות אחרי הפרידה.
יום אחד הוא חוסם אותה.
יום אחר הוא פותח.
שוב חוסם.
שוב פותח.
תקשורת על הילדים הופכת לזירת מתח.

כל הודעה מקפיצה את הדופק.
כל שינוי גורם לה לשאול:
"מה עכשיו?" "קיבינימט, מה עכשיו?"

והיא הייתה חוזרת אליי שוב ושוב עם אותה שאלה:

"ליאת, איך זה יכול להיות?"

איך יכול להיות שאני ניסיתי כל כך לעשות טוב-
וזה מה שקיבלתי?

איך יכול להיות שאנשים טובים נופלים?
איך יכול להיות שלפעמים מי שפוגע ממשיך הלאה ומי שנפגע צריך להוכיח שהוא בכלל נפגע?

ולפעמים היא אפילו הייתה אומרת:

"אולי משהו לא בסדר בי."

ואני זוכרת את הרגע שבו הסתכלתי עליה וחשבתי:
כמה קל לאדם שנמצא בתוך סערה להתחיל לחשוב שהסערה היא הוא.

אבל היא לא הייתה הסערה.
היא הייתה אישה שנמצאת בתוך סערה.
וזה הבדל עצום.
לקחו כמה מפגשים עד ש היא התחילה להבין משהו עמוק:

היא הבינה שכל חייה היא האמינה שאם תהיה טובה מספיק- אזי
החיים יהיו טובים אליה.
אם תעבוד קשה - תצליח.
אם תתני -, ייתנו לך.
אם תהיי ישרה - יהיו ישרים איתך.

ואז החיים לימדו אותה שיעור כואב ובהחלט כואב ....
העולם לא תמיד עובד לפי המשוואה הזאת.

טובים יכולים להפגע.
אנשים ישרים יכולים להשבר.
מי שעשה הכול "נכון" יכול לעבור תקופה איומה.

ואז התחלנו לחקור יחד משהו עמוק יותר.
לא:
"מה עשיתי כדי שזה יקרה לי?"
אלא:
"מה אני עושה עכשיו עם מה שכבר קרה לי?"

ופה - כבר שינוי שלם.
הואיל וחוקי הרוח, כפי שאני מבינה אותם, אינם אומרים:

"חשבת על דבר רע - ולכן הוא קרה לך."

זו בעיניי פרשנות אכזרית מדי לכאב אנושי.
החיים מורכבים הרבה יותר מזה.
אבל יש חוק פנימי אחר, עמוק מאוד וקצת שונה והוא:
מה שאנחנו מאמינים עליו שוב ושוב, מתחיל להפוך למסגרת שבתוכה אנחנו חיים.
לאמור:
אם גדלת עם האמונה:
"צריך להיזהר."
את עלולה להפוך זהירה גם כשהסכנה כבר איננה.

אם גדלת עם:
"לא מגיע לי יותר מדי."
את עלולה להרגיש אשמה כשמגיע אלייך טוב.

אם למדת:
"אהבה תמיד כרוכה בכאב."
את עלולה להתבלבל בין אהבה לבין סבל.

אם למדת:
"אני צריכה להחזיק הכל."
את עלולה להרגיש כישלון ברגע שבו החיים מאלצים אותך לשחרר.

וזה בדיוק מה שקרה לה.
היא לא הייתה צריכה ללמוד איך להיות חזקה יותר.
היא הייתה צריכה ללמוד שהיא לא חייבת להיות חזקה כל הזמן.

היא לא הייתה צריכה להוכיח לכולם שהיא אישה טובה.
היא הייתה צריכה להתחיל להאמין בזה בעצמה.

היא לא הייתה צריכה להחזיר לעצמה את החיים שהיו.
היא הייתה צריכה להתחיל לדמיין חיים אחרים.

ואז, באחד המפגשים, הגיעה השאלה ששינתה את התהליך:
"אם כל מה שקרה לי לא מגדיר אותי - מי אני עכשיו?"

ומשם התחלנו לעבוד.

* לא על איך לגרום לגרוש להשתנות.
* לא על איך לגרום לאנשים שחזרו את הגב להבין.
* לא על איך להחזיר את העבר.

אלא על ארבעה דברים:
-------
1. להפריד בין עובדה לפרשנות.
מה באמת קרה - ומה הסיפור שהמוח שלי מספר לי על מה שקרה?

2. לזהות אמונות ישנות.
איזה משפטים מנהלים אותי עד היום?
"אני לבד."
"אני לא אצליח."
"לא מגיע לי."
"כולם יעזבו אותי."
"אני חייבת להלחם."

3. להחזיר את השליטה למקום שבו היא באמת קיימת.
לא במה שהאדם השני עושה.

אלא בתגובה שלי, בגבולות שלי, בבחירות שלי ובדרך שבה אני מנהלת את חיי.

4. להתחיל לבנות זהות חדשה.
לא "גרושה".
לא "האישה שנפגעה".
לא "האישה שהוא עזב".
אלא:
אני.
אישה שעברה משהו קשה -
ועדיין נשארה היא.

ואני תוהה ביני לבין עצמי שכן, אולי זה אחד הדברים הקשים ביותר להבין:
לפעמים אנחנו מבקשות מהחיים להחזיר אותנו למי שהיינו לפני השבר.
אבל החיים לא תמיד מחזירים.
לפעמים הם מבקשים מאיתנו להתרחב.

להשיל את מי שהיינו צריכות להיות כדי לשרוד.
להשיל את הפחדים שקיבלנו בירושה.
להשיל את האמונה שאנחנו צריכות להיות מושלמות כדי להיות ראויות.
להשיל את הצורך שכולם יבינו אותנו.
ולהתחיל לחיות. פשוט לחיות.

ואני לא מספרת לכם שהגירושים שלה היו "מתנה".
ולא כי מה שקרה לה היה "מגיע לה".
אלא כי גם מתוך מקום שאף פעם לא ביקשנו להיות בו -
אפשר לבחור מה נעשה מכאן.

וזה בעיניי חוק רוחני עמוק:

לא תמיד אנחנו בוחרות את הרוח שנושבת על חיינו.
אבל עם הזמן אנחנו יכולות ללמוד לפתוח את המפרשים.

היא הגיעה אליי כשהיא חשבה שהחיים שלה נגמרו.
והיום?
היא עדיין מתמודדת.
עדיין יש ימים קשים.
עדיין יש רגעים שבהם התנהלות מול הגרוש מציפה אותה.

אבל... ויש אבל גדול. כי יש הבדל אחד עצום:
היא כבר לא מסתכלת על החיים דרך העיניים של הפחד.

והיא גילתה משהו שאולי אף אחד לא סיפר לה ביום שבו הוא עזב:
הסוף של נישואים
אינו בהכרח הסוף של האישה שהיית בתוכם.

דווקא במקומות חשוכים, לפעמים זה הרגע שבו את מתחילה לפגוש אותה.
את.
בלי הפחדים של ההורים.
בלי הציפיות של החברה.
בלי הצורך להיות "בסדר" בשביל כולם.
בלי להקטין את עצמך כדי שאחרים ירגישו בנוח.

ואולי זו בכלל לא השאלה:

"למה זה קרה לי?"

אולי השאלה שמחזירה את הכוח לידיים שלך היא:

"מה החיים מבקשים ממני להפוך להיות עכשיו?"

ליאת מוזס
יועצת זוגית | קואוצ'רית אישית | מגשרת
מלווה תהליכי צמיחה וריפוי
אתר: http://liat-tipulzugi.co.il

#גירושים #גירושין #העצמהנשית #התחלהחדשה #צמיחהאישית #חוקהרוח #אמונותמגבילות #ריפוי #פרקב #נשים #ערךעצמי #גבולות #חוסןנפשי #זוגולוגיה

מי זה ה״אני״ שאת כל כך רוצה לתקן?
----
״אני שונאת את עצמי.״
״אני מאוכזבת מעצמי.״
״אני לא אוהבת את הגוף שלי.״
״אני לא מספיק טובה.״
״אני תמיד הורסת לעצמי.״
״אני פשוט כזאת.״
אבל רגע.

מי זה ה״אני״?
ומי זה ה״עצמי״ שאת שונאת?

תעצרי רגע לפני שאת ממשיכה לקרוא.
קחי נשימה.
ותשאלי את עצמך:
אם אני יכולה לראות את הגוף שלי -
האם אני רק הגוף?
אם אני יכולה לראות את המחשבות שלי -
האם אני המחשבות?

אם אני יכולה להרגיש פחד -
האם אני הפחד?

אם אני יכולה להבחין בכאב -
האם אני הכאב?

ואם כל הדברים האלה משתנים כל הזמן...
מי זה שנשאר נוכח ומבחין בהם?

כאן נכנסת מילה שאני אוהבת במיוחד:

אנוכי.
לא במובן של אגואיזם.
אלא:
אני - נוכח - ה'.
אני כאן.

לפני ההגדרה.
לפני התפקיד.
לפני הסיפור שסיפרו לי על עצמי.
יש בי נוכחות שיודעת:
אני קיים. אני כאן.

ואז יש את ה״עצמי״.
העצמי הוא כל מה שלמדתי לזהות כ״אני״ בעולם: (עצמי מלשון עצמות - גוף- שלד העצמות, הגשמי).
הגוף שלי.
האופי שלי.
השם שלי.
המקצוע שלי.
הזוגיות שלי.
האימהות שלי.
ההצלחות שלי.
הכישלונות שלי.
הפחדים שלי.
הדימוי שלי.
הסיפור שלי.
והעצמי הזה משתנה.
הגוף משתנה.
הדעות משתנות.
היחסים משתנים.
הפחדים משתנים.

אפילו האישיות שלנו מתפתחת.
אבל אם אני יכולה לראות את כל זה משתנה -
מי אני מעבר לכל מה שמשתנה?

אז רגע...
פה משהו מתחיל להיפתח בתודעה כשחושבים על זה.
מי זה ה"אני" הזה?
האני הנצחי שלא יגמר לעולם, לעומת הגוף שה"אני" הזה הוא הבעלים שלו - שני דברים נפרדים בנו.

הרי כל החיים ניסית לתקן את עצמך,
כשבעצם ניסית לתקן את ההטבעות שקיבלת על עצמך. על הגשמי. לא על האני הנצחי שבך - שהוא טהור וזך.

ילדה קטנה לומדת:
״אני צריכה להיות טובה כדי שיאהבו אותי.״
״אסור לי לכעוס.״
״אני רגישה מדי.״
״אני לא מספיק יפה.״
״אני צריכה לרצות אחרים.״
״אם אטעה - יפסיקו לאהוב אותי.״

והילדה לא אומרת:
״זו אמונה שהוטבעה בי.״

היא אומרת:
״זה אני.״

וזהו הרגע שבו הטבעה הופכת לזהות.
אחר כך את גדלה.
ואף אחד כבר לא צריך להגיד לך:

״את לא מספיק טובה.״
את אומרת את זה לעצמך.

אף אחד לא צריך להגיד:
״אל תעזי.״
את עוצרת את עצמך.

אף אחד לא צריך לשפוט אותך.
את כבר למדת לעשות את זה לבד.
ואז את אומרת:
״ככה אני.״

אבל אולי יקרה...
זה לא מי שאת.
זה משהו שלמדת להיות.
וזה הבדל עצום בתפיסה.

אז איך מתחילים להשתחרר?
לא במלחמה ולא עם סטופר.
לא ב״אני חייבת לחשוב חיובי״.
ולא בניסיון להיפטר מהפחד.

אלא ביצירת מרחב.
בפעם הבאה שעולה לך:

״אני לא מספיק טובה״,

אל תגידי:
״זה שטויות! אני מדהימה!״

תאמרי אמת:

״עולה בי כעת מחשבה שאני לא מספיק טובה.״

אני רוצה שתשימי לב למה שקרה:
לא ביטלת את עצמך.
רק יצרת מרחק קטן בינך לבין המחשבה.

לאמור, במקום:

״אני חרדה״,
אמרי:
״יש בי עכשיו פחד.״
במקום:
״אני כישלון״,
אמרי:
״יש בי חלק שמרגיש שנכשלתי.״
במקום:
״אני שונאת את הגוף שלי״,
אמרי:
״יש בי כרגע ביקורת קשה כלפי הגוף שלי.״

* הפרדה בין ה"אנוכי" לבין הגוף הגשמי. את נוכחת ברגע (אנוכי - אני נוכח ה'). מבינה שאת לא המחשבות שלך.

ואז תשאלי:
מה באמת קורה לי כעת - ומה אני מספרת לעצמי שקורה?

זו כבר התחלה של חופש.

והנה תרגיל שאני רוצה שתנסי השבוע. היום מתחיל שבוע חדש: 😁
בכל פעם שאת תופסת את עצמך אומרת:
״אני...״
ומיד מגיע משהו שלילי -
עצרי.
כתבי:
אני מרגישה: _______
אני חושבת: _______
הגוף שלי מרגיש: _______
הסיפור שאני מספרת לעצמי: _______

ואז:
מי אני כשכל זה מופיע בתוכי?
ורגע..... אל תעני מהר.

פשוט תהיי עם השאלה. תשהי בה.

המטרה של ההתפתחות הרוחנית אינה להפוך אותך למישהי מושלמת.
ואולי גם לא להיות תמיד רגועה, חיובית ומוארת.

המטרה היא הרבה יותר פשוטה, נינוחה ועמוקה.
שתפסיקי להתבלבל בין מה שעובר דרכך לבין מי שאת.

הרי:
הפחד עובר.
הכאב עובר.
המחשבה עוברת.
הגוף משתנה.
הסיפור משתנה.
העצמי משתנה.

ואת?
את יכולה להיות זו שרואה.
זו שנוכחת. זוכרת? (אנוכי = אני, נוכח, ה').
זו שיכולה לבחור כיצד לפגוש את מה שעולה.
אנוכי.
אני נוכח. האות י' שם השם.

ומתוך הנוכחות הזאת שלך נוצר מרחב.
ובמרחב הזה יש בחירה. (מרחב אותיות בחירה)...- כשיש מרחב, אנחנו לא בלחץ לבחור, יש לנו זמן להתבונן בדברים).
ובבחירה - יש חופש.

ואז אולי מתחילה ההשלה האמיתית.
לא להשיל את עצמך.
אלא להשיל את כל מה שלבשת במשך השנים ושכנעת את עצמך שהוא את.
כמו גולם שמשיל את הגלימה שלו כדי להפוך לפרפר - להתפתח. יוצא מאיזור הנוחןת שלו החמים - הגלימה (גולם אותיות גלימה) ועושה התפתחות.

יקרה, את לא צריכה להפוך למישהי אחרת.
את רק צריכה להזכר מי היית לפני שלימדו אותך מי את.

אני רוצה להגיד לך משהו:

השינוי הוא אי נוחות. אי נוחות היא לא סימן שמשהו השתבש.
הוא סימן שהחיים כבר גדולים יותר מהזהות הישנה שלך.
ובתוך האי נוחות - את יכולה לייצר אי קטן של נוחות. - או אי גדול 😄

אז אל תמהרי לחזור לגלימה רק כי היא מוכרת.
השילי...
השילי את הפחד.
את ההטבעות.
את האמונות שלא באמת שלך.
את הקולות שאימצת.
את הצורך להיות מי שאחרים צריכים שתהיי.

לא בבת אחת.
....שכבה אחרי שכבה.
עד שיום אחד תביני שלא הפכת למישהי אחרת.
פשוט הפסקת להסתיר את מי שאת מתחת לכל מה שלמדת להיות.

והפרפר?
הוא לא חוזר לגולם כדי להרגיש בטוח. לא יקרה.
הוא עף.
🦋
אולי הגיע הזמן שלך לעוף.

ליאת מוזס
יועצת זוגית | קואוצ'רית אישית
מלווה תהליכי צמיחה וריפוי
אתר: liat-tipulzugi.co.il

#התפתחותאישית #תודעה #זוגולוגיה #מודעותעצמית #אמונותמגבילות #שחרור #ריפוי #צמיחהאישית #אהבהעצמית #העצמהנשית #עבודהפנימית #שינוי #נוכחות #ליאתמוזס
ליאת מוזס יועצת זוגית מוסמכת, מאמנת אישית ומגשרת מוסמכת. ליאת נועה מוזס. יעוץ זוגי, גישור, אימון אישי ליאת נועה מוזס גירושין - המדריך למתגרשים - תהליכי פרידה וריפוי Liat Mosses ליאת מוזס

הוא לא התאהב בנשים.
הוא התאהב בעצמו - כפי שהרגיש כשהן הסתכלו עליו.
והן... הן קראו לו נרקיסיסט והוא... בואו נצלול עמוק למה שנתחולל אצלו בתודעה:

הוא הגיע אליי אחרי שנים של מערכות יחסים.
נשים שונות.
נשים יפות.
נשים חכמות.
נשים שהוא באמת רצה.
והדפוס חזר על עצמו.
הוא מתלהב.
נמשך.
מתאהב.
רוצה אותה בכל מאודו.
ואז, אחרי שהקשר מתבסס - אופס... משהו בו משתנה.
המשיכה יורדת.
ההתלהבות נעלמת.
פתאום הוא רואה בה חסרונות.
פתאום הוא מרגיש שהיא לא בדיוק זה.

והוא יוצא לחפש את הבאה.
ואני שאלתי אותו:

"תגיד לי משהו..
מה אתה באמת מחפש באישה?"

הוא התחיל לענות.
אבל אני - עצרתי אותו.
הבהרתי וחידדתי לו את השאלה:

"לא מה אתה מחפש באישה.
מה אתה מרגיש כשאישה כזאת רוצה אותך?"

והוא השתתק. לקח לו זמן להבין. בעצם - שם היה הסיפור.

הוא לא רק רצה את האישה.
הוא רצה להרגיש נחשק,
רצוי, מיוחד, גברי ,
חי,
ראוי לאהבה.
האישה למעשה, הפכה למראה.

וכשהיא הסתכלה עליו באופן שגרם לו להרגיש שהוא "מישהו" -
הוא התאהב...

אבל רגע...
לאט לאט הבנו משהו הרבה יותר עמוק :
אולי הוא בכלל לא התאהב בה?
אולי הוא התאהב בעצמו כפי שהרגיש כשהיה איתה.
וכשהתחושה הזאת נחלשה , אזי
הוא חשב שהאהבה נעלמה.
אבל אולי האהבה לא נעלמה.
המראה פשוט הפסיקה לעשות את העבודה.

ורגע אחד. זה הרגע שבו אני רוצה לקחת אתכם למקום אחר לגמרי.
כי אנחנו רגילים לשאול:

למה אני תמיד מושך את אותו סוג של אנשים?

למה אני תמיד בוחר לא נכון?

למה אני מתאהב ואז מתרחק?

למה אני הורס קשרים טובים?
אלה שאלות חשובות.

...אבל יש שאלה עמוקה יותר:

מי הוא זה שבוחר?
מי זה שמתאהב?
מי זה שנפגע?
מי זה שמפחד?
מי זה שרוצה?

אני? זה אני ?

מי זה "אני"?
אנחנו אומרים:

"אני שונא את עצמי."
רגע.. רגע, רגע....

מי שונא את מי?

"אני מאוכזב מעצמי."
מי מאוכזב ממי?

"אני לא אוהב את הגוף שלי."
מי לא אוהב את מי?

וכאן מתחילה בעיניי העבודה האמיתית עם תודעה.

כי אם אני יכול לומר:
"אני רואה את הגוף שלי",
אז יש אני ויש גוף.

אם אני יכול לומר:
"אני מרגיש פחד",
אז יש אני ויש פחד.

אם אני יכול לומר:
"אני חושב שאני לא מספיק טוב",
אז יש אני ויש מחשבה.

אז אולי אני לא המחשבה.
אני לא הפחד.
אני לא הכאב.
ואפילו לא הגוף.

אני הוא זה שיכול להיות מודע לכל אלה.
והגוף?
הגוף הוא הכלי.

הוא המקום שבו התודעה הזאת חווה את העולם.
כדי לחוות את העולם הגשמע, צריך גוף גשמי.

והדבר המדהים הוא שאנחנו מתנהגים לפעמים כאילו הגוף הוא האויב שלנו.
אנחנו כועסים עליו.
מבקרים אותו.
מתביישים בו.
נלחמים בו.
ואז מתפלאים למה אנחנו מרגישים מנותקים מעצמנו.

אבל אולי הגוף לא צריך עוד ביקורת?!
הוא צריך בעל בית נוכח. לאמור:
לא בעל בית שמעניש.
לא בעל בית שמפחד.
לא בעל בית שצועק:
"מה לא בסדר איתך?"

אלא... אחד ששואל:
"מה קורה לך?"

ואפילו אקח אתכם יותר עמוק:

בעל בית ששואל:
"איך אני יכול לעזור לך עכשיו?"
וזה לא רק רעיון רוחני.

גם המחקר הפסיכולוגי מתחיל לגעת בנקודה הזאת מכיוון אחר: ביקורת עצמית קשורה לקושי נפשי, והתערבויות של חמלה עצמית נמצאו במחקרים מבוקרים כמפחיתות ביקורת עצמית ומשפרות יכולת של הרגעה עצמית.

אבל אני רוצה לקחת את זה מעבר למחקר.
הואיל ומבחינתי השאלה היא לא רק:
איך לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר?

אלא:
מי אני כשאני מרגיש רע?
אם אני מזדהה לחלוטין עם הפחד , אזי אני הפחד.
אם אני מזדהה עם הכאב - אזי
אני הכאב.
אם אני מזדהה עם הסיפור -
אני הסיפור.
אבל אם אני מסוגל לעצור ולראות:

"יש בי פחד."
"יש בי כאב."
"יש בי מחשבה."
אז נוצר מרווח....

ובתוך המרווח הזה -
יש תודעה.
ושם- בתודעה - מתחילה בחירה.

כעת תחזרו איתי לאותו גבר.
הוא חיפש נשים שיגרמו לו להרגיש משהו על עצמו.
ולכן הוא היה צריך אותן.
אבל כשהוא התחיל להבין מי הוא מעבר לצורך שיראו אותו -
המשהו בקשרים שלו התחיל להשתנות.

למה?
הואיל ויש הבדל עצום בין:

"אני רוצה אותך כי את גורמת לי להרגיש ראוי."

לבין:

"אני רואה אותך.
אני פוגש אותך.
אני רוצה להכיר את מי שאת, גם כשאת כבר לא משרתת את הצורך שלי."

הראשון הוא שימוש.
השני מתחיל להיות אהבה.

***וזה בעיניי אחד ההבדלים הגדולים בין התאהבות לבין אהבה.***

בהתאהבות אני יכול להיות עסוק מאוד במה שקורה לי דרכך.
באהבה אני מתחיל להיות מסוגל לראות אותך.
* לא רק את מה שאת מעוררת בי.

ואז הבנתי איתו עוד משהו.
אולי הוא לא היה צריך ללמוד איך למצוא אישה אחרת.
הוא פשוט היה צריך ללמוד איך לא להשתמש באישה כדי למצוא את עצמו.

וזה שינוי עצום.
כי אם אני לא יודע מי אני - אזי
אני אחפש את עצמי בעיניים של אחרים.
אם אני לא מרגיש ראוי -
אחפש מישהו שיגרום לי להרגיש ראוי.
אם אני לא מרגיש אהוב -
אחפש מישהו שיאהב אותי מספיק כדי שאוכל להרגיש שאני קיים.

ואז האדם שמולי כבר לא באמת חופשי להיות הוא.
הוא הופך לתפקיד.
למראה.
למקור אספקה.
לתרופה.
למשהו שאמור לסגור בתוכי חור.
ואף אדם לא יכול להחזיק את התפקיד הזה לנצח.

ואולי בגלל זה התורה לא אומרת:
"ואהבת לרעך."

היא אומרת:
"ואהבת לרעך כמוך."
כמוך.
לא במקרה.

הואיל והדרך שבה אני פוגש את האחר קשורה לדרך שבה אני פוגש את עצמי.

אבל אהבה עצמית אינה:
"אני הכי חשוב."
היא אינה אגו.
היא אינה הערצה.
אהבה עצמית היא להפסיק להיות אויב של הכלי שקיבלת לחיים האלה.
להקשיב לגוף.
להכיר ברגש.
לא להאמין לכל מחשבה.
להפסיק להעניש את עצמך על היותך אנושי.
וללמוד להיות נוכח בתוך עצמך.

אז בפעם הבאה שאתם מרגישים רגש חזק -
אל תמהרו לברוח.
אל תנסו להעלים אותו.
ואל תשאלו מיד:

"למה אני כזה?"

עצרו... רגע נשימה. רגע עצירה וצלילה פנימה לתוך ה"אני" האמתי שלכם.
הניחו יד על הגוף.
ושאלו:
מה קורה לי כעת?
ואז:
מי אני שרואה את זה?
ואז,
אולי השאלה הכי עמוקה היא:
מה אני יכול לתת לעצמי עכשיו, במקום לחפש שמישהו אחר ייתן לי את זה?

אולי הריפוי אינו להפוך למישהו אחר.
אולי הריפוי הוא להפסיק לברוח מעצמנו.
ואולי ההתעוררות מתחילה ברגע שבו אנחנו מבינים:
אני לא הגוף שלי.
אני לא הרגש שלי.
אני לא המחשבה שלי.
אני לא הסיפור שלי.

יש בי משהו שרואה את כל אלה.
ואני יכול להתחיל לחיות מהמקום שרואה.
משם אפשר לאהוב.
משם אפשר לבחור.
משם אפשר להפסיק לחפש את עצמנו בתוך אנשים אחרים.
ומשם .....
אולי בפעם הראשונה,
אנחנו באמת פוגשים אותם.

חומר למחשבה,

ליאת מוזס
יועצת זוגית | קואוצ'רית אישית
מלווה תהליכי צמיחה וריפוי
אתר: liat-tipulzugi.co.il

#תודעה #אהבהעצמית #זוגיות #התפתחותאישית #רוחניות #מודעות #ריפוי #אהבה #מערכותיחסים #גוףונפש #ליאתמוזס #זוגולוגיה

ליאת מוזס יועצת זוגית מוסמכת, מאמנת אישית ומגשרת מוסמכת.
ליאת נועה מו
Liat Mo ליאת מוזס
ליאת נועה מוזס.

כשחברות הופכת לווייז - יש לנו בעיה
-----
יש חברות שמתחילות ב״בא לך שנצא?״
ונגמרות ב״את באה לאסוף אותי?״
ואני לא מדברת על מקרה
חד פעמי.
אני מדברת על ה"חוזה" הסמוי שנוצר לפעמים בין חברות:
לאחת יש רכב.
לשנייה אין.

בהתחלה זה אפילו חמוד.

״יאללה, אני אאסוף אותך.״
״בואי ניסע לשם.״
״מצאתי מקום מהמם, בואי!״

ואז עובר חודש... ועוד אחד...
ופתאום, אופס... יש אחת שהיא חברת הנהיגה הרשמית.

היא אוספת.
היא מחזירה.
היא מחפשת חניה.
היא משלמת דלק.

והשנייה?

״בואי לפה!״
״יש מקום מהמם שם!״
״יאללה, ניסע גם לשם!״ 😂

וכאן, בנות יקרות, מתחיל להיות מעניין..... 🤔
כי דלק הוא לא רק דלק.
יש גם בלאי של הרכב.
זמן.
פקקים.
חניה.
אחריות.
והעובדה שמישהי אחת הופכת להיות מערך התחבורה הציבורית הפרטי של החברה שלה.

אבל כל עוד היא ממשיכה לנסוע -
אף אחת לא באמת עוצרת לשאול:

״רגע, זה עדיין נוח לך?״

ואז מגיע היום שבו היא אומרת:

״תקשיבי, קצת קשה לי שכל היציאות שלנו תלויות ברכב שלי. בואי נמצא דרך להתחלק יותר.״

ופה לפעמים קורה משהו מעניין.... אוהו, מה זה מעניין.....

פתאום היא קמצנית.

״מה קרה לך? פעם היית זורמת.״
״מה, את מחשבת עכשיו כל נסיעה?״
״זו חברות?״
״את מתרחקת ממני.״

ולפעמים מבלי שנשים לב, בכלל לא מתנהלת שיחה.
היא פשוט מתחילה לצאת פחות.
ואז החברה השנייה נפגעת.

״היא השתנתה.״
״היא התרחקה.״
״היא מצאה חברות אחרות.״
״היא קמצנית.״

כמה מכן מכירות את זה?
תכתבו לי בפוסט.

העניין הוא שאף אחת לא עוצרת לשאול:
כמה פעמים היא כבר אספה אותי?
כמה פעמים היא החזירה אותי?
כמה נסיעות היא עשתה בשבילי?
וכמה פעמים אמרתי "עזבי, זה על הדרך" - כשהיא שילמה על ה"על הדרך"?

בנות, זה בדיוק המקום שבו מערכות יחסים מתחילות להסתבך.
וזה לא בגלל הרכב.
זה בגלל מה שלא נאמר.

אז מה עושים?
-------
ראשית - מדברים.
לא מחכים עד שמתפוצצים.
לא מנהלים פנקסנות בראש.
לא צוברים כעס ואז יום אחד נעלמים.

ולא אומרים:

״את תמיד מנצלת אותי.״

אלא מדברים על עצמנו:

״אני אוהבת לצאת איתך, אבל אני מרגישה שבתקופה האחרונה רוב הנסיעות נופלות עליי וזה מתחיל להיות לי כבד. אני רוצה שנמצא דרך יותר מאוזנת.״

ואפשר גם להיות מאוד פרקטיות:

״בואי נתחלק בדלק.״
״בואי ניסע פעם עם הרכב שלי ופעם עם שלך.״
״אם נוסעים למקום רחוק, בואי נמצא דרך אחרת להגיע.״
״היום אני לא יכולה לאסוף. תמצאי דרך להגיע ואני אפגוש אותך שם.״

שימו לב בנות יקרות:
----
גבול אינו לא עונש.
גבול 🟰 הוא הודעה על מה אני מוכנה ומה אני לא מוכנה להמשיך לעשות.

את לא אומרת לחברה שאם היא לא תעשה מה שאת רוצה - את מנתקת אותה.

את אומרת שאת לא מוכנה להמשיך לנהל את החברות בצורה הזאת.

וזה הבדל עצום.
למה?

הואיל ואת לא יכולה לשלוט במה שהאדם שמולך יעשה עם הגבול שלך.

הוא יכול להבין,
הוא יכול להיעלב,
הוא יכול להתווכח,
והוא אפילו יכול לבחור להתרחק.
וזה בסדר...

זה גם יכול להיות החלק הכי קשה בגבולות וזה בסדר.

למה?
הואיל ואת לא רוצה לאבד את עצמך.
ו כדי לא לאבד את עצמך, את צריכה להיות מוכנה לאבד קשר.

לא בגלל שאת רוצה שהקשר ייגמר.
אלא מפני שאת מבינה שקשר שנשמר רק כשאת מוותרת על עצמך - כבר לא באמת שומר עלייך.

ומה עם נרקיסיזם?
------
אנחנו מדברות היום המון על נרקיסיסטים.
״הוא נרקיסיסט.״
״היא נרקיסיסטית.״
״המשפחה שלי נרקיסיסטית.״

אבל יש נקודה אחת שכדאי לזכור, והיא שנרקיסיזם תמיד קל לזהות אצל האחר.
כשמישהי לוקחת מאיתנו שוב ושוב - אנחנו רואות את זה מיד.

אבל כשאנחנו אלה שמקבלות?
לפעמים הרבה יותר קשה לראות.

יחד עם זאת, חשוב לי להבהיר:
לא כל אישה שלא מתחשבת היא נרקיסיסטית.
ולא כל חוסר הדדיות הוא הפרעת אישיות.

אבל לפעמים אדם פשוט התרגל לקבל.
לפעמים הוא באמת לא שם לב.
ולפעמים - וזה כבר חשוב -
גם אחרי שדיברת איתו בצורה ברורה, הוא עדיין בוחר לא לראות.
לא להכיר בצורך שלך.

ושם כבר כדאי להפסיק לנסות לשכנע, אישה יקרה.

במקום לשאול:

למה היא עושה לך את זה?

תשאלי:

מה אני עושה עם זה?

כי את לא יכולה לחנך אדם להיות הדדי....
את לא יכולה לגרום לו לראות אותך....
* את יכולה רק להפסיק לתת למערכת יחסים להתנהל בצורה שפוגעת בך.

אז לפני שאת קוראת לחברה שלך קמצנית, נרקיסיסטית או אגואיסטית ... וגם
לפני שאת קוראת לעצמך
"לא חברה טובה" מפני שהצבת גבול -
תעצרי.

תבדקי את העובדות.
תבדקי את הדפוס.

ובעיקר:
* תדברי.

לפעמים שיחה אחת כנה יכולה להציל חברות.

וכן. לפעמים שיחה כנה תחשוף שהחברות הזאת התקיימה כל עוד אחת נתנה והשנייה קיבלה.

וגם זו תשובה.

יקרה,
חברות טובה לא אמורה להיות:

״יש לך רכב, אז יש לנו חיים.״

ובטח שלא:

״אם הפסקת להסיע אותי - הפסקת להיות חברה.״

חברות טובה היא המקום שבו שתי נשים מסתכלות אחת על השנייה ורואות אחת את השניה.
ואומרות:
״אני רואה אותך.
אני רואה את המאמץ שלך.
ואני לא רוצה שהנתינה שלך תהפוך לחובה.״

תכלס, לא הרכב קובע אם יש חברות..

מה כן קובע?

ההדדיות.

ולא הכל דיכוטומי - שחור או לבן. לפעמים לא צריך לפרק חברות.
צריך פשוט לפרק את החוזה הסמוי שנוצר בתוכה.

חומר למחשבה,

ליאת מוזס
יועצת זוגית | קואוצ'רית אישית
מלווה תהליכי צמיחה וריפוי

#מערכותיחסים #חברות #חברותנשים #גבולות #הדדיות #תקשורת #תקשורתבמערכותיחסים #גבולותבריאים #נרקיסיזם #מודעותעצמית #התפתחותאישית #חברותאמיתית #פסיכולוגיה #ליאתמוזס ליאת מוזס יועצת זוגית מוסמכת, מאמנת אישית ומגשרת מוסמכת.