22/12/2024
תולדות הבדידות הזוגית
(וכמובן... איך אפשר לצאת ממנה)
הם כבר יותר מ-50 שנה יחד. כלומר, 50 נשואים, ועוד קצת לפני.
היא אחרי סרטן שד - מאוּששת, פעילה לגמרי, רק משתוקקת לשקט,
הוא אחרי מעקפים + עין שלא רואה + אוזניים שכמעט לא שומעות, משתוקק שיניחו לו.
כשהם בסלון - כל עיסוקו הוא בהיצמדות למסך הגדול או הקטן.
היא - יוצאת מדעתה. הוא לא שומע, וכך יוצא, שכשהיא מתחננת
לשקט, היא מרימה את הקול.
הוא - יוצא מדעתו. היא מרימה את הקול, הוא נכלם, מתעצבן,
לא מבין מה העניין הגדול.
שלושת הילדים (ומקצת הנכדים/ות היותר גדולים) כבר ישבו עם
שניהם לשיחות משותפות, לבם נכמר על שני הוריהם הזעופים
(לא רק מעכשיו...).
הישג אחד הושג מהשיחות - אחרי חודשים של הפצרה, האב
נעתר ומרכיב מכשיר שמיעה!
אבל...!
רק כשהנכדים/ות בסביבה! ועם זוגתו - גורנישט.
חברה פסיכולוגית, שאיתה התייעצה, יעצה לה להתייחס אליו
כאל אדם חולה, וכך להקל על עצמה.
ועדיין הסבל רב.
~
כאן נכנסתי לתמונה (עם הפרספקטיבה של "המצפן" וכל זה).
והצעתי מבט אחר. שלמרבה התרגשותי - דיבר אליה.
"בן כמה הוא?", שאלתי אותה.
אמרה את גילו.
אמרתי - "לא... כשהוא כך, איתך, בן כמה הוא, את חושבת?"
עיניה, העייפות מכל זה, מתבוננות אליי בסקרנות חלקית.
"מה היה בבית שלו - עם אמא שלו, עם אחים, אחיות? מה היה שם?"
לשם שמירה על פרטיות המקרה אך מבלי לוותר על היופי שבגילוי -
אומר רק בקווים כלליים: אמא שלא היתה שם (עסוקה יום ולילה בלפרנס אותו ואת שאר ילדיה, בוגרים מאד ממנו), אחד האחים אמנם טיפל בו, אבל, ככלות הכל, היה טרוד בחייו שלו.
"מה את חושבת שהיתה חוויית הילדות שלו, רוב שנותיו?"
לא היה צורך לומר במלים את הבדידות הזועקת.
"ומה הוא עצמו עשה, רוב חייו הבוגרים?"
"היה עסוק בלפרנס, יום ולילה..."
"ומה השתנה מאז שהוא חלה?"
מכאן, מה שהיא ראתה, טילטל אותה עמוקות.
במיוחד השורה התחתונה, שאותה הצעתי כפרשנות - חומלת -
בתום התיאור על תולדות ילדותו העצובה-עזובה.
ויותר מכל - כשדיברנו על דפוס הלהיות-עסוק-בלדאוג-לפרנסה,
שאותו אימץ לעצמו כירושה מאמא - שכך, בלא-מודע, שימר את
הקשר איתה (בהעדר קשר ממשי, של יחס חם ממנה כלפיו).
וכשהצעתי פרשנות נוספת, אולי מרחיקת-לכת - היא נראתה לה
מיד כה הגיונית:
ש-אולי עצם זה שהוא חלה, היה המהלך הלא-מודע שלו לצאת
מדפוס ה"אחראי", וסוף-סוף, אולי לראשונה בחייו, לזכות שיטפלו - בו? שידאגו - לו? בעיקר רעייתו, שהחליפה את דמות אמו בחייו...?
עצמי רגע עיניים, אני ממשיכה.
דמייני אותו עכשיו בסלון הזה שלכם. שעד ש-חלה, היה פוסע בו
כמי שמנהל את כל העולם, בזעף אכפתי עצום. מה את חושבת שהוא
הכי היה רוצה בעולם - עכשיו, כשהוא שם, בסלון הזה, כמעט לא רואה, כמעט לא שומע, נושם בקושי? שתנזפי בו? או...
"שאני אראה אותו", היא פולטת.
שתינו שותקות את הגילוי הזה.
מה הכמיהה הכי-הכי גדולה שלו, לשנים שעוד נותרו לו?
אני מקשה, בלחש.
"שיטפלו בו. שאני אדאג לו".
כן... כן... ולכן, אני לא הייתי מתייחסת אליו כאל אדם חולה, אלא
כאל ילדון עצוב, שכל חייו השתוקק לדבר האחד הזה, ואפילו לא
ידע לבטא אותו, בוודאי לא לבקש. ועכשיו "מותר לו"...
"כן, אבל..." היא נאנחת.
"אני איתך", אני אומרת לה, לא, זה לא קל, ממש לא.
והכי חשוב שתזכרי, שאת לא "חייבת".
מבט שואל. מה את אומרת בזה?
אני אומרת שאת לא *אמורה* להיכנס לתפקיד המטפלת.
אלא שאת יכולה *לבחור* בזה.
למה לבחור?
כי כל המהלך הזה שאני מציעה לך כאן (ותיכף נדבר על הצד שלך,
אל תדאגי), הוא *בשבילך*, לא בשבילו!
בואי אשאל אותך - אַתְּ עצמך, היית רוצה להסתובב בעולם עם לב
סגור או פתוח?
בלי היסוס היא משיבה "פתוח".
ואני ממשיכה.
אז מה דעתך על האפשרות - האולי מופרכת, אבל מרתקת, שהאיש המעצבן הזה הגיע לחייך בדיוק בשביל הלמידה העמוקה, המפרכת והקסומה הזאת, שבה - את לומדת לפתוח את הלב שלך! מה תגידי?
היא שותקת. סופגת.
אני ממשיכה.
בואי רגע נעבור אלייך. שם בסלון. נוזפת בו, רק רוצה "שקט".
אז כן, את רוצה שקט.
אבל מתחת לזה, בדיוק כמו אצלו, גם לך יש חיים שלמים.
גם את התרוצצת, שנים על גבי שנים, בדאגה לאחרים, זועפת
על העדר השותפות איתו - כשהוא בעבודתו ואת בשלך, כמהה
למנוחה ולא יכולה להרשות אותה לעצמך.
עד הסרטן...
ועכשיו, כשאת מתאוששת, ולא צריכה לפרנס, רק להמשיך להיות עם הנכדים, מה בעצם הכמיהה הגדולה שלך, מתחת לנזיפות אליו?
שהוא יראה אותי... שיבין, פעם אחת, מה זה לרוץ כל הזמן - לבד...
רגע של שתיקה משותפת.
ואז אני שוב מקשה - את חושבת שהוא מסוגל לתת לך את זה עכשיו?
לא...
ואת חושבת שאת מסוגלת לפתוח את הלב שלך אליו עכשיו?
כן...
אז תקשיבי להזמנה הזאת של החיים.
ואולי - וזה לגמרי לא מופרך - ככל שתְּשַׁנִּי את התדר הנרגן שממנו
את רגילה לפנות אליו, ותתחילי "פשוט" לראות אותו, את הילדון
הכָּמֵהַּ למבט, משהו יילך וישתנה - ביניכם.
כל פעם מחדש, כשתזכרי לראות אותו מן המקום הזה - תוכלי יותר
ויותר לקבל גם את המוגבלויות שלו.
כי הוא לא עושה את זה "בכוונה", כמו שאת לא עושה את החלק שלך "בכוונה".
גם הוא וגם את, כמו רוב האנושות המבולבלת שלנו - מופעלים מתוך הפצעים שלכם.
משתוקקים למה שהשתוקקנו אליו מאז שהיינו בגוף הקטנצ'יק, ולרוב לא קיבלנו כפי שהיינו צריכים...
ואת, כאן, עכשיו, נפתחת לשמוע. שומעת שיש אפשרות אחרת להתנהל באותה מציאות.
לא, זה לא אידיאלי. אבל זה אנושי ואפשרי.
ומדי פעם, אולי עם חברה קרובה, את יכולה אפילו להתאבל על מה
שלא היה ואולי לא יהיה שם, ששניכם לא ידעתם לתת זו לזה וזה לזו.
ולהבין שככה זה. כולל הכאב שישנו במה שלא אפשרי.
ולהתאמן בלקבל את המצב, להפסיק לצפות שיהיה אחרת.
כל הסכמה לחיים כפי שהם (ולא כפי שהם "אמורים" להיות) - מאפשרת
לנו פחות סבל, גם כשלא כל הכמיהות שלנו מתממשות.
ככה את גם יכולה לייצר לעצמך יותר איים של שקט (שאת כל-כך
זקוקה לו) מבלי שהוא, שם בסלון, אמור להשתנות.
ואולי, בהמשך, אם וכאשר הנס יתרחש ויעמיק, אפילו תשתפי אותו
בתהליך הפנימי הזה שבו בחרת.
אין לדעת לאן זה יכול לקחת אותו, אתכם...
~
חיבוק של יחד מבין.
~
עד כאן סיפורו של זוג אחד מני רבים מאד מאד...
שככל שעוברות השנים, ועוד יותר בתקופת הבלבול המואץ
שרובנו שרויים בה, אני מבינה, שכדי לצאת ממעגל המצוקה
המשתחזר, מה שנחוץ הוא - לב אחד שייפתח.
ומנסיוני - כאן טמון חלק עצום מסוד השינוי המיוחל.
כי יש כאן בחירה.
לא כניעה, לא ויתור, לא אשמה, לא כעס.
בחירה.
לקבל את החיים כמו שהם.
ומתוך הקבלה הזאת, ללא הציפייה המעיקה מהאחר (או מעצמנו) - להתחיל גם לשאול שאלות חדשות.
ובעזרת השאלות האלו - למצוא דרכים חדשות ויצירתיות, שיעזרו לנו להתנהל לגמרי אחרת - באותם מצבים בדיוק.
הבונוס האדיר???
ברוב המקרים, דווקא הדרכים החדשות האלו, ודווקא בתוך קשרים
קרובים, יכולות לעזור לנו, סוף-סוף, גם למלא את כמיהותינו שעד עכשיו ציפינו שהאחר ימלא אותן וגם להעמיק את המאון והקירבה ביחסים...
מה עוד ביקשנו???
