05/07/2026
קשה למצוא מילות פרידה מעדנה ארבל. אישה מיוחדת, אצילית ומעוררת השראה, שהמשפט והשירות הציבורי היו שזורים בכל נימי נפשה.
זכיתי להיות מתמחה שלה בשנת כהונתה האחרונה כפרקליטת המדינה, ב-2003, לפני מינויה לבית המשפט העליון. עדנה הייתה משפטנית ציבורית בכל רמ״ח איבריה. המאבק בשחיתות שלטונית וציבורית היה בליבה, והיא פעלה כסנגורית, כפרקליטה וכשופטת מתוך אמונה כי המשפט אינו מערכת יבשה של כללים, אלא מרחב שבו מתקבלות החלטות המשפיעות על חיי אדם.
לצד נחישות וחריצות כמעט בלתי נתפסות, הייתה בה רגישות אנושית נדירה. היא ניהלה דיונים משפטיים מורכבים מתוך קשב, סבלנות וחוכמת חיים; הקשיבה ברצינות לכל מי שבא בפניה — מראשון המומחים ועד אחרון המתמחים — וידעה לשלב בניתוח המשפטי גם חמלה, שכל ישר והבנה של המציאות האנושית שבתוכה המשפט פועל.
אני זוכרת במיוחד את רגישותה יוצאת הדופן לנפגעי עבירה, עוד בתקופה שבה מקומם בהליך הפלילי היה פחות מובן מאליו. בלשכתה נחשפתי לראשונה למורכבות המפגש בין נפגעי עבירה לבין מערכת המשפט: לצורך להישמע, לכאב, לתחושת ההדרה, אך גם לאיזונים מול זכויות חשודים ונאשמים והמחויבות להליך הוגן. במידה רבה, שם נזרעו הזרעים לשאלות שהפכו לימים לחלק מרכזי בעבודתי המחקרית, ועל כך אני חבה לה תודה עמוקה.
עדנה הייתה מנטורית עבורי ועבור דורות רבים של משפטניות ומשפטנים. במסירות, בענווה ובנדיבות היא גרמה לסובבים אותה להרגיש שהם חלק ממשימה גדולה יותר. היא לימדה כי מצוינות משפטית אינה עומדת בניגוד לאנושיות, וכי תבונה ורגישות יכולות לדור יחד.
אבל עדנה המשפטנית, הפרקליטה והשופטת הייתה רק אחת מזהויותיה הרבות. נותרנו בקשר לאורך השנים, וזכיתי להכיר גם את עדנה אשת המשפחה, הרעיה, האם והסבתא; את אוהבת התרבות, המוזיקה, השירה והאמנות; את אשת השיחה החכמה והמעניינת, החברה הטובה והמנטורית. היא ידעה למלא כל כך הרבה עולמות בעשייה עמוקה ומשמעותית, עד שקשה להבין כיצד הספיקה לעשות הכול במלוא הלב.
אני זוכרת שפעם, בתוך לוח זמנים בלתי אפשרי, היא הייתה אמורה לנסוע ליומיים חופשה. למחרת פגשנו אותה שוב בלשכה. כששאלנו מה קרה, היא חייכה ואמרה שכבר מיצתה, ורצתה לחזור לעשייה שהיא אוהבת. הסיפור הקטן הזה מלמד על דמותה: השירות הציבורי לא היה עבורה תפקיד בלבד אלא ייעוד.
לכתה הוא אובדן גדול למשפט הישראלי, לשירות הציבורי, ולכל מי שזכה ללמוד ממנה, לעבוד לצידה או להכיר את דמותה. עבורי, היא תישאר תמיד מורת דרך — משפטנית ואישה עם נשמה יתרה, שלימדה אותי על השילוב בין חוכמה לרגישות.
יהי זכרה ברוך.
פרופ' הדר דנציג-רוזנברג