Anima PerforMentality

הוויכוח עם המציאות

יש משפט שאנחנו אומרים כמעט בלי לשים לב: “זה לא היה אמור לקרות.”
הוא לא היה אמור להתנהג ככה.
היא הייתה צריכה להבין.
הם היו אמורים לעשות את זה אחרת.
אני הייתי צריכה לקבל את זה ולא הוא.

אבל ברגע שמשהו כבר קרה, הוא לא יכול היה לקרות אחרת. כי אם הוא היה יכול לקרות אחרת, הוא היה קורה אחרת. וזאת נקודה שקשה לנו לקבל, כי הרבה פעמים אנחנו לא נלחמים רק במה שקרה,
אנחנו נלחמים בזה שהמציאות לא התאימה למה שראינו בראש.
ופה נוצר הסבל.
הכאב הוא המפגש עם מה שקרה. הסבל הוא ההתעקשות הפנימית שזה היה אמור להיות אחרת. כמו להתווכח עם כוח הכבידה. אפשר לכעוס שדברים נופלים למטה, אבל הם עדיין יפלו למטה.

וזה לא הופך את מה שקרה לצודק.
זה רק מחזיר אותנו למקום היחיד שממנו אפשר לפעול:
מה יש עכשיו.
מה נכון עכשיו.
מה אני בוחרת לעשות עם זה עכשיו.

המציאות לא שואלת אותנו אם היא הגיונית בעינינו.
היא פשוט מתרחשת. והחופש שלנו מתחיל כשאנחנו מפסיקים לבזבז אנרגיה על ויכוח עם משהו שכבר קרה.

מבחינתי איש ברזל הוא לא רק ספורט.
הוא מעבדה מאוד כנה. אין שם מקום לסיפורים יפים.
הגוף עייף — ואני עדיין צריכה לבחור.
מזג האוויר לא מתאים — ואני עדיין צריכה להתארגן.
משהו משתבש — ואני מגלה אם אני נשברת, נתקעת, או מתאימה את עצמי וממשיכה.
וזה בדיוק מה שמעניין אותי בחיים.
לא האתגר עצמו, אלא מי אני הופכת להיות כשאני פוגשת אותו.

כי חוסן לא נבנה ביום שבו הכל מסתדר.
הוא נבנה ברגעים הקטנים שבהם אני בוחרת לא לברוח מאי־נוחות, לא לחכות שמישהו ידחוף אותי, ולא לתת לחיים להחליט בשבילי איזה שריר פנימי יישאר חלש.

לא חייבים לעשות איש ברזל.
לא חייבים לרוץ מרתון.
לא חייבים לבחור באתגרים קיצוניים.
אבל כן צריך לבחור משהו.
משהו שמוציא אותך קצת מהאוטומט.
משהו שמכריח אותך לפגוש את עצמך בלי מסכות או פילטרים.

כי מי שלא מתאמן על קושי מבחירה,
פוגש אותו אחר כך בהפתעה.
ושם כבר הרבה יותר קשה לנשום.

Life doesn’t ask you if you want to be strong. It teaches you to be.

כשאתם מאוד רוצים משהו בחיים, ממש רוצים. מתפללים עליו. מבקשים אותו מהיקום, מאלוהים, מהחיים, מעצמכם — לא משנה איך אתם קוראים לזה.
תבקשו גם את החוכמה לדעת מה לעשות איתו כשהוא מגיע.

כי לפעמים אנחנו מקבלים משהו טוב, אבל עדיין לא מספיק בשלים להחזיק אותו. לא בגלל שהוא לא מתאים לנו. לא בגלל שלא הגיע לנו.
אלא כי לא ידענו איך להשתמש בו נכון.
הזדמנות.
קשר.
הצלחה.
כסף.
גוף חזק.
במה.
אהבה.
דלת שנפתחת.

לא כל מתנה שנכנסת לחיים שלנו נשארת שם.
לפעמים אנחנו זורקים לפח משהו יקר, רק כי פגשנו אותו עם פחד, אגו, בלבול, חוסר ויסות או צורך להוכיח.

אז כן, תבקשו את מה שאתם רוצים. עם זאת תבקשו גם עמוד שדרה.
בהירות.
אחריות.
יכולת להחזיק טוב בלי להרוס אותו.

כי לקבל זה חלק אחד.
לדעת לשמור, לכבד ולהוביל את זה נכון, זאת כבר רמה אחרת.

אנחנו מאוד אוהבים לחפש שינוי במקום שאפשר למדוד אותו, לקנות אותו, למרוח אותו, לבלוע אותו, להחזיק אותו ביד.
עוד תוסף. עוד ויטמין. עוד קרם. עוד ספר. עוד מכשיר. עוד פתרון מבחוץ שייתן לנו תחושה שאנחנו עושים משהו.

ולפעמים באמת צריך את הדברים האלה. אני לא נגד הגוף, לא נגד בריאות, לא נגד שיפור פיזי.
אבל אם בפנים אני עדיין סוחבת כעס ישן, ריב שלא נסגר, פחד שלא הסתכלתי עליו, דפוס שחוזר על עצמו, או דרך חשיבה שמצמצמת אותי — שום דבר מבחוץ לא באמת יזיז את האנרגיה שלי קדימה.
הוא רק ישפר את הגרסה המוגבלת שאני כבר חיה בתוכה.
שינוי אמיתי לא מתחיל בעוד משהו לקנות. הוא מתחיל ברגע שבו אני מפסיקה לברוח פנימה דרך דברים חיצוניים, ומסכימה להתבונן.

לא לתקן את עצמי.
אני לא אומרת להפוך את כל החיים ולפתוח בכוח כל פצע.
רק לראות מה אני עדיין סוחבת, מה כבר לא משרת אותי, ומה הגיע הזמן לשחרר.

ככל שאני מפשטת — אני מתקרבת לאמת.
וכשאני מתקרבת לאמת, משהו בי סוף סוף מתחיל לזוז.

להיות חזק זה לא לתת לאגו שלך לנהל את התגובה שלך.
זה לא ״לחתוך״ אנשים מהחיים ברגע שהם לא נוחים לך. זה לא לעשות דברים רק כדי להוכיח משהו למישהו. זה לא לצעוק יותר חזק, לענות יותר חד, או להתנהג בצורה שפוגעת רק כדי שלא יחשבו שנפגעת.

אחד העיוותים הכי גדולים היום הוא ש״כוח״ הפך להיות מופע חיצוני. מי יותר קשוח. מי פחות מתרגש. מי לא סופר אף אחד. מי לא נותן לאף אחד ״לצאת עליו״.

אבל מבחינתי כוח אמיתי נראה אחרת לגמרי.

כוח זה הרגע שבו משהו בתוכך נדלק. האגו רוצה להגיב, הגוף כבר מוכן להחזיר, ויש לך את כל הסיבות בעולם להצדיק את זה. ואז אתה עוצר רגע ושואל את עצמך: האם התגובה הזאת באמת שלי, או שזה רק הרגש שלי שרוצה לנהוג במקומי?

להיות חזק זה לא להיות אדיש. זה לא לשתוק כדי לרצות. זה לא להיות נחמד בכוח, וזה בטח לא לוותר על עצמך.

להיות חזק זה להישאר נאמן לעצמך דווקא כשמאתגרים אותך. לערכים שלך. לאסנס שלך. לאני האמיתי שלך.
כי לפעמים הדבר הכי חזק שאתה יכול לעשות הוא לא להגיב כמו שבא לך באותו רגע, אלא כמו האדם שאתה בונה להיות.
כמו שאמרו ברוחו של ויקטור פרנקל: בין גירוי לתגובה יש מרווח. ובמרווח הזה נמצאת הבחירה שלנו. שם נמצא הכוח.

ולא, זה לא פוסט לגברים או לנשים.
זה פוסט לבני אדם.

#חוסןמנטלי

יש את הרגע הזה בערב, כשאתם מגיעים הביתה אחרי יום ארוך, והראש מיד מתחיל לעשות ספירת מלאי.
מה הספקתי. מה לא הספקתי. מה עוד נשאר פתוח. איפה יכולתי לדחוף עוד קצת, לענות לעוד הודעה, לסיים עוד משימה, להיות עוד יותר יעיל.
עוברים בראש על כל מה שהספקתם, ואז איכשהו המחשבה נתקעת דווקא על כל מה שלא הספקתם. עוד מייל שלא נשלח. עוד משימה שלא נסגרה. עוד דבר שאפשר היה לעשות.
והנה מתחיל הקול הזה שאומר: הייתם יכולים יותר.

אבל זה שאתם יכולים לעשות יותר, לא אומר שלא עשיתם מספיק.
גם בספורט לא כל אימון הוא all out. לא כל יום צריך להיגמר על הקצה, עם לשון בחוץ והוכחה שנלחמתם עד הסוף. יש אימונים שבונים בסיס. יש אימונים שמלמדים קצב. יש ימים שבהם דווקא לא ללחוץ עד הסוף זו המשמעת האמיתית.
בחיים זה אותו דבר. היכולת שלכם להחזיק עומס היא כוח, אבל היא לא צריכה להפוך להרגל שמוחק אתכם. לא כל יום חייב להסתיים בתחושה שסחטתם מעצמכם הכל כדי להרגיש שהייתם ראויים.
לפעמים מספיק זה באמת מספיק.
ולא כי ויתרתם לעצמכם, אלא כי למדתם להבדיל בין מאמץ שמקדם אתכם לבין מאמץ שרק מנסה להרגיע אשמה.

כשאני מציירת, אני לא רק מעבירה קווים על דף. אני מתאמנת על קשב, על סבלנות, ועל היכולת להישאר עם משהו גם כשהוא עדיין לא נראה כמו שדמיינתי.
מבחינתי זה הקשר בין לצייר לאימון מנטלי. בשניהם יש תהליך. שכבות. שלבים. לכל שלב יש משמעות, גם אם מבחוץ הוא עדיין נראה לא גמור. אי אפשר להתחיל מהצבע ואז לחזור לקווים, כמו שאי אפשר לבנות חוסן, ביטחון או זהות בלי לעבור דרך המבנה הפנימי שמחזיק אותם.

לפעמים אנחנו רוצים לקפוץ ישר לתוצאה. לראות כבר את התמונה הסופית. אבל יצירה אמיתית, כמו עבודה מנטלית אמיתית, דורשת להישאר גם באמצע. במקום שבו הדברים עוד לא מדויקים, עוד לא יפים, עוד לא שלמים, אבל כבר מתחילים לקבל צורה.
יצירתיות היא לא קישוט. היא יכולת מנטלית. היא גמישות, נשימה, אומץ לנסות, ואמון בזה שמתוך שכבות, תיקונים וכאוס, יכול להיוולד משהו מדויק.
בסרטון הבא אני מדברת על אומנות, יצירתיות, ולמה בעיניי אדם שלא יוצר, לא משנה באיזה תחום , מאבד לאט לאט חלק מהחופש הפנימי שלו.