Anima PerforMentality

לפעמים אנחנו קוראים לזה תקיעות, אבל בפועל אנחנו פשוט חיים בתוך סיפור שכבר הפסקנו לבדוק אם הוא נכון.

המחשבות בונות את הכלא, והפחדים שומרים בכניסה.
וכל עוד אנחנו מאמינים לכל מה שעובר לנו בראש, גם אם נשנה פעולות, נמשיך לחזור לאותו מקום.

השינוי מתחיל כשאנחנו מעזים לשאול: מי אמר שזה נכון? מה עוד יכול להיות נכון? ומה יקרה אם אפסיק להחזיק בסיפור הזה?

לפעמים הדלת לא באמת נעולה. פשוט התרגלנו לא לנסות לפתוח אותה.

אנחנו מאוד אוהבים להסתכל אחורה ולספר לעצמנו סיפור על מה היה קורה אילו בחרנו אחרת.

אבל הבחירה ההיא נעשתה על ידי מי שהיינו אז, עם מה שידענו, הבנו והיינו מסוגלים לראות באותו רגע. והיום אנחנו כבר עומדים במקום אחר.

אי אפשר לחזור לצומת ישן ולבחור מחדש, כי גם הצומת השתנה וגם אנחנו השתנינו.

אם ההחלטה ההיא הביאה אותנו למקום שכבר לא נכון לנו, זה לא אומר שצריך לתקן את העבר.
זה אומר שהגיע הזמן לקבל החלטה חדשה לגבי ההמשך.

לא לחזור אחורה. לבחור מכאן.

לא כל מה שזמין הוא מה שרציתם

יש הבדל בין לדעת מה אנחנו רוצים, לבין לרצות משהו בערך.
אם ביקשתי מים, אבל ברגע שאין מים אני לוקחת מיץ, כנראה שלא באמת רציתי מים. פשוט רציתי לא להיות צמאה.

וזה קורה לנו גם בדברים הרבה יותר גדולים: בזוגיות, בעבודה, בחיים שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לעצמנו. אנחנו מגדירים סטנדרטים, ערכים וגבולות ואז ברגע שהמציאות לא מספקת אותם מיד, אנחנו מתחילים להתמקח עם עצמנו.

לדעת מה אתם רוצים זה לא רק לדעת להגדיר אותו.
זה גם להיות מסוגלים לחכות לו ולא לקחת משהו אחר רק כי הוא הגיע קודם.

לפעמים רק אחרי שמתרחקים מספיק 
מבינים שלא איבדנו את הדרך.
המקום שפעם הרגיש כמו בית כבר לא היה שלנו,
ומשהו בנו כבר שייך למקום שעוד לא היינו בו.
ואז הלב מפסיק להביט לאחור.

הרבה אנשים אומרים לי: ״אין לי מוטיבציה.”

ברור. כי מוטיבציה לא אמורה להחזיק מעמד לנצח. היא עולה, יורדת, נעלמת וחוזרת.

יש משפט שאני אוהבת, שמיוחס לזיג זיגלר:
“גם מקלחת לא מחזיקה מעמד, בגלל זה ממליצים עליה כל יום.”

אז אולי הבעיה היא לא שאין לכם מוטיבציה.
אולי הבעיה היא שאתם מצפים ממנה להספיק לכם לתמיד.

מוטיבציה צריך לחדש.
משמעת היא מה שמחזיק אותנו בין לבין.

אפשר ללמוד מאנשים אחרים.
לקבל השראה, לשאול שאלות, אפילו ללכת איתם חלק מהדרך.

אבל בשלב מסוים צריך להפסיק לחפש אצל אחרים הוראות הפעלה לעצמנו.
כי המפה שלהם נכתבה מתוך החיים שלהם : הפחדים שלהם, הבחירות שלהם, המחירים שהם היו מוכנים לשלם.
והדרך שלכם מתחילה במקום שבו אתם מפסיקים לשאול ״מה נכון לעשות״ ומתחילים להקשיב למה שנכון לכם.

אף אחד אחר לא יכול לסמן לכם את הדרך אל עצמכם.
את המפה הזאת בונים תוך כדי הליכה.

לפעמים דווקא הניסיון לעודד מישהו גורם לו להרגיש עוד יותר לבד בתוך מה שהוא עובר.

כי כשקשה לי באמת, אני לא צריכה שיסבירו לי שאני חזקה. אני צריכה שמישהו יראה את הקושי כמו שהוא, בלי להקטין אותו, ובלי לנסות לצבוע אותו באופטימיות.

יש הבדל גדול בין להגיד למישהו ״אתה יכול״ לבין להגיד לו:
״אני יודעת שזה קשה. עכשיו בוא נמצא דרך.״

בעיניי, חוסן לא מתחיל בהכחשה של הקושי.
הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו מכירים בו, ועדיין מחפשים את הצעד הבא.

תזכורת לעצמי: אי אפשר להיכשל בלהיות מי שאני.

אני יכולה לטעות בדרך, לבחור לא נכון, לשנות כיוון, לא להתאים לכולם.
אבל כל עוד אני לא מנסה לחיות לפי גרסה שמישהו אחר כתב בשבילי, אין כאן כישלון.

יש רק עוד דרך להיות יותר מדויקת לעצמי.
#שינוי

לפעמים ״אין לי זמן״ הוא פשוט הסבר נוח לזה שהחיים שלנו עדיין לא מסודרים לפי מה שאנחנו אומרים שחשוב לנו.

כי זמן לבד לא משנה כלום.
אם נקבל מחר עוד שעתיים ביום, אבל נמשיך עם אותם הרגלים, אותם סדרי עדיפויות ואותו פיזור, נמלא גם אותן בדיוק באותה צורה.

שינוי מתחיל כשאנחנו מפסיקים לחכות שיהיה לנו יותר זמן, ומתחילים להיות יותר מדויקים במה שאנחנו עושים עם הזמן שכבר יש לנו.

לא צריך עוד שעות ביום.
צריך שהבחירות שלנו יתחילו להתאים למה שאנחנו רוצים מהחיים.