20/06/2021
אישה מחפשת בית
פרק 3 - להתמסר לחוסר ודאות
לפני שיצאו למסע ידעו איש ואישה שהם לא יהיו לבד במסעם, יחד איתם תהיה חברה ושני ילדיה והם יחיו יחד באושר ובעושר הרחק מהמקום בו עושר נמדד בכסף.
איש ואישה ידעו שבקרוב הם יפגשו את חברה ויוכלו ביחד להגשים את חלומם המשותף.
אישה במיוחד חיכתה לרגע הזה בו היא תפגוש את חברה ותרגיש שוב את תחושת השייכות לחברות, לקהילה. תחושת השייכות שהייתה כל כך חסרה לה מאז הגיעה לקוסטה ריקה והיא ידעה שכך גם לילדיה.
"מה עכשיו?" שאלה אישה כשחלף שבוע המנוחה בלה פורטונה.
"צריך למצוא קהילה" אמר איש, אבל הוא לא באמת הבין מה זה אומר או איפה אפשר למצוא אחת כזאת.
"דיברתי עם ויסמאי" אמרה אישה "הוא ישמח שנגיע אליו ונכיר".
"יש שם ילדים?" שאל איש.
"כן! יש את הילדים של ויסמאי והם מאוד שמחו לשמוע שיגיעו ילדים נוספים" אמרה אישה בהתרגשות.
אישה ידעה שגם חברה תשמח להצטרף לקהילה החדשה שמצאו והיא מיהרה לבשר לה את הבשורה.
"כמה זה עולה?" שאלה חברה שהייתה חכמה ומחושבת מאוד, אולי מחושבת יותר מאישה שקיוותה להשאיר את הנושא הכלכלי מחוץ לשיח.
"150 דולר ללילה למשפחה" ענתה אישה והיא ידעה שזאת לא התשובה שחברה קיוותה לשמוע.
"טוב, אולי לזמן קצר עד שנהפוך להיות חלק מהקהילה" אמרה אישה ספק מאמינה שזה אפשרי, ספק נואשת מדי בשביל לאבד תקווה.
אחרי 6 שעות נסיעה ועוד מספר לא מבוטל של עצירות בדרך, הגיעו אישה ומשפחתה ל"פלורסטרל" - הקהילה המובטחת. גם חבר ומשפחתו הגיעו כמה דקות לפניהם והם כולם ירדו מהרכבים עייפים ומותשים אך מרוצים עד מאוד.
אישה ראתה את חברה, היא הייתה עסוקה במרדף אחרי פעוט ושיחה עם חבר קהילה ואישה ידעה שהם הגיעו למקום הנכון. או לפחות כך היא חשבה בתמימותה.
"שמרו לכם שאריות מארוחת הצהריים" אמרה חברה.
אישה לא הייתה רעבה, גם ילדיה לא היו רעבים, אך התחושה שמישהו דואג להם, שמישהו חשב עליהם לפני שאפילו הכירו, זאת תחושה שאישה עוד לא הכירה בקוסטה ריקה והתחושה הזאת וגם יצר הסקרנות מהמראה של אורז עם אננס, עשה את אישה רעבה וכך גם את ילדיה.
"איפה ישנים?" שאל איש. הוא, החרוץ במשפחה, לא בזבז אפילו רגע למנוחה, הרי צריך היה להקים אוהל ולהתארגן לקראת החשיכה.
"שם למטה, כמעט בסוף הירידה" הסבירה המתנדבת במטבח.
איש וחבר ירדו ועלו הלוך ושוב כדי להעביר את כל הציוד ולהקים את האוהל בו יגורו בשבועות הקרובים.
"יורד גשם ביער" אמרה אישה לחברה אחרי ביקור קצר באזור המחנאות.
"זה לא גשם" אמרה חברה וחיוך גדול התפשט על פניה. "זה פיפי של צרצרים".
"לא, זה ממש טיפות כאלה של גשם. הרבה טיפות" התעקשה אישה.
"כן, פיפי של צרצרים" ענתה חברה. היא כבר קיבלה את המידע מהמתנדבות במקום וכבר הספיקה להירטב מפיפי של כנראה עשרות, אם לא מאות צרצרים שלא חשבו מעולם על המושג "איפוק".
"איה! איי! עוקצים אותי!" צעק איש תוך כדי שהוא עוזב את חבל הטארפ שניסה לבנות ורץ בחזרה למקום מבטחים בשביל הסלול.
"מה נעשה?" שאלה אישה. היא עדיין לא ידעה עד כמה כואבות הן עקיצות הנמלים בקוסטה ריקה וקיוותה שאיש יוכל להתגבר על הכאב ולסיים להקים את האוהל.
"נקח חדר" אמר איש ובפעם הראשונה מאז קיבלו את ההחלטה לעזוב את ישראל ולהשאיר הכל מאחוריהם, אישה הרגישה מועקה קלה של לחץ. זה היה לחץ כלכלי, חשש מטביעה בבאר ששותה את כספם ללא הכר, וחיים אותם אישה כבר הכירה בעברה - ללא בטחון כלכלי.
"אמא יש פה אזעקה!" אמרה בת ה-8
"אלה ציקדות" אמרה חברה "הן לא מפסיקות להרעיש" היא הוסיפה ונראתה קצת מודאגת.
"אני מקווה שאצליח לישון" אמרה אישה שהייתה מאוד עייפה ומאוד רגישה לרעשים.
"פה נגור?" שאלה בת ה-8 בנימה של דאגה.
"אנחנו נתרגל" אמרה אישה בבטחון ובאופטימיות האופיינית לה.
ארוחת הערב הייתה מוכנה ואחראית המטבח הזמינה את כולם להתאסף, לאחוז ידיים ולהגיד ביחד תודה.
אישה ומשפחתה כבר הכירו את הטקס הזה והם קיבלו תחושה חזקה של שייכות למנהגים שהיו מוכרים להם ולאנשים שהיו נעימים להם, אפילו שהטקס הזה, שלא כמו שהכירו, נאמר באנגלית ובתרגום לעברית לאחר כל משפט. בהמשך, אישה ומשפחתה כבר יתרגלו שכך, בשילוב של אנגלית ועברית, יתנהלו הטקסים המשמחים ביותר שלהם.
"איפה כולם?" שאלה אחראית המטבח רגע לפני שנפתחו הסירים והוגשה הארוחה, אך מלבד האורחים החדשים, אף אחד לא הגיע לטקס ולארוחה המשותפת.
"אני יכול לשחק עם החבר החדש שלי במיינקראפט?" שאל בן ה-12 דקות בודדות אחרי שהכירו.
"אתה יכול" ענתה אישה ולמרות שבכלל לא הייתה מרוצה ממשחק המחשב המשותף ולמרות שהיא קיוותה שבקהילה כמו זו, הילדים לא יכירו משחקי מחשב ובטח שלא מיינקראפט, היא שמחה שהבן שלה מכיר חברים חדשים, היא שמחה שנראה שהכל מתחיל להסתדר ושהם סוף סוף מוצאים את מקומם.
"המתנדבים אתמול לא הצטרפו לארוחה כי היו יותר מדי ילדים ויותר מדי רעש" אמרה חברה בבוקר המחרת. היא ששמעה על כך מאחת המתנדבות והבינה שאולי הסידור הזה לא מתאים לכולם.
"צריך להיות בשקט בשעות הטקסים, עדיף שהילדים לא יסתובבו בשטח" אמרה שלבי המארחת החביבה שנאבקה בין הרצון להמשיך את חיי הקהילה השקטה, קהילת הרווקים חסרי הטרדות הקטנות שרצות להן בין הרגליים, לבין הרצון לספק חוויה נעימה ושייכות לאורחים החדשים מרובי הילדים שהגיעו זה עתה.
אישה הרגישה את הקרקע נשמטת לה מתחת לרגליים. שוב המקום החדש והמובטח, זה שנשמע חלומי, זה שנשמע כמו התחלה של בית, מתגלה כלא מתאים.
"אפשר בבקשה לא לדבר פה?" ביקשה האמנית שקישטה את קירות המבנה המשותף בפלורסטרל "זה מפריע לי להתרכז באמנות" היא הוסיפה בחביבות.
אישה ידעה שעליהם להמשיך בדרכם, היא ידעה שלמרות שפלורסטרל נשמעה בדיוק מה שחיפשה, כנראה היא, או יותר נכון ילדיה, הם לא בדיוק מה שחיפשה הקהילה המקומית.
"לאן עכשיו?" שאלה אישה ונימה של יאוש חתכה את האופטימיות האופיינית לה.
"אולי אני אחזור לישראל" ענתה חברה.
"אנחנו נמצא את המקום שלנו! את תראי!" הבטיחה אישה והכריחה את עצמה למצוא אופטימיות ובטחון למען חברתה. למען האמת, אישה הכריחה את עצמה למצוא אופטימיות ובטחון למען עצמה, היא לא רצתה שחברה תחזור לישראל, היא לא רצתה שגם הקרקע הזו תשמט לה בין הרגליים, הרי הן חברות טובות ומתכננות עתיד משותף בגן עדן ששמו קוסטה ריקה.
עוד באותו היום הם קיפלו את הציוד ויצאו לדרך למלון החדש, הפעם במרחק נסיעה קצר, הפעם רק ליום או יומיים כדי לנוח לפני שממשיכים במסע בחיפוש אחר בית.
אישה כמעט שהייתה אבודה מחוסר הוודאות שאפף אותה. היא כל כך רצתה להנצל מחוסר הידיעה, למצוא את מקומה ולקבל שוב בטחון בדרכה אך כל זה לא היה לה, רק ענן גדול של חוסר וודאות שריחף מעליה.
"שוב מלון?" שאלה בת ה-6 בנימה של ייאוש.
"זה כמו חופשה!" הכריזה אישה והחליטה להתמסר לחוסר הוודאות. היא ידעה שהתשובות יגיעו בהמשך הדרך והדרך, היא אולי עוד ארוכה ומלאת חתחתים, אבל לא נותר לה דבר מלבד להתמסר לדרך, לחוסר הוודאות, להתמסר לידיעה שהתשובות יגיעו ולגייס מתוכה את התקווה שבסוף הדרך נמצא היעד הנכסף, שם נמצא גן העדן אליו היא מייחלת להגיע.
"אמא, אני יכולה ללכת לחדר של חברה?" שאלה בת ה-6 בשעה מוקדמת מדי של בוקר במלון.
"קודם צריך לבדוק אם הם התעוררו" אמרה אישה
"הם התעוררו. אני שומעת אותם" אמרה בת ה-6 נרגשת ומחכה לאישור מאמה לצאת ולשחק עם חבר שלה, חבר מישראל, חבר שדובר את שפתה ומכיר אותה היטב.
"אני גם יכול?" שאל בן ה-4 שבאופן מפתיע קם בזריזות מהמיטה ורץ לעבר הדלת.
"אתם יכולים" אמרה אישה וחיוך גדול התפשט על פניה. היא חיכתה לרגע הזה בו הילדים שלה יהנו מהבטחון שבמוכר ובידוע.
"אני גם הולך" הכריז בן ה-12
"מה יש לך לעשות איתם?" שאלה אישה בהפתעה.
"אני רוצה לשחק עם פעוט. התגעגעתי אליו" אמר הבן וברגע הזה, במלון זמני, בתוך הכאוס של חוסר הוודאות, עם חברה מצומצמת וללא בטחון כלכלי עדיין, אישה הרגישה זיק של תקווה בלבה. היא נזכרה באופטימיות האופיינית לה וידעה שממש בקרוב הכל יסתדר כי את הדבר החשוב מכל היא כבר מצאה בליבה עם חברה וילדיה, איתם היא את שחיפשה - היא מצאה בית.
המשך יבוא...
בתמונה: שחר בחיבוק אוהב מאוד לאיתי של Ela Zilberman (העונה לשם חברה) וספויילר לפרק הבא.
