עינת הלמן לייבוביץ, ליווי מעצים להתפתחות אישית ושינוי

ארז היה בדרך לצימר מהמם בצפון שם תכנן לשים קץ לחייו,
הוא קנה כרטיס לרכבת כי רצה להשאיר את רכבו ליד הבית - כדי שלא ישימו לב שעזב,
אבל אמא שלו התקשרה ועכבה אותו, הוא לא רצה שהיא תחשוד אז המשיך לשוחח איתה, כך שאיחר לרכבת... הרכבת הבאה הייתה אמורה לצאת רק בעוד שלוש וחצי שעות
אז הוא הזמין מונית
ותוך כדי הציפיה למונית חלפה במוחו המחשבה שהוא זורק כמה מאות שקלים לפח בגלל שאיחר לרכבת
ואז הוא תופס את עצמו חושב על זה - אבל מה זה בכלל ישנה אם יהיו בכיסו מחר 500 שח' פחות או יותר? וחיוך מתפשט על שפתיו מעצם המחשבה המוזרה הזאת...
ותוך כדי הוא קולט שזו אולי הפעם הראשונה בשנה האחרונה שהוא מחייך...
אז בכל זאת הוא מחליט לעלות על רכבת.
הוא לא מבטל את המונית אבל הולך מהבית כדי שהנהג לא ירד עליו...
וכשהוא עולה לרכבת ושם לב שנורא שקט שם, כל אחד מתעסק בשלו
-בעיקר בטלפון שלו
ממתי אנשים לא מתעסקים רק בו ויורדים עליו או עושים לו רע? הלוואי כל החיים היו כמו בקרון הזה....
והנוף שנשקף מהחלון יפהפה -
קו החוף והים
כל כך מרגיע - סוף סוף הוא כל כך שליו.... הוא לא זוכר מתי זה קרה אי פעם...הוא תמיד רצה להיות שליו... אבל לא הצליח, היה דיי משוכנע שהוא פשוט לא יודע איך...
והוא תוהה - מה גורם לו פתאום להיות שליו ורגוע? האם זו ההשלמה וההחלטה שהוא הולך לנקוט סוף סוף במהלך הזה ולשלוח יד בנפשו?
אישה אחת עולה לקרון וכשהיא עוברת לידו משאירה שובל של ניחוח צרפתי,
הוא שם לב אליה בכל השקט הזה. היא מפנה אליו מבט - מצטלבים... היא ממשיכה ללכת... גם הרכבת ממשיכה לנסוע...
והוא שומע את הפסים כשהרכבת דוהרת עליהם, נאנקים בקצב קבוע, כמו הלמות הלב שלו אבל בצליל עמום שמשתלב בצליל המקלדת של זה שיושב לידו - הוא מקליד על הלפטופ בלי הרף.... מה הוא מקליד שם בהתלהבות כזאת?
ופתאום הוא מבין שהוא "רואה", "שומע", "מריח", מרגיש!!!
קולט שזאת הפעם הראשונה שהוא כאן ועכשיו ולא בחרדות ובדאגות ממחר ואחר כך....
ככה אנחנו יושבים- בפגישתנו הראשונה וארז מסביר לי:-
זה היום שבו בפעם הראשונה הוא זנח את המחשבות על מה עומד לקרות (כי ידע שהחל ממחר שום דבר כבר לא יקרה) וברגע שזנח אותן פתאום התחיל לשים לב ל"כאן ועכשיו". זה היה היום שהבין שכשהוא לגמרי כאן ועכשיו הוא חי באמת, וחווה ונהנה ומתעניין....
זה היום שהוא גילה שהוא חי בשביל הריחות, הצלילים, הטעמים, האוויר - הרגעים הקטנים הפשטות
זה הרגע שהוא הבין מה זה "לראות ולהוקיר תודה על היש"
וזה הרגע שהחליט שהוא רוצה מזה עוד.
תמונת האומן: קארל שקור
הפוסט פורסם באישורו ולבקשתו של ארז

זה קרה כבר לפני כמעט 5 שנים....
ופתאום היום פגשתי אותה ברחוב.
שמעתי משהי צועקת "עינננתתתת" - הסתובבתי וראיתי אישה מוכרת רודפת אחרי ילדה כבת 5 שאוחזת בידה רצועה שנמשכת על ידי כלבלב קטן.
העיניים שלי נמלאו דמעות,
רצתי לחבק אותה.
שתינו התחלנו לבכות ולצחוק.
היא מרימה את הקטנה ואומרת לה:
"את רואה גם לאישה הזו קוראים עינת"...
×××××××××××××××××××××××
*קפיצה בזמן...7 שנים אחורה*
זו היתה כבר פגישתנו השלישית
החומות כבר מזמן נפרצו
והיא מספרת לי על הקושי להיכנס להריון,
על הטיפולים הקשים,
על הכאב הפיסי בשאיבת הביציות,
על הכאב הפנימי העצום,
על ההשוואות הבלתי פוסקות שהיא עורכת בינה ובין אלה שיש להן 3-4 ילדים
על תחושת הכישלון,
על אי הצדק,
על הערך העצמי הנמוך והתחושה שכאישה את "לא שווה"
על הרגעים הקשים עם בן הזוג,
התפרצויות הזעם
על רגעי השבר והבכי...

"ובתוך כל אלה, למרות הסבל" - אני שואלת אותה - "האם את יכולה לספר לי על הטוב שיש לך בחייך?"
והיא עונה מייד - מבלי להסס -
שכן! שיש לה הרבה טוב: שהבעיה שלה פתירה, שיש סיכוי להצליח, שהיא עוד צעירה. שלה לפחות יש כבר ילדה אחת והיא מקסימה,
שההריון איתה היה כה יפה ומושלם ובריא
שהלידה היתה קלה.
ומסכמת שיש לה הרבה על מה להודות ושבכל זאת היא אומללה.

ואני שואלת אותה-
"על מה עוד יש לך להודות?"
והיא מייד מוסיפה:
על כך שאני אמא נהדרת,
על כך שיש לי כל כך הרבה זמן לבלות עם הבת שלי
על כך שיש לי זמן להשקיע בה...
אבל - היא מוסיפה אני חשה שאלוהים כאילו התנקם בי
שנתן לי כל כך מעט -לי ילדה אחת ולאחרים כל כך הרבה.

ואני שואלת אותה: "האם יש אחרים שניחנו בפחות ממה שלך יש"?
והיא עונה לי מייד:
בוודאי - יש כאלה שילדיהם פחות מוצלחים,
חלקם לא בריאים,
יש כאלה שאובדים ילד, לא עלינו -
יש מי שלא מצליח להנות מההורות שלו
אבל בכל זאת אני חשה נחותה - קורבן,
הלוואי ולא הייתי חשה קרבן - הלוואי ויכולתי לקבל את "גורלי".

ואני מאירה לה ומשקפת לה:
שמת לב ששאלותי היו כלליות - לא כיוונתי להורות, או לילדים
ואת - את ענית רק בתחום זה.
האם יתכן שאינך רואה כרגע את כל מה שיש לך - את כל הטוב שבחייך ואת ממוקדת רק לתחום ההורות?

והיא לא עונה....
היא שותקת וחושבת....
שתיקה.... ארוכה....
שתיקה......
שתיקה.....
ומלמול "יש לי כל כך הרבה שאין לאחרים ואני פשוט לא רואה את זה"...
אחר כך בא בכי וחיבוק גדול...

*קפיצה בזמן - אחרי שנתיים (5 שנים מהיום)*
××××××××××××××××××

היום לפני כמה שעות קיבלתי טלפון נרגש - ממנה...
עברו רק כ-שנתיים מאז
והיא מצידו השני של הקו צוהלת
"אני מתקשרת להזמין אותך לבקר,
תקפצי מחר? אני ביולדות באיכילוב... ויש לה שם: קוראים לה....
עינת".

היום בגן הרבצתי לרעות.
היא דרכה לי על הפאזל בכוונה, אז בעטתי לה במגדל הקוביות שלה וקובייה אחת עפה עליה ופגעה לה בלחי והיא ממש בכתה המון ורחל הגננת כעסה עלי ואמרה לי ללכת לספסל, להרגע ולחשוב על מה שעשיתי.
אני שונא ממש לשבת בפינה לבד על הספסל, וזה לא מרגיע אותי לחשוב על מה שקרה, אפילו הרגיז אותי לראות שרעות בגן עם כולם רוקדת במפגש ורחל מחייכת אליה ולכל הילדים, אפילו שהיא התחילה.
אני רק חושב שכשרחל לא תראה אני באמת יכה את רעות כי היא אשמה ובגללה אני כאן על הספסל עכשיו.
בגלל זה כל היום בגן הייתי כל כך כועס, ועצבני, והלב שלי דפק חזק.
חיכיתי כבר שיגיע סוף היום ושאת - אמא תגיעי לקחת אותי.
כשנכנסת לגן רחל רצה אלייך לפני, וספרה לך הכל, מהצד שלה ושל רעות ואני עמדתי חפוי ראש בצד בעיניים אדומות והרגשתי שעוד רגע אני נעלם.
את הבטת עלי במבט אוהב וכואב, חייכת חיוך לרחל ואמרת לה שתבררי איתי את העניין ושתדברי איתי.
ואז התכופפת אלי והבטת בפני, העברת את ידך על לחיי, פתחת את זרועותיך ואספת אותי אליך לחיבוק גדול גדול וחם ועוטף ונישקת אותי בעיני ועל לחיי החמות.
ומוזר... כי בכלל לא כעסת...
וכך פתאום הדמעות שלי החלו לזלוג ולזלוג והתחלתי לרעוד ולהתיפח ואת חבקת וחבקת וליטפת את כתפי וגבי והצמדת אותי אליך חזק.
בדרך לא אמרת לי מילה, רק אחזת בידך החמה בידי והבטת אלי במבט אוהב וחומל.
נכנסנו הביתה, התיישבנו יחד על הפוף בסלון, ככה כשאני על ברכיך, ושאלת אם אני רוצה לשתות לימונדה קרה עם כפית סוכר שאני יערבב בעצמי - כמו שאני אוהב.
אחרי ששתיתי את כל הלימונדה (וגם ליקקתי עם האצבע את הסוכר שנותר בתחתית הכוס) ליטפת אותי ברכות ושאלת "אופירי, מה קרה?"
ספרתי לך הכל, ושוב פעם הדמעות זלגו על לחיי הלוהטות, ואת נתת לכל דמעה לזלוג, והקשבת לי במלוא תשומת הלב וברוגע.
שאלת מה אני מרגיש ומה הרגשתי בגן? ואמרת לי שכעס וקנאה הם רגשות בריאים שיש לכל אחד - וסיפרת לי שאפילו את מרגישה כך לפעמים, וגם אבא שלי שהוא חזק וקשוח. ושאלת אותי מה יכול לעזור לי בפעם הבאה? וחשבנו שאולי בפעם הבאה אלך לשחק עם דרור או יואב, או שאולי אומר במילים מה אני מרגיש במקום לבעוט במגדל.
והקשבתי לך והרגשתי שאת מבינה אותי ורואה את הצד שלי,
וידעתי שאת חכמה ושאם אקשיב לך יהיה יותר קל בפעם הבאה,
כי כשמקשיבים לי ומכבדים אותי, אני מרגיש אהוב וחשוב ואז הלב שלי רגוע ובטוח ויודע מה לעשות.
מאת: עינת הלמן לייבוביץ, מומחית בחשיבה חיובית ו- NLP
==============================================
מקומות אחרונים לקורס הווטסאפ "העצמת הערך והביטחון העצמי של ילדים* נלמד איך להעצים את תחושת הערך העצמי, המסוגלות והביטחון העצמי של ילדיך וזאת בכייף - באמצעות כלים פשוטים המכניסים תקשורת טובה ומפרגנת בין האחים ובני המשפחה ואווירה של חום, שמחה וקלילות הביתה.
כמה עולה?
המחיר סמלי- פחות מ2 פגישות ייעוץ- 470 שח',
וזאת לשלושה וחצי חודשים (27 שיעורים) של תוכן שנשאר איתכם לתמיד, ניתן לעיין בו שוב ושוב וכולל חומרים ותכנים משחקיים ומקצועיים מוכנים להדפסה ולשימוש.
מתי מתחילים?
אוטוטו - ביום ראשון 😊 ב9.11.25 ואני כבר כולי התרגשות.
איך נרשמים? ההרשמה וכל הפרטים (וגם סרטוני הסבר והמלצות) כאן בקישור:
https://bit.ly/4524so0
מחכה לכם וממש מצפה להתחיל😁 נתראה 🙂
מעוניינים?
השאירו תגובה או פנו אלי בפרטי

קורס ווטסאפ: כלים להעצמת הערך והביטחון העצמי של ילדים - נפתח ב 9/11/25 קורס ווטסאפ - העצמת הערך והביטחון העצמי של ילדים. קורס ווטסאפ - בפורמט כתוב ומוקלט בקורס כלים וטכניקות ישימים למאמנים, מנחי הורים, למטפלים ולהורים. הכלים מלמדים ומאפש...

💬 שיח רגשי ופעילות בעקבות חזרת החטופים 🕊️

חברים יקרים,
איזה ימים מרגשים עוברים עלינו, אני לא זוכרת ימים כל כך מציפים ומבלבלים: שמחה גדולה, התרגשות אדירה, שאלות ותהיות לגבי העתיד, עצב גדול על כאב וסבל ועל מי שעדיין לא חזר ומי שלא יחזור, ורגשות עזים ומורכבים –
שמחה לצד עצב עמוק, הקלה לצד בלבול.

חזרת החטופים, חיים ואינם חיים, ואלה שלא בין החיים ונותרו שם, נוגעת בכל אחד מאיתנו,
ובמיוחד בילדים ובבני הנוער המחפשים משמעות, ביטחון והבנה בתוך המציאות.

כל כך חשוב לדבר איתם מייד עם החזרה למסגרות החינוך ובקליניקות.
לכן יצרתי מערכי מפגש/שיעור שנועדו לסייע לאנשי חינוך, טיפול והדרכה
לקיים שיח רגיש, בטוח ומווסת סביב האירוע –
לא כדי לדבר “על מה שקרה”, אלא כדי לאפשר מרחב אנושי
שבו כל רגש מקבל מקום: שמחה, פחד, עצב, בלבול ותקווה.

את המסמכים חילקתי והתאמתי לפי גילאים:-
1. פרוטוקול המותאם לילדי הגן ויכול לשמש גננות, מטפלים ומנחי הורים.
2. פרוטוקול המותאם לגילאי יסודי 6-12
3. פרוטוקול המותאם לגילאי חטה"ב ותיכון- 13-18.
בפרוטוקול /מערך המפגש תמצאו:
🌱 מטרות השיחה
🌱 עקרונות יסוד לשיח רגיש
🌱 ניסוחים ודוגמאות לשאלות
🌱 תגובות מומלצות לדברי תלמידים
🌱 הצעה לפעילות רגשית מותאמת גיל

להורדה חינם ולשיתוף חופשי בצוותים החינוכיים והטיפוליים:
https://ideatherapy4u.com/collections/%D7%A2%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%94

זו הזדמנות טובה עבורכם להכיר את האתר ideatherapy4u.com
טוב יותר, לסרוק גם את הרובריקות האחרות שבו ולבדוק אילו כלים מקצועיים רגשיים וחברתיים הוא יכול עוד לתרום לכם.❤️

כי כשאנחנו מאפשרים מקום לרגש –
אנחנו גם בונים יחד את החוסן והאנושיות שלנו 💛