שני שרון אומיוגה רעננה - סטודיו ליוגה ובית ספר להכשרת מורים OmYoga Raanana

רק תזכורת קטנה לשבוע חדש🙏🏽❤️

היוגה מלמדת אותנו למצוא את הפשטות
בתוך המורכבות של החיים.

המסורת פשוטה, נגישה ומכילה.
אין צורך במילים מתוחכמות,
או בלהמציא אסנות חדשות.

הקסם, הריפוי והעומק
נמצאים בפשטות הטהורה של התרגול.

אין צורך להיות מיוחדים.
דווקא הפשטות היא זו שמרחיבה את הלב,
מקרקעת ומחברת באמת.

המקורות חזקים ועוצמתיים
הרבה יותר
מכל המצאה מודרנית חולפת.

וככל שהזמן עובר,
אני מבינה יותר ויותר
שהדרך היא חזרה למקור.

ולנו, כמורים, יש אחריות גדולה
להעביר את המסורת כפי שהיא.
נקייה ממניירות ותוספות,
טהורה, פשוטה,
מלאת חמלה ואהבה.

כדי שהאמת
תמשיך לעבור הלאה
כפי שהיא

כל מה שנשתוקק אליו
יוליד השתוקקות נוספת.

כל מטרה שנכבוש
תוליד מטרה נוספת.

וכל דבר שהושג לבסוף יאבד
ונישאר לכאורה ללא כלום.

מלבד העצמי.

הממשות העליונה
התודעה העליונה
האלוהות שבתוכנו לעד נשארת.

היא היתה קיימת תמיד
לפני שנולדו
בעודנו בחיים
ותישאר לנצח.

דע.י את העצמיות שהנך
וגלי.ה את מקור האור והאושר שאינו תלוי בדבר

כמה מילים שכתבתי לעצמי,
בהשראת שיעור פילוסופיה שהעברתי בקורס שנה ב׳.

באשטנגה אנחנו לא מחפשות ריגוש.
אנחנו בוחרות חזרה.

אותו רצף.
אותן תנוחות.
אותה נשימה.

ודווקא בתוך החזרתיות, משהו עמוק משתנה.

התרגול היומי מלמד אותנו יציבות.
משמעת רכה.
להופיע גם כשלא מושלם, גם כשקשה.

לאט לאט נבנית אש פנימית
אש שמנקה, שמזקקת, שמבהירה.

אשטנגה היא לא רק תנועה.
היא מערכת יחסים.
עם הגוף.
עם התודעה.
עם עצמנו..

תרגול אסנה הוא לא מופע של כוח ולא מרדף אחרי צורה מושלמת.
הוא דרך עדינה לחזור הביתה.

להביא שקט ונוכחות אל תוך העבודה עם הגוף.
לסנכרן בין נשימה לתנועה.
להקשיב, באמת להקשיב, למה שקורה מבפנים.

לא מתוך אמביציה.
לא מתוך מאמץ להוכיח.
אלא מתוך התמסרות לקצב הטבעי של הנשימה.

וכשהקצב מתייצב, משהו נרגע.
המחשבות מתרככות.
הרגשות שוקעים ומתמוססים.
מערכת העצבים לומדת לבטוח.

ואז, מבלי שנכריח, מתחיל ריפוי.

התאים כמו נזכרים בייעוד שלהם.
הגוף מתארגן מחדש.
מתבהרת תחושת בית פנימית.

ריפוי פיזי.
ריפוי מנטלי.
ריפוי רגשי.

כמורים זו מהות ההוראה שלנו
לא לדחוף, אלא להחזיק מרחב שקט
לא להוביל בכוח, אלא להזמין.
להזכיר לתלמידים שהיוגה לא מתרחשת בקצה היכולת,
אלא בדיוק בנקודה שבה אנחנו מסכימים להאט ולהרגיש.

שם מתחיל השקט.
ושם מתחיל הריפוי.

כפיפה לפנים בעמידה מזכירה לנו
שלא תמיד צריך “להגיע הכי רחוק”.
לפעמים מספיק לעצור, להרפות את הראש
ולתת לגוף להיות בדיוק איפה שהוא היום.
תרגול יוגה אינו עוסק בהישגים
אלא בהקשבה, בנשימה עמוקה
וביחסים טובים עם הגוף שלנו ועם הסביבה שלנו.

במשפט אחד, מה מושך אותך לחזור לתרגול ולהתמיד בדרך הזו?