גנית ריינר ססובר- מאמנת אישית ומנחת קבוצות לצעירים

אחד הדברים הראשונים שהוא סיפר לי על עצמו בפגישת ההכרות,
זה שהוא נמנע מקונפליקטים
ולכן הרבה פעמים מוותר להשמיע את דעתו (או רצונו),
בטח לעמוד עליה, ולעיתים הוא בכלל לא מגבש דעה,
כדי לא להיות בסיטואציה או בדילמה של להגיד או לא.
לפעמים כי הוא מכבד את הצד השני, ולא רוצה לפגוע
(הבעת דעה אחרת נתפסת אצלו כביקורת),
וכי הוא לא רוצה להעכיר את היחסים,
או לייצר מרחק בגלל השונות בתפיסות,
ולרוב כי פשוט רוצה להיות נאהב ע"י כולם
וחושב שע"י ריצוי, זה יעבוד.
מה שהוא פחות ראה, זה את כל המחירים (ואת המשקל שלהם),
שהוא משלם על העדר הדעה/ הבעת הרצון
ואפילו לפעמים את הפגיעה באחר כשהוא לא מביע את רצונו,
או דעתו בנושא מסוים.
מה שהפתיע אותו לגלות, זה שאנשים לא בהכרח אוהבים יותר
אנשים שלא מביעים רצון או דעה. להפך....
כששאלתי על הקשר בין הבעת דעה/רצון לבין עימות,
זה היה כמעט בלתי נפרד מבחינתו, "תמיד זה נגרר לשם",
ואז גם היה ברור למה הוא נמנע,
מי רוצה להביע דעה או רצון ולהיגרר ישר לעימות בגלל זה?!

כשנשאל וחשב על סיטואציות ואנשים שעשו אחרת-
שהביעו דעה או רצון ולא בהכרח נגררו לעימותים,
אלא תרמו לשיח, לסיטואציה וגם לצד האחר,
נפתח אצלו משהו.

חשבנו איך ניתן מצד אחד לכבד את עצמי ואת רצונותיי/דעותיי,
ומצד שני לכבד את הצד השני ולא לפגוע בו
(מתוך הבנה שאנחנו לא יכולים לשלוט על איך הצד השני יפרש),
להיות גמיש לעיתים לשת"פ וליצור משהו משותף מהדעות והרצונות השונים,
בפעמים אחרות לוותר, וכן גם לדעת להיות יותר נחרץ ואיתן
גם אם זה אומר שהצד השני יצטרך לוותר.
איך להגיד את הדברים, ומה באמת משמעותי כדי להתעקש עליו.

לכבד את הצד האחר לא אומר תמיד להענות לבקשותיו ורצונותיו,
ולהיות נאהב, זה לא בגלל שאני מוותר על הכבוד לעצמי...

שיהיה סופ"ש נעים!!

"עשיתי, עשיתי, עשיתי, עשיתי.."
מי לא מכיר את האנשים שמתפארים ומספרים על עצמם
בהתלהבות, לפרטי פרטים את כל הדברים שעשו, עושים ויעשו,
בחלק מהמקרים לוקחים גם קרדיטים על דברים שלא בהכרח להם,
ומגדילים ומנפחים את הכל.
בהרבה מקרים הם מקבלים תשואות והתפעלות
וגם מצליחים להתקדם, לעיתים בשל ה"שיווק העצמי"
ולא בהכרח בגלל העשייה שלהם.
ומהצד השני, יש את אלו שמקטינים, מגמדים ומצמצמים את עצמם,
כל דבר שעושים הם אומרים "בקטנה",
כששואלים אותם על הפעילות שלהם הם לא תמיד זוכרים לציין הכל,
כי הרי "זה ממש מובן מאליו"
ולרוב גם ההצגה של הדברים מלווה בחוסר נוחות ורצון להמשיך הלאה,
בטון יחסית נמוך ובעיקר בהרבה צניעות וענווה.
ואנחנו הרי מתים על ענווה וצניעות,
חונכנו להיות כאלו, תמיד כשמדברים על אדם צנוע,
אומרים את זה בקונטקסט חיובי- "איזה אדם צנוע ומקסים הוא...".

בתהליכים שאני מלווה, אני רואה כמה הצניעות הזו גובה מחירים.
ברמה הערכית והחברתית היא באמת מקסימה ומרשימה מאוד,
אבל לרוב אנשים כאלו יצליחו פחות, בעיקר בקריירה.
אנשים מסביב לא יודעים מה הם באמת עושים, מה האיכויות שיש בהם,
ההקרבה והאנרגיה שהם משקיעים, התרומה האמיתית שלהם.
והרי איך אמורים לדעת?!
מצד שני, אותם אנשים צנועים,
מאוד סולדים מאנשים שמדברים על עצמם בלי סוף,
שמרעיפים על עצמם מחמאות, ותכל'ס לא תמיד עושים את העבודה,
ומתרחקים כמו מאש להיות כאלו.
אבל כמו לכל איפיון של אדם, גם לענווה יש 2 קצוות קיצון:
מצד אחד יהירות, ומהצד השני "הקטנה עצמית".
והאיזון גם פה הוא שם המשחק.
היכולת לדבר על העשייה שלי כשנדרש בבהירות ובביטחון,
על המשאבים שזה מצריך, התרומה והתוצאות.
זה לא רק תורם לי, לתחושת הערך והביטחון,
אלא גם לאנשים שאני עובדת איתם,
שיוכלו להעזר יותר, לקבל מידע, להבין באמת מה קורה, לשת"פ
וכן, גם להעריך אותי 😁

אז לפני שאנחנו מגמדים את עצמינו ואת העשייה שלנו,
ניזכר במחירים הגבוהים,
וברווחים הגדולים לעצמנו אבל גם לסביבה כשנשקף את המציאות,
כפי שהיא, בלי הקטנות.

סופ"ש נעים!

השבוע היו לי כמה פגישות שנלחצתי קצת לקראתן.
לכולנו יש כאלו שחייבים לעבור, אבל הן לא אזור הנוחות שלנו,
לעיתים כי יש בהן אלמנט שחדש לנו (אנשים, מקום, תוכן...)
ולפעמים זה דווקא כי יש תוצאה שאנחנו מקווים לה בסוף המפגש
(העלאה, סגירת חוזה/עסקה, משוב חיובי...),
יש פעמים שאנחנו מקבלים מידע מקדים שזה הולך להיות קשה,
ולעיתים זה הכל יחד.

אצלי כל השלושה התקיימו, מה שהעלה את סף הלחץ.
אז החלטתי שאני מתמודדת עם זה הכי טוב שאני יכולה
ועשיתי 3 דברים שתמיד עוזרים (לי ולאנשים שאני מלווה):
• תיכנון והכנה מקדימים
עושה את מה שניתן כדי ללמוד, לקרוא,
להכין את עצמי לכל דבר שיכול לקרות ואני יכולה לחשוב עליו.
כולל לבוש, ציוד ואפילו תזכורת על מה אני סומכת על עצמי בהקשר הזה

• בחירה בהוויה שאיתה אני מגיעה
הוויה, מילה גדולה לתיאור פשוט:
איך אני רוצה להיות, מה יראו עליי (רגועה, נחמדה, מקצועית..).
לכל אחד מאלו אני בוחרת פעולות שיתמכו בזה.
למשל: כדי להראות רוגע- אדבר יחסית יותר לאט, בטון נמוך, אחייך.

• מטעינה את עצמי לפני וכן ונעזרת באנשים שעושים לי טוב
מדברת עם מישהו שמחזק אותי ואני אוהבת, שומעת שיר אהוב...
נזכרת שתחושת הערך שלי, גם היא תיפגע, היא לא תלויה בפגישה הזו.

והאמת, שגם במהלך הפגישה יש משהו שתמיד עובד ומייצר קירבה
- להכניס משהו אישי.
או שאני מתעניינת ושואלת (ונראה לי לגיטימי לסיטואציה)
או שאני משתפת על עצמי.

בסוף, למרות שהיו לי גם כמה בלתמ"ים בדרך, הכל עבר בטוב.
וגם אם התוצאה לא הייתה כמו שרציתי (כי לא הכל תלוי בנו),
אני יודעת שאני עשיתי את הכי טוב שיכולתי,
ומקסימום,
אלמד לפעם הבאה.

שיהיה סופ"ש נעים ורגוע!

תודה ל- Michal Benedek Photography על התמונה
שהיא ממש לא אזור הנוחות שלי בכל המובנים...

"עצמאות" זו מילה עם קונוטציות הכי חיוביות שיש.
מי מאיתנו לא רוצה שיגידו עליו שהוא עצמאי?!
שיש לו את היכולות להסתדר בעצמו, לספק לעצמו את הצרכים והרצונות,
לא להיות תלותי ונזקק לעזרת האחר.
זה מוערך בעבודה, בזוגיות, בין חברים ובכל מרחב שרק ניתן לחשוב עליו,
אנחנו מגדלים את הילדים שלנו להיות כאלו (או לפחות לשם שואפים...),
וחוגגים מידי שנה בחגיגות סוערות את העצמאות של המדינה שלנו 🇮🇱.

שני מתאמנים שלי השבוע סיימו תהליך של אימון אישי
ולשניהם דבר משותף-
עצמאות שיא!
כאלו שאני מסתכלת עליהם ואומרת לעצמי:
"אם הייתי נתקעת במדבר, הייתי רוצה שיהיו איתי,
כי הם מתמודדים עם הכל לבד".
וכמה שזה דבר נפלא ושירת אותם מאוד כל חייהם,
וכניראה קיבלו על זה גם הרבה פירגונים,
זו גם הנקודה שמעכבת אותם ביחסים (בעיקר ביחסים זוגיים)
וגם זו שהכי מתישה אותם.
הם גילו בתהליך, שאם הם לא יודעים לבקש עזרה
(כי לא מרגישים שבאמת צריכים/ לא רוצים להטריח/ לא סומכים...),
לא יודעים להתייעץ, לחשוב יחד, להעביר אחריות,
אז הצד השני לא באמת מרגיש שהוא נחוץ.
תחושה כזו מייצרת אצל האחר תחושה של חוסר תועלת וערך,
וזה עלול להוביל לריחוק או הימנעות מעשייה (לעיתים גם וגם).
כשיש מערכת יחסים שיש צד שמרגיש פחות תורם לשני,
גם אם זה נוח לו,
זה משפיע על טיב היחסים וכ"כ מתיש את הצד שמחזיק ב"דגל העצמאות".
לרוב כשיש התשה, יש תלונות, האשמות,
ובקיצור- לא מסתיים בטוב.
בניסיון לייצר מערכת יחסים, זה בכלל יכול להרחיק,
כי מי רוצה להיות ליד מישהו שמרגיש שאין לו מה לתרום לו?!

התהליך שהם עשו, היה לשמר את העצמאות אבל למנן אותה,
לוותר עליה לעיתים, להעזר, להתייעץ, לשת"פ, להעביר אחריות,
להגיד לאחר- אני צריכה אותך...
זה היה להם קשה, אבל היה בזה גם הרבה נעים- לחלוק אחריות,
לא להתיימר שהכל אני מסוגל לבד, לנוח רגע וגם לגרום לאחר להרגיש משמעותי. כמה שהם הרוויחו מזה...

שיהיה סופ"ש נעים ועצמאי במידה 🤩

יש לי חברה כבר המון שנים, שאני אוהבת ומעריכה מאוד.
אם היו אומרים לי ביום הראשון שהכרתי אותה שנהיה חברות עוד שנים,
הייתי צוחקת ואומרת "אין מצב בחיים!".
סלדתי ממנה בהתחלה, כי ראיתי בה דברים שלא יכולתי לסבול-
ראיתי אותה כסנובית, מרוכזת בעצמה, עצלנית...
כשלמדתי להכיר אותה עם הזמן, הבנתי שהיא ממש לא כזו ומעבר לזה,
שיש בה כ"כ הרבה יותר ממה שראיתי.
במקרה הזה, הסיטואציה אילצה אותי להכיר יותר לעומק,
אבל כמה מקרים פיספסתי, כשהבחירה הייתה בידי,
אם לתת להכרות עוד הזדמנות, או שלא...

ישנם הרבה מחקרים על רושם ראשוני
(שבדר"כ מתבסס בשניות עד כמה דקות ראשונות של מפגש),
וזה ברור שאנחנו מגיעים עם סט אמונות, תפיסות,
אפילו סטריוטיפים, דעות קדומות,
שעוזרות לנו לבחון ולהעריך אנשים תוך זמן קצר.
אין ספק שהרושם הראשוני מקצר ומזרז לנו תהליכים,
וממש מועיל בסינון, בעיקר בעולם עמוס כמו שלנו.
אבל המחיר יכול להיות מאוד יקר.
כמה פעמים זה קרה גם לנו, הפוך,
שהתרשמו מאיתנו בצורה לא נכונה והזדרזו לשפוט.
אם רק היינו יכולים לשים את המנגנון של "רושם ראשוני" על Mute,
לקצת, במקומות שאנחנו יודעים שאם ניתן יותר צ'אנס,
משהו טוב יכול לקרות, כמו דייטים, מקומות עבודה,
אפילו "סתם" בהכרות של חברים חדשים.
להחליף את האמונות והתפיסות שאיתם אנחנו באים,
בקצת יותר הבנה והכלה שהדברים הם לא שחור ולבן,
שאנשים הם מורכבים יותר, עם קצב משלהם, מנגנוני הגנה,
התנהלות וסביבה אחרת, שיש דברים שלא ניתן לאמוד במעט זמן,
ונדע גם לחפש את הטוב,
בטוח שנזכה.
אני יודעת שאני זכיתי בהרבה אנשים יקרים בחיי,
כשאיפשרתי לזה לקרות.

סופ"ש נעים!!

המדינה סוערת וגועשת, והרבה אנשים כועסים, מאוכזבים
ובעיקר מפחדים.
ובתוך כל הכאוס והחוסר שליטה הזה,
מדהים לראות איך רובינו מנסים לייצר במעגלים שלנו,
באזורים האפשריים לנו, השפעה.
בנוכחות האדירה בהפגנות, אבל לא רק בהן,
בחתימה על העצומות,
בגיוס ורתימה של אנשים נוספים להשמיע את קולם,
בהבעת דעה ברשתות החברתיות ובמדיה השונה,
בשיח היומיומי שיש בו מעבר להוצאת קיטור,
יש בו בניית סולידריות, שייכות, חינוך,
ואפילו בהנכחה, במרחבים השונים,
את הערכים שאנחנו כ"כ חוששים לאבד-
פתיחות, הקשבה, קבלת האחר, שיתוף פעולה, כבוד, שוויון, סבלנות ועוד.

אז למרות הקושי להכיל את מה שקורה במדינה,
אני בוחרת לרגע להתעודד ולהתמלא
מהאקטיביות שאנשים נוקטים במציאות הזו,
מהאנשים מסביב, שבאמת איכפת להם,
ושפועלים לעשות מה שבאחריותם ויכולתם לשנות.
זה יכול להיות בחלקת האלוהים שלהם הקטנה,
עם השפעה מסוימת ומוגבלת,
אבל זו עשייה ובטוח שהיא מקדמת במשהו.
גם אם זה לנהוג בסביבה שלנו באותה הדרך
שאנחנו מצפים שהמדינה תתנהל לפיה.

כולי אמונה ותקווה שההשפעה והאקטיביות של כל אחד, ולו הקטנות ביותר,
יובילו למקום הרצוי עבורינו- שמירה על הדמוקרטיה.

שנמשיך לעשות את מה שביכולתינו ולא נאבד את התקווה.

סופ"ש נעים!!!

*הילד המתוק בתמונה זה אחיין שלי, שעושה את מה שהוא יכול להשפיע😍

כל פעם זה מדהים אותי מחדש
כמה אפשר להשפיע על מערכת יחסים במספר פעולות בודדות,
אבל עם הרבה כוונה, רצון, נחישות ואמונה.
כשהתחלתי איתה את מפגשי האימון היא תיארה בכאב
כמה היא ובן זוגה התרחקו והרגיש לה שהפער בינהם רק הולך וגדל,
"אנחנו כבר לא משדרים על אותו תדר".
היא שמה בעיקר דגש על השוני בינהם.
היא השתנתה, והוא מצידו די נישאר אותו הדבר.

אבל ההבנה שלמרות הפערים, יש הרבה דברים שהיא מעריכה,
אוהבת וגם עדיין רוצה דווקא ממנו,
הכניסה בה דרייב לפעול שיהיה אחרת.

המשפט מהשיר "הימים עוברים" של אברהם טל הענק:

"...כמה נתעסק עוד בכאב,
וכמה נתעכב על השונה?!"

ממש ממצה את העניין, לשים את הפוקוס במקום הבונה.
בשביל לבנות היא הייתה צריכה לראות גם מנק' המבט שלו,
לפרש את הדברים שהוא אומר או מתנהג, קצת אחרת,
להקשיב, להתעניין, להעניק, לפרגן, ליזום, להיפתח, להביע רצונות,
וגם להוריד- בעיקר ביקורת.

וכמעט כמו קסם (כי עדיין הייתה ויש עבודה),
זה עבד!

כשהוא הרגיש יותר רצוי, אהוב, מוקשב,
הוא שיתף איתה פעולה, וגם עשה מצידו, בדרכו.
"אנחנו במקום אחר" היא שיתפה אותי במפגש האחרון.
"מדברים כמו שלא דיברנו מזמן, נהנים יחד, תומכים אחד בשני".

יש לנו יכולת לשנות אם נבין את האימפקט
שיש להתנהגות ולמילים שלנו על האחר ועל מערכת היחסים,
ונעשה אחרת.

ובמישור הלאומי- הלוואי וגם נדע ליישם את זה כי הרי
"...מה פה חשוב באמת?!"

סופ"ש נעים!
https://www.youtube.com/watch?v=XpZMbSyZ9r0

לפעמים אפשר להתבלבל ולהילחץ לרגע מכובד האחריות
שיש לי כשאני יושבת מול מתאמן/ת.
המחשבה שאנשים באים לייצר שינוי משמעותי בחייהם והכל עליי, משתקת.
ואז אני נזכרת בשתי מנחות, שאני מאוד מעריכה, ממכון אדלר,
האחת שאמרה לי בשיעור הראשון "בשביל להיות מאמן/ת צריך ענווה",
והשנייה, שהזכירה לי לאורך הדרך- להישען בכיסא כדי לאפשר למתאמן/ת
לקחת אחריות.
ענווה באימון צריך בהרבה מובנים,
בינהם גם לסמוך על המתאמן/ת (שהוא יודע מה לעשות,
שיש לו יכולות, ידע, קצב, דרך משלו ועוד).
ולגבי האחריות- היא מתחלקת בין שנינו באימון:
האחריות שלי למקצועיות, לייצר מרחב בטוח,
אבל גם למתאמן יש אחריות בתהליך ובטח שבחייו.

כמה פעמים בחיים מול בן זוג, חברה, בן משפחה והכי טבעי- עם הילדים,
אנחנו לוקחים אחריות על לפתור להם בעיות,
לגרום להם להצליח,
אפילו על ההנאה שלהם,
וזה לרוב בלי שבכלל ביקשו.
אם נחשוב על זה באמת, זה כאילו אנחנו לא ממש סומכים עליהם
שהם יכולים לעשות את זה לבד.
ואפילו קצת שחצני מצידנו לחשוב, שאנחנו כן יכולים,
שבלעדינו אי אפשר,
ולקחת להם את האחריות, שלהם.
ברור שאנחנו רק רוצים לעשות טוב לאחר, לעזור לו.
אבל כמה זה מעודד, גורם לתחושת מסוגלות,
כשמאמינים שאני מסוגל ומאפשרים לי להתמודד.
אז כמו באימון אני מנסה לקחת גם לחיים האישיים שלי
את ההקשבה, האמונה באחר (ביכולות, בידע, בדרך, בקצב...),
התמיכה והעידוד.
עבורי זה מוריד אחריות מדברים שהם לא בהכרח שלי,
ולאחר זה נותן מקום לחשוב, לעשות, לטעות, ללמוד, להצליח
ולהאמין בעצמו.

סופ"ש נעים!!

לבת שלי, המתוקה הזאת, היה השבוע יום הולדת.
כמה היא התרגשה ובנתה "הרים וגבעות" ליום המיוחד הזה,
וככל שהיא בנתה, ככה הלחץ שלי להכין ולעשות שיהיה לה כיף גדל.
חשבתי, בדקתי, תיכננתי, רצתי, הזמנתי, קניתי, אפיתי, קישטתי, הכנתי....
בקיצור, השקעתי.
בסוף היום העמוס בחוויות, פעילויות ומתנות היא כעסה עליי,
כי לא הרשתי לה לעשות משהו, כשכבר הייתה צריכה ללכת לישון.
פעם הייתי ממש מתבאסת ולוקחת ללב-
"אחרי כל ההשקעה שלי, ככה את גומלת לי?!"
הפעם לקחתי את זה אחרת.
קודם כל הפרדתי בין ההשקעה בהכנות וביומולדת לבין הכעס שלה.
לכעס שלה אין קשר להשקעה שלי.
השקעתי כי זה מה שאני בחרתי לעשות עבורה כדי שיהיה לה כיף.
רציתי לעשות את זה ובחרתי גם מה המשאבים שנכונים לי להשקיע.
שאלתי את עצמי אם הייתי עושה את זה שוב בלי קשר לתגובה שלה,
ועניתי לעצמי שכן, כי המטרה שלי הייתה לעשות את כל מה שביכולתי
(וברצוני) לשמח אותה.
מה היא תבחר לעשות עם זה, זה כבר שלה...
והדבר השני, זה שהשקעתי, בהכרח אומר שהיא לא יכולה להתאכזב
או לכעוס, אפילו על משהו אחר?
הוקרת תודה זה ערך שחשוב לי ואני דואגת להעביר לילדים שלי,
אבל זה לא אומר שהציפייה לקבל תגובות נלהבות בלבד כ"תגמול" להשקעה,
היא ריאלית.
לכל אחד יש את הדרך שלו להנות מדברים, להביע את ההנאה,
לכל אחד יש את הזכות להתאכזב, לכעוס ובכלל להרגיש אחרת ממני.
היא כעסה כי לא רצתה ללכת לישון וזו זכותה.
אני יכולה להבטיח שאני עושה את המיטב שלי עבורה,
בוחרת את משאבי ההשקעה שלי בלי קשר לתגובה,
ויכולה לשתף אותה בכמה זה עושה לי טוב,
לראות אותה נהנת
(כי הרי תכל'ס זה ה"גמול" הכי טוב,
אבל גם זוכרת שלמרות שזה עושה לי טוב, היא לא חייבת להרגיש ככה).

איזה כיף שהחגיגות עוד לא הסתיימו...
סופ"ש נעים!

שינוי תעסוקתי, איזה פחד!!

יש הרבה היבטים מלחיצים בלהתחיל בקריירה חדשה,
ובטח בלשנות קריירה, אני יודעת, הייתי שם.
אם נשים רגע בצד את ההיבט הכלכלי, שהוא חשוב מאין כמותו,
יש מספיק נושאים וקולות שעולים ויכולים לגרום לנו להימנע מהצעד הזה,
שלפעמים ממש בוער בנו.
קולות כמו:
"למה שאנשים יבואו אליי (או יעסיקו אותי) אם אין לי ממש ניסיון?!
"יש הרבה יותר מנוסים וטובים ממני..."

המתאמנת שאני מלווה עכשיו העלתה גם היא את הקולות האלה,
דווקא כשכבר התחילה לעשות צעדים לקראת הקמת העסק,
הם שוב עלו.
בייחוד נלחצה כששמעה שהלקוחה שפנתה אליה,
כבר הייתה בסוג שירות דומה עם מישהי מנוסה ולא הייתה מרוצה.
"מה אני כבר יכולה לתרום לה?!" היא כמעט בכתה בפניי.
החזרתי לה את השאלה, "מה באמת את יכולה לתרום לה?"
היא העלתה את הידע שלמדה וחקרה, הניסיון חיים ואז נתקעה.
כששאלתי לגבי האישיות והמאפיינים הייחודיים לה,
היא קצת זילזלה.
ואז התחלנו להעלות את כל היכולות שהיא הביאה
למקומות עבודה קודמים, בלימודים, בבית ובכלל.
היסודיות, הדבקות במטרה, הסדר והאירגון,
האיכפתיות, היכולת לראות את האחר, להתחשב בצרכיו,
היצרתיות, ההשקעה ועוד המון.
"ומה לגבי הרצון והתשוקה שלך?
איך הם באים לידי ביטוי עם לקוחות?"
היא התחילה להבין שאלו הם גם הנכס שלה.
ואז גם נזכרה באיש מקצוע שנתן לה בעבר שירות,
שהיה מקצועי ונעים,
אבל לא הרגישה או ראתה שהיה לו איכפת,
וכמה שזה היה לה חשוב וחסר והכרחי.
לי זה הזכיר שכשהייתי מנהלת משאבי אנוש,
לפעמים היינו מוותרים על מועמדים עם יותר ניסיון,
בשביל לזכות במאפיינים חשובים כמו תשוקה ורצון ללמוד,
להשקיע, לעבוד בצוות ועוד...

אתמול המתאמנת שלחה לי את הפידבק שקיבלה מהלקוחה ההיא,
שלגביה חששה שאין לה מה לתרום לה.
היא רשמה לה שהתרשמה מהיסודיות, ההשקעה והשירות שנתנה לה,
והוסיפה "זה כ"כ נדיר וכ"כ נעים".

אז נכון, בתחילת הדרך יש לנו פחות מקצועיות וידע,
אבל אסור לנו לשכוח שיש בנו עוד כ"כ הרבה דברים אחרים,
שחשובים לעיתים לא פחות והם יכולים להיות מאוד בולטים לטובה בנוף.

סופ"ש נעים!!

"אני רוצה להיות אותנטית"
זה המשפט שחוזר על עצמו (בשינוי כזה או אחר..)
כמעט כל אצל המתאמנים שעובדים איתי על תחום הזוגיות.
הרבה מאיתנו מחזיקים איזה רצון חזק "להיות עצמנו",
"טבעיים", "כמו שאנחנו",
ליד בני/בנות הזוג ואפילו מול בני זוג פוטנציאליים.
ובשם זה אנחנו עושים הרבה דברים גם לא הכי נעימים-
להיכנס הביתה וישר להתרגז ולכעוס כי ככה בא לי,
להתלונן על כל דבר,
להגיד את כל מה שאני חושבת עליו ועל המשפחה שלו,
לשכנע תמיד לעשות את הדברים שאני רוצה, בדרך שאני חושבת,
ועוד כל מיני.
לפעמים זה מגיע כי אנחנו רגילים להתחשב כל הזמן באחרים
ובבית רוצים אחרת, או שפשוט כך אנחנו מורגלים.
יש פעמים שהצד השני בולע וחי עם "האותנטיות" (המוגזמת),
אבל הרבה מהפעמים זה מייצר ריחוק, מתח, תיסכול.
כשאני שואלת מה הכוונה באותנטיות?
מה הגבולות שלה?
האם בכל מחיר? תמיד?
איך זה תורם למערכת יחסים? איך זה פוגע (ואיזה חלקים ממנה)?
מה חוץ מאותנטיות חשוב להביא למערכת יחסים כדי שתהיה טובה?
מתחילה להיסדק המחשבה הצרה,
ואליה נכנסים דברים נוספים כמו הסתכלות, התחשבות וכבוד גם לאחר
וגם למערכת היחסים.
זה חשוב להיות נאמנים וקשובים לעצמנו,
להביע את הרצונות, המחשבות, ה"שיגעונות" שלנו,
בייחוד במקום הבטוח, בזוגיות,
אבל כמו בכל דבר, הכל במידה ובאיזון,
תוך התחשבות באחר, בסיטואציה, בזמן ובמקום,
ולא פחות חשוב- הדרך בה מביעים את הדברים.

אז סופ"ש נעים ואוהב! ❤️

אבא שלי קיבל השבוע את התואר המכובד:
"יקיר העיר רעננה"
בטקס מרגש ויפה שקיימה עיריית רעננה.

כמה התרגשנו....

הגענו כל המשפחה בהרכב מלא
(כן גם הנכדים הקטנים שלא הבינו הרבה
אבל המתינו בסבלנות וציפייה לראות את סבא על הבמה...)
וחיכינו לראות איך הוא מקבל את ההוקרה המגיעה לו
עבור שנים של עשייה התנדבותית מכל הלב.
הוא כל כולו מושקע בעשייה הזו (חקלאות, מורשת, צומח),
לא מחשבן מה יוצא לו מזה או כמה הוא משקיע,
אלא מתרכז להגשים את מה שחשוב לו בחיים בדרך הזו.

כמה מחמם את הלב ונותן תקווה שרואים את אלו שמעניקים לקהילה,
שמעריכים אותם ונותנים להם מקום של כבוד,
ולא פחות חשוב-
נותנים בכך מוטיבציה לאחרים להתחיל או להמשיך לתרום.
הלוואי שנדע כולנו להודות, לראות ולהוקיר את מי שעושה טוב
בכל מיני דרכים, גם הקטנות ביותר, היומיומיות, הפשוטות.
והכי חשוב, נדע להגיד לעצמינו תודה על מעשים טובים.
הרי כאלו אנחנו עושים לא מעט במהלך היום,
אבל לא תמיד אנחנו נותנים לזה תשומת לב והערכה.

אבא שלי פעל וימשיך לפעול בהתנדבות בלי קשר לתארים כאלו ואחרים,
יש לו יכולת לדבוק בערכים ובתחומים שחשובים לו וללכת איתם בכל הכוח,
ומוכן גם לשלם מחירים בדרך.
לא כל מי שמתנדב, תורם לחברה או "סתם" עושה מעשים טובים,
בהכרח יקבל בחייו את התואר הזה,
או דומים לו.
זה נכון שתמיד נעים ומדרבן לקבל פירגון ותודה מבחוץ,
אבל אלו בעיקר צריכים להגיע מעצמינו.
מההבנה מה חשוב לי לקדם, לתרום ולתת מעצמי לאחרים,
ולהתמלא מעצם הנתינה, העשייה, היכולות והתשוקה שבאים לידי ביטוי.

אז גאה בך מאוד אבא, ומודה לעיריית רעננה על הערב המרגש הזה.

סופ"ש נעים!