דורית ברנע - Dorit Barnea מאמנת להתנהגות ותקשורת

מה למדדתי השבוע - חוזים, פחדים ומה שביניהם:
מה למדתי מלוחות התוצאות של ה-NBA על חדר הניהול?

הדינמיקה בעולם הספורט המקצועני היא מראה מדויקת להפליא של מה שקורה יום-יום בחדרי הניהול בארגונים.
המאבק התמידי בין הרצון לביטחון וודאות לבין השאיפה למקסם את הערך הכלכלי והאישי מזכיר לנו שני דפוסי התנהלות מסוכנים שמנהלים נופלים אליהם שוב ושוב:

1. מלכודת "סקוטי פיפס": פחד, נאמנות שחוקה ותסכול שקט
בכדורסל, פיפס חתם על חוזה ארוך טווח ומקובע מתוך חרדה קיומית וצורך בבטוחות ומצא את עצמו מרוויח פסיק ממחיר השוק שלו בזמן שהחברה סביבו זכתה באליפויות.מי שנחשב מקום שני ב NBA מצא עצמו מתוסכל במקום 122 בטבלת השכר.

איך זה נראה בארגונים?

מנהלים ותיקים שנשארים באותו תפקיד או באותו ארגון שנים ארוכות, מסתפקים בעליות שכר זניחות, ופוחדים לטלטל את הסירה.

הם בוחרים בשקט הנפשי,
אבל המחיר הנסתר הוא שחיקה עמוקה,
תחושת קיפוח צורבת,
ומרמור שקט כשהם רואים מנהלים חדשים המגויסים מבחוץ
בשכר כפול משלהם.
הם שכחו שהנאמנות לעצמם צריכה לבוא לפני הנאמנות לארגון
שלא מתמחר אותם נכון.

2. מלכודת "דניס שרודר" - יהירות, הימור פזיז וקריסה אל הקצה השני
מהצד השני ניצב ההימור ההפוך.
שרודר דחה הצעה לחוזה ענק של 84 מיליון דולר
כי חשב שהשוק יתכופף לרצונו
והתרסק לחוזה של מיליונים בודדים.

איך זה נראה בארגונים?
מנהל בכיר מקבל הצעה יציבה וראויה מהארגון שלו,
אך דוחה אותה ביהירות,
דורש תנאי קצה לא ריאליים או מתפטר בפתאומיות
מתוך ביטחון מופרז שהשוק "יחטוף" אותו מיד.

כשהשוק משתנה, או כשמתברר שהציפיות לא נפגשות עם מציאות תזרימית
או ארגונית מורכבת,
הם מוצאים את עצמם קרחים מכאן ומכאן,
נאלצים להתפשר על תפקידים זוטרים בהרבה
או נשארים תקופה ארוכה ללא עוגן מקצועי.

הניהול הנכון: קריירה כפורטפוליו עסקי
ההבדל בין שחקנים שממקסמים את הפוטנציאל שלהם לבין אלו שנשארים מאחור טמון בשינוי תפיסתי בסיסי:

🍒הפרדת מעמדות - הערך המקצועי שלך אינו תלוש השכר הרגעי של המעסיק הנוכחי, אלא המותג, היכולות ורשת הקשרים שבנית לעצמך.

🍒ניהול סיכונים חכם -
לא נשארים באזור נוחות שמכבה את האור בעיניים רק מתוך פחד,
אבל מצד שני

גמישות עסקית - מי שמנהל את הקריירה שלו כמו מנכ"ל של עסק עצמאי,
יודע בדיוק מתי לדרוש את ערכו האמיתי ומתי לבנות את התשתיות לשלב הבא, מבלי ליפול למלכודות של פחד או יהירות.

המצפן לקבלת החלטות חכמות
קבלת החלטות קשות ובוגרות באמת דורשת מעבר מניהול תגובתי (שמונע מפחד או אגו) לניהול אסטרטגי!.

איך אתם מנהלים את הקריירה שלכם?

איך מצפים מאנשי המכירות שלי לרוץ קדימה בקצב שיא,
כשאת החדשות על השינוי הארגוני הבא הם מגלים מרכילות במטבחון?

תארו לעצמכם את הסיטואציה
אתה סמנכ"ל מכירות, יושב בישיבת הנהלה שבה מקבלים החלטות דרמטיות על עתיד החברה, ואז מנחתים עליך את הפקודה הקלאסית
"שמור את זה בבטן, שלא תהיה פאניקה".

החדשות הרעות הן ששקט ארגוני כזה הוא אשליה מוחלטת.
אנשי מכירות מריחים את השטח,
מרגישים את השינויים,
וכשהאמת יוצאת מהצד
האמון בהנהלה (ובך כמנהל הישיר שלהם) מתרסק.
אי אפשר לבנות תוכנית עבודה חדה ולסגור עסקאות כשאתה מנוהל בהפתעות.

אז איך משכנעים את שאר חברי ההנהלה לשחרר את הגישה הישנה
של "ידע זה כוח" ולעבור לשקיפות אמיתית?

זה מה ששאל אותי השבוע אחד המנהלים איתו אני עובדת,
ובדקנו יחד איך יוצרים שינוי בתפיסות
ומה משכנע הנהלות לשנות כיוון.

1. מדברים במספרים, לא ברגשות
הנהלות זזות מביצועים, לא מאמפתיה.
צריך להראות להם שחוסר שקיפות עולה כסף!
איש מכירות מודאג מוכר פחות,
המוטיבציה יורדת.
צוות שלא מבין את התמונה המלאה
שקיפות היא לא "פינוק רגשי", היא תנאי בסיסי לביצועים עסקיים.

2. מנהלים קונטקסט, לא פאניקה
הפחד הכי גדול של הנהלות הוא שהעובדים יכנסו להיסטריה.
הפתרון הוא לא להסתיר מידע,
אלא לספק את ההקשר הנכון. תנו להם את התמונה המלאה
מה האתגר, מה התוכנית העסקית ואיפה הם משתלבים בה.
אנשי מקצוע יודעים להתמודד עם מציאות מורכבת;
מה שהם לא יודעים להתמודד איתו זה עמימות וסודות אפלים.

3. להיות מנהיג ולהיות מוכן לשאת בתוצאות:
הגיע הזמן להפסיק לקבל בהכנעה את התכתיב "שאף אחד לא ידע".
כסמנכ"ל מכירות, התפקיד שלי הוא לשמור על החזית שלי ועל האנשים שמביאים את התוצאות.
אם החלטה הולכת לזעזע את הצוות,
אני דורש תוכנית תקשורת מסודרת עוד לפני שהישיבה נגמרת
ולא נשאר מאוחר יותר לכבות שריפות אחרי שהרכלנות בשטח
כבר עשתה את הנזק.

שקיפות ניהולית היא לא חולשה ולא "יידוע יתר".
היא הדלק היחיד שמאפשר לכולם לחתור לאותה מטרה,
בלי לבזבז אנרגיה יקרה על פאניקה מיותרת.

ספוילר או לא, ממש לא אהבתי ללמוד בבית ספר,
התיכון... היה עוד גרוע מזה.
וכשהתחלתי ללמוד תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב,
אחרי היום הראשון הייתי די קרובה להפסיק.
אבל מאז,
אני לא מפסיקה ללמוד ולהכניס לחיי עוד ועוד ידע
במגוון עצום תארים/קורסים/סדנאות...

בשנים האחרונות ,אני משתמשת בAI באופן קבוע,
למדתי להקים אתרים, לבנות אוטמציות,
לנהל את הפרסום והשיווק שלי.

והדבר הבא היה להעמיק את הידע בקוד קלוד,
שכולם אמרו לי שזה הדבר הבא.
וכש Hofit Gelb כתבה שהיא פותחת ל
קורס... ישר קפצתי על המציאה.

כי מעבר לזה שחופית היא אחת הנשים המקסימות, מוכשרות ומקצועיות שפגשתי...
היא גם למדה את הנושא בעצמה ברמה של מאסטרית מטורפת (כמעט כמו כל דבר שהיא עושה בחיים)

אם אתם רוצים להרחיב את הידע בקלוד
תעשו לעצמכם טובה
לכו לחופית ❤️

לדעתי די מדויק 😉

אם יש משהו שתמיד מרגש אותי,
זה דווקא המחוות הכאילו קטנות
ובאמת של האמת הן הכי גדולות,
כי הן מראות כמה אנשים לא רק רואים אותך
אלא גם משקיעים מזמנם
להכין לך אווטר הכי מעצים בעולם (מה זה זיווה בפרטי..)
להכין עוגיות עם מסר מדויק (את יפה, חכמה וצודקת)
בכל זאת למדו משהו בקורס,🤣
לסרוג לך עין הרע, לחבק
לומר מילים מעצימות....

קבוצה נדירה
שעברה תהליך מדהים ומרגש
וכל כך כיףףףף להיות חלק מהקסם הזה
שנקרא להיות מאמנת❤️.

כששואלים אנשים "מה עושה אותך שמח.ה?",
התשובות בדרך כלל היא חוויות ואנשים.
זמן איכות עם המשפחה,
חופשה טובה בחו"ל,
התחביבים שאנחנו הכי אוהבים,
או הרגעים הקטנים של השקט ביום־יום עם כוס קפה.

כשאני שואלת מתאמנים שלי מה גורם להם לאושר,
הם הרבה פעמים נתקעים,
ואז אומרים דברים כמו - להיות בים,
או לחבק את הילד שלי...
ולפעמים - הם ממש צריכים זמן לחשוב על זה,
כי הם לא זוכרים.

אבל כשעוצרים לרגע לחשוב על זה לעומק,
האושר האמיתי הוא הרבה יותר מזה.
הוא לא רק רשימת "ויק־אנד" של דברים כיפיים,
אלא המצפן שמכוון את מי שאנחנו
ואת מה שאנחנו בוחרים ליצור בעולם.

עבור חלק מאיתנו,
שמחה מגיעה מלראות אדם אחר עושה פריצת דרך,
מהיכולת לקחת רעיונות מורכבים ולתרגם אותם לכלים מעשיים,
או מיצירת מרחבים בטוחים שבהם אנשים מרגישים שייכות,
צומחים ומדברים בגובה העיניים.

האושר הגדול ביותר טמון לרוב במקום שבו העשייה,
המשמעות והחיבור האנושי נפגשים.
זה המקום שבו אנחנו לא רק "מעבירים את הזמן",
אלא משאירים חותם.

מה הכי עושה לכם את זה?
איזה רגע או עשייה
בחיים שלכם גורמים לכם להרגיש שהגעתם בדיוק לאן שאתם צריכים להיות?

אנחנו מדברים המון על הצבת גבולות,
כאילו זה עניין טכני של להגיד מילה אחת קצרה.
אבל בקליניקה אני רואה משהו אחר לגמרי.

עבור אנשים מסוימים, לומר "לא" זה לא עניין של חוסר אסרטיביות
זו אזעקת אמת בגוף. הלב דופק,
הבטן מתהפכת,
והמחשבה שמישהו יכעס עליהם או יתאכזב
מרגישה כמו איום קיומי של ממש.
כאילו כל העולם יתמוטט אם הם יבחרו בעצמם לרגע.

המחיר של ה"כן" האוטומטי הזה הוא שחיקה שקטה.
בכל פעם שאנחנו מרצים מתוך פחד,
אנחנו מוותרים עוד קצת על מי שאנחנו.

השינוי האמיתי לא מתחיל בללמוד להיות תקיפים בבת אחת.
הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו מסכימים להסתכל פנימה,
להבין שהפחד הזה לגמרי הגיוני,

ולאט לאט
לתת לעצמנו את הרשות לבחור אחרת.