עינת גורדון-שייר - מנחת הורים וצוותים חינוכיים

כל אחד מהילדים שלנו הוא יצירה ייחודית ומרהיבה. ✨
אנחנו חיים בעולם תחרותי, הישגי ותובעני,
שדוחף לעיתים קרובות להשוואות ולמדידה של הילדים שלנו
על פי סרגלים חיצוניים.

הקושי האמיתי שלנו כהורים הוא להישאר נאמנים
למה שבאמת נכון לילד שלנו, גם כשהסביבה מציבה רף של "הישגיות"
שאינו תואם בהכרח את הקצב הפנימי שלו.
הילד שלנו הוא לא עותק של אף אחד אחר,
וההתפתחות שלו אינה תחרות.
לכל אחד יש את הכישרונות המיוחדים לו, ואת הדרך הסלולה לו בלבד.
כמו השמש והירח, שניהם מאירים, שניהם נחוצים ומשלימים זה את זה,
אבל לכל אחד הזמן המדויק שלו להופיע במלוא הדרו.

התפקיד שלנו הוא לשמש לו עוגן
להעניק את הקרקע הבטוחה לצמיחה אישית,
כזו שמעודדת עצמאות ותחושת יכולת פנימית,
ולא כזו שנמדדת מול אחרים. כשאנחנו משחררים את ההשוואה,
אנחנו מפנים מקום לראות את האור הייחודי שלהם.
הם לא מאחרים לשומקום.
הם פשוט זורחים בזמן שלהם. ☀️🌙

#הורות #צמיחה #אהבהללאתנאי #עצמאות #בזמןשלהם #חינוך

הלב שלכם פועם יחד איתם? טבעי לגמרי. לקראת המעבר המרגש שמלווה גם בחששות, מזמינה אתכם למפגש בזום לשוחח ולקבל כלים שיעזרו לתחושת הביטחון ולרוגע.

מה בהרצאה:
* איך מכינים את הפעוט ליום הראשון במעון
* ההכנה בבית:פעולות פשוטות אותן נעשה בבית
* רגע הפרידה:איך מייצרים פרידה בטוחה
* תקופת ההסתגלות:למה לצפות ואיך לזהות את הצרכים של הילד.

📅 תאריך: 3.8.26
🕝 שעה:20:30
📌מיקום: זום
לרישום: https://www.kiryatono.muni.il/1642

מחר נחגוג את ט״ו באב.
וכשחושבים על אהבה, קל לחשוב על מחוות גדולות,
מילים יפות ורגעים מיוחדים.
אבל אהבה נבנית דווקא בדברים הקטנים.

בברכת הבוקר.
בחיבוק לפני השינה.
במבט שאומר "אני רואה אותך".
ביד שמושטת ברגע של קושי.
בנוכחות שחוזרת שוב ושוב, גם בימים רגילים לגמרי.
כהורים, אנחנו לא תמיד זוכרים כל רגע.

גם הילדים שלנו כנראה לא יזכרו כל שיחה או כל יום שעבר.
אבל משהו נשאר.
נשארת התחושה.
נשאר הידיעה שיש מי שאוהב אותם.
שיש להם מקום בטוח לחזור אליו.
שגם כשקשה, הם לא לבד.
ואולי זו המשמעות העמוקה של אהבה
לא רק מה שאמרנו או עשינו,
לא מה שהשארנו בלב.
💛

לכבוד ט״ו באב, אני מזמינה אתכם לעצור לרגע ולחשוב:
איזה "קסם בינינו" הייתם רוצים שהילדים שלכם יישאו איתם גם כשיגדלו?

המעבר לגן עירייה: משימת חיים גדולה
לילד ולא פחות מכך, להורה.

המעבר מהמעון המוכר אל גן העירייה הוא אבן דרך משמעותית.
אנחנו מוצאים את עצמנו בודקים בלי סוף: האם הוא בשל?
האם הוא עצמאי מספיק? האם יהיה לו טוב שם?

אבל בואו נודה על האמת
מתחת לכל השאלות הללו, מסתתר גם עולם רגשי שלם שלנו:
התרגשות, חשש, וגעגוע קטן לתקופה שנגמרת.

חשוב לזכור: אנחנו העוגן של הילד.
בתוך תקופה של שינויים, הילד קולט את מה שאנחנו משדרים.
אם אנחנו נהיה רגועים ובטוחים, הוא ירגיש שזה אפשרי.

נפרדות ושחרור הם תהליכים לא פשוטים, אבל הם הכרחיים בדרך לצמיחה.
היכולת שלנו "לשחרר עוד קצת"
היא המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת להם ולעצמנו.

איך עושים את זה נכון?
יש המון כלים מעשיים שיכולים להפוך את המעבר הזה למיטבי
מההיבט הרגשי, החברתי, המוטורי והשכלי.

מרגישים שהמעבר הזה מעורר אצלכם מחשבות?
אתם ממש לא לבד. אני כאן כדי לעשות סדר, להפיג חששות
ולתת לכם את הכלים המדויקים למשפחה שלכם.

מוזמנים לפנות אליי לקליניקה, ובואו נהפוך
את המעבר הזה לפרק מרגש ומצמיח עבורכם ועבור הילד/ה.

שלכם,
עינת גורדון-שייר

הרגע שבו נעמהלזימי דיברה בכנסת, עם דמעות בעיניים, הוביל אותי לשאלה גדולה יותר —איזה מנהיגים ומנהיגות אנחנו רוצים לראות?
לקראת הבחירות, אני מוצאת את עצמי חושבת פחות על ימין ושמאל, ויותר על הדרך שבה אנחנו רוצים שמי שמובילים אותנו יפעלו.

ממנהיג וממנהיגה אנחנו מצפים לתכונות רבות: חזון, אומץ, נחישות, יושרה, אחריות, ענווה, יכולת לקבל החלטות גם ברגעים המורכבים ביותר, ובעיקר
היכולת לחבר בין אנשים, ליצור לכידות ולבנות תחושת שותפות.
ובתוך כל אלה, יש תכונה אחת שלדעתי חייבת לקבל מקום מרכזי: רגישות.
גדלתי על השיר של מרים ילן־שטקליס: "דני גיבור... אינני בוכה אף פעם אינני תינוק-בכיין...." במשך שנים המסר היה שבכי הוא סימן לחולשה.

כאמא, וכאשת חינוך שמלווה ילדים, הורים ואנשי חינוך, תמיד האמנתי אחרת. בכי הוא לא חולשה. הוא ביטוי אנושי עמוק. הוא דרך לתקשר כאב, אבל גם דרך להביע התרגשות, חמלה ואמפתיה. לפעמים אנחנו בוכים לא רק מתוך הכאב שלנו, אלא מתוך היכולת שלנו להתחבר לכאב של אדם אחר.

מנהיגות אמיתית מתחילה ביכולת להרגיש. להרגיש את הכאב של האזרחים, להתרגש כשנעשה עוול, ולא לאבד את האנושיות גם בתוך המסדרונות של הפוליטיקה.
הרגע הזה של נעמה לזימי, במהלך הדיון על המאבק של דיירי הדיור הציבורי ועל הזכות שלהם לבית ולביטחון, נגע בי. הוא הזכיר לי שמאחורי כל החלטה, כל חוק וכל מספר
יש בני אדם וסיפורים של חיים.

אפשר להסכים או לחלוק על עמדותיה הפוליטיות, אבל בעיניי נעמה לזימי הזכירה לנו שרגישות אינה חולשה. היא כוח. היא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה ראוי להוביל.
תודה לך, נעמה לזימי, על הדוגמה שנתת היום. על התזכורת שמי שמובילים אותנו לא צריכים רק לדעת לדבר, להחליט ולהוביל
אלא גם להיות קשובים ללב של אחרים, לתת מקום לרגש, ולא לפחד להרגיש.
הלוואי שבכנסת ובממשלה הבאה יהיו לנו יותר מנהיגים ומנהיגות מהסוג המשובח הזה🙏


#בחירות2026

"אמא, תראי"
זה אחד המשפטים הכי נפוצים בילדות.
לפעמים הוא מגיע בדיוק כשאנחנו עסוקים,
באמצע שיחה, עבודה או סידורים.

אבל אם נעצור רגע ונקשיב,
נגלה שלרוב הילדים שלנו לא באמת חשוב
אם נראה את המגדל, הקפיצה או הציור.
מה שהם מחפשים הוא החיבור.
הידיעה שיש מישהו שרואה אותם,
מתעניין בהם ורוצה להיות שותף לרגע הקטן שהם חווים.

ובתוך היומיום העמוס, זו תזכורת יפה גם עבורנו
לא תמיד צריך לעצור הכול.
אבל לפעמים, מבט אחד, חיוך אחד או רגע אחד של נוכחות
יכולים למלא לילד את הלב💛

ואני סקרנית...
מה הדבר האחרון שהילד שלכם ביקש שתראו? 😊

יום הנשיקות הבינלאומי מעלה בי מחשבה פשוטה:
נשיקה היא הרבה יותר ממחווה של אהבה.

עבור ילדים, הנשיקה היא אחת הדרכים הראשונות
לבניית קשר וביטחון, עוד לפני שהם מבינים מילים.
היא מגיעה בטבעיות, למשל, נשיקה רכה על המצח
ברגעים של פחד, דאגה או הצפה רגשית, היא בדיוק העוגן שהילד צריך.

דרך הנשיקה הזו אנחנו אומרים להם את
הדברים החשובים ביותר ללא מילים: "אני כאן איתך", "ראיתי מה עובר עליך",
ו-"אני מבין אותך". הנשיקה אמנם לא תמיד מעלימה את הכאב או את הפחד,
אבל היא נותנת לילד תחושה שהוא נראה,
שמישהו מבין אותו ושלא פשוט עברנו הלאה אלא היינו איתו ברגע הזה.

גם כשהם גדלים והצורך בנשיקות על המצח אולי פוחת,
הידיעה שיש מי שרואה אותם ומבין אותם – נשארת איתם לעד.
היום הזה הוא תזכורת חשובה: לפעמים כל מה
שילד צריך כדי להירגע הוא רגע אחד של קרבה דרך נשיקה.
אלו דברים שילדים זוכרים בלב, גם כשהמילים עצמן נשכחות.
בתוך המרוץ של היום-יום, אל תשכחו לעצור לרגע. נשיקה אחת קטנה,
שנעשית כמעט בלי מחשבה, בונה עולם ומלואו של ביטחון ואהבה.