סוניה יפעת יובל-אימון אישי וייעוץ זוגי

יש זוגיות שבה אף אחד לא אומר לך להיעלם.

ובכל זאת, לאט לאט, את מתחילה לקחת פחות מקום.

לא מבקשת כל דבר.
לא אומרת כל דבר.
מחליקה פינות.
מתאימה את עצמך.

ולפעמים אפילו קשה לזהות שזה קורה, כי זה לא מרגיש כמו ויתור גדול.

זה מרגיש כמו:

“לא נורא.”
“עזבי, לא שווה לריב על זה.”
“אני כבר אסתדר.”
“יותר חשוב לי שיהיה בינינו טוב.”

אבל אם שוב ושוב השקט בקשר נשען על זה שאת מצטמצמת, משהו שם שווה בדיקה.

לא כדי להאשים.
לא כדי להחליט שהזוגיות לא טובה.
רק כדי לשאול:

כמה מקום יש לי להיות אני בתוך הקשר הזה?

יצרתי באתר שאלון קצר בדיוק סביב השאלה הזו.

אם היא נגעה בך, הלינק מחכה בביו.

״אני כבר לא יכולה עם זה.
אני מבקשת ממנו רק דבר אחד קטן, שיפנה את הכלים מהכיור.״

הוא הסתכל עליה ואמר:

״את שומעת את עצמך?
זה שני ספלים וצלחת.״

ובאמת, מבחוץ זה היה נראה כמעט מגוחך.
שני אנשים שאוהבים זה את זה, יושבים מולי וכועסים כל כך בגלל כמה כלים שנשארו בכיור.

אבל בתוך כמה דקות הם כבר לא דיברו על כלים.

היא דיברה על התחושה שהיא שוב נשארת לבד עם הכול.
הוא דיבר על התחושה שלא משנה מה יעשה, היא תמיד תראה רק מה הוא לא עשה.

וזה כבר היה ריב אחר לגמרי.

כי הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו רבים על מה שקרה אתמול בערב.

על הכלים.
על הטלפון.
על האיחור.
על הכסף.
על מי שוב לא יזם.

אבל מתחת לריב הגלוי יושב לפעמים משהו הרבה יותר עמוק.

בפרק החדש של חיים זוגיות אני מדברת על המקום הזה.
על אימאגו ועל האהבה המוכרת שאנחנו מביאים איתנו לקשר, על הריקוד הזוגי שנוצר בלי שאנחנו מתכוונים, ועל איך אפשר להתחיל לצאת ממנו בעזרת שיקוף, תיקוף ואמפתיה.

והכי חשוב, לא כדי להחליט שאין חשיבות לכלים בכיור.

לפעמים הכלים באמת צריכים להישטף.

אלא כדי להבין למה דווקא הצלחת הזאת מצליחה ללחוץ לנו בדיוק במקום שהכי כואב.

״זה אף פעם לא רק על הכלים בכיור״
פרק חדש עולה הערב ב״חיים זוגיות״.

ואולי לפני שתאזינו, שאלה אחת לקחת איתכם:

על מה אתם רבים שוב ושוב, ומה באמת נמצא שם מתחת?

לינק בביו

לפעמים אנחנו לא צריכות עוד עצה.

אנחנו צריכות שאלה טובה.

שאלה שתעזור לנו לעצור רגע ולבדוק מה באמת קורה לנו.

האם יש לי מספיק מקום בתוך הזוגיות שלי?
כמה הריצוי מנהל אותי?
מה עוצר אותי מלהיכנס לזוגיות שאני רוצה?
והאם אני באמת לא יודעת מה אני רוצה לעשות מקצועית, או שפשוט משהו עוצר אותי מלזוז?

בשבועות האחרונים יצרתי באתר החדש שלי ארבעה שאלונים קצרים בדיוק סביב המקומות האלה.

לא מבחנים.
לא אבחונים.
ולא תשובה של “ככה את”.

אלא הזמנה להתבוננות.

לעצור לכמה דקות, לענות בכנות, ואולי לראות משהו שלא היה מספיק ברור קודם.

בסוף כל שאלון מחכה גם תוצאה עם כמה כיוונים למחשבה וצעד קטן שאפשר להתחיל ממנו.

אם אחת מהשאלות פה תפסה אותך, כנראה שכדאי להתחיל דווקא ממנה.

כל השאלונים מחכים עכשיו באתר.
המענה אנונימי
הלינק בביו 🤍

ט״ו באב מזכיר לנו לדבר על אהבה.

אבל לא רק על אהבה של פרחים, מחוות ותמונות יפות.

גם על אהבה יומיומית.
כזו שמצליחה להחזיק שני אנשים שונים בתוך קשר אחד.

כי זוגיות טובה היא לא להפוך לאחד.
היא לדעת להיות שניים — ועדיין לבחור להתקרב.

להקשיב בלי למחוק את עצמך.
לבקש בלי להיבהל.
לאהוב בלי להיבלע.

בגישה האדלריאנית, שייכות היא צורך עמוק.
אבל שייכות אמיתית לא דורשת ממני לוותר על מי שאני.

היא מאפשרת לי להביא את עצמי לקשר —
ולפגוש גם אותך.

🤍

לט״ו באב הזה אני מאחלת לנו אהבה שיש בה מקום לשניים.

לפעמים אנחנו ממשיכות לחיות לפי חוקים שלמדנו מזמן.

תהיי נחמדה.
אל תכבידי.
אל תבקשי יותר מדי.
אל תעשי רעש.
תחזיקי.
תסתדרי.
תהיי בסדר.

ופעם, אולי, זה באמת עזר.

אבל לא כל מה שעזר לנו לשרוד
יודע לעזור לנו לחיות.

בקרוסלה כתבתי על התווים הישנים שאנחנו ממשיכות לנגן לפיהם -
גם כשהמנגינה כבר לא שלנו.

ואולי השאלה היא לא
“מה לא בסדר איתי?”

אלא:

איזה דפוס פעם שמר עליי -
והיום כבר מצמצם אותי?

לפעמים אנחנו מחפשות עוד כוח.

עוד משמעת.
עוד יכולת.
עוד סבלנות.
עוד דרך להחזיק.

אבל אולי לא חסר לך כוח.

אולי הידיים שלך פשוט מלאות מדי.

באחריות.
בדאגות.
בציפיות.
בתפקידים.
ב“לא נעים לי”.
ב“רק אני יכולה”.
במה שאף אחד לא ביקש בקול, אבל איכשהו הפך להיות שלך.

ולפעמים הצעד הראשון הוא לא להתחזק.

אלא להניח משהו אחד.

שיחה שלא חייבים לענות לה עכשיו.
אחריות שלא באמת שלך.
הצורך שכולם יהיו מרוצים.
המאמץ להוכיח שאת בסדר.

לא הכול בבת אחת.

רק משהו אחד.

מה הדבר שהכי הגיע הזמן שתניחי, אפילו קצת?

יש רגעים שבהם אנחנו ממשיכות לתפקד כל כך טוב,
שגם אנחנו שוכחות שעבר עלינו משהו.

אנחנו עובדות.
עונות להודעות.
מטפלות בילדים.
מחזיקות בית.
מחייכות כשצריך.
ממשיכות הלאה.

ומבחוץ זה נראה כאילו הכול בסדר.

אבל זה שלא קרסת —
לא אומר שלא היה לך קשה.

לפעמים דווקא מי שמחזיקה הכי חזק,
היא זו שהכי צריכה רגע להניח.

לא כדי להתפרק.
לא כדי לוותר.
אלא כדי להפסיק להוכיח לעצמה שהיא “בסדר”.

בגישה האדלריאנית אנחנו מדברות הרבה על אומץ.
אבל אומץ הוא לא רק להמשיך קדימה.

לפעמים אומץ הוא לעצור רגע,
להכיר במה שעבר עלייך,
ולא למדוד את הכאב שלך לפי כמה יפה הצלחת לתפקד.

אם המשפט הזה פגש אותך —
אולי היום מספיק לשאול:

מה אני מחזיקה שכבר אפשר להניח, אפילו קצת?

השבוע מישהי אמרה לי:

"אני מרגישה שאני מתאמצת כל כך... ועדיין שום דבר לא זז."

לא מיהרתי לתת לה פתרון.
רק שאלתי שאלה אחת.

זו הייתה שאלה ששינתה את כל השיחה.

לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלחפש דרך קלה יותר,
שאנחנו שוכחים לעצור ולבדוק...
מה אנחנו בכלל סוחבים איתנו.

על זה בדיוק הקרוסלה של היום.

ואולי גם את תגלי שיש משהו שכבר לא חייב להמשיך ללכת איתך.

יש בדידות שקל לזהות.
ויש בדידות שמגיעה דווקא כשיש לידך מישהו.

אתם מדברים, מתפקדים, מנהלים בית וחיים שלמים יחד —
אבל משהו ביניכם כבר לא באמת נפגש.

בפרק החדש של „חיים זוגיות” אני מדברת על הבדידות הזאת.
לא הבדידות של להיות לבד,
אלא זו של להרגיש לבד בתוך קשר.

ואולי הדרך חזרה מתחילה במשפט אחד שלא העזנו לומר:

„אני מתגעגעת אלינו.”

להאזנה בכל האפליקציות.
לינק בביו 🎧