05/04/2021
אני קוראת את זה והמילים האלה משתקות אותי.
Ofek Rishon
כן השתניתי. החיים שלי השתנו. הפכתי מילדה שנואה, בודדה, שקופה שמרגישה שהיא רוצה להיעלם מהעולם האכזר הזה לילדה שכל המדינה מחבקת. מילדה בודדה לילדה שכולם רוצים להיות חברים שלה, מילדה שרוצה להיעלם לילדה שעוזרת לאחרים לאהוב את החיים. הקמנו את סיירת החרם עם הצינור שעוזרת לכל כך הרבה ילדים ומשפחות לשנות את החיים שלהם ולהציל את נפשם. נבחרתי להיות משפיענית של "לאשה" לשנת 2020, ומשפיענית של "מעריב לנוער" לשנת 2021 וזכיתי ב"אות קרן ילדי ישראל". כשאנשים פוגשים אותי ברחוב הם מיד מחבקים. ממש פיזית. כאילו אין קורונה בעולם הם מחבקים חזק ואומרים לי עד כמה אני מדהימה ואוהבים אותי. זה מרגש אותי כל פעם מחדש.
רק דבר אחד לא השתנה.
הצלקות העמוקות.
אובחנתי כפוסט טראומתית. הנה אמרתי את זה.
התקפי החרדה שצפים בזמנים לא צפויים וקוטעים לי את היום. מפריעים לי לחיות את חיי בשלווה. זה יכול לצוץ בכל מקום ואחרי זה אני כבר לא מסוגלת להמשיך את היום שלי.
כשהתפרסמתי נקלעתי לסיטואציה מאוד קשה עם התקפי החרדה. הרגשתי שאני משקרת לכם העוקבים שלי, שאני משקרת למדינה, שאני משקרת לילדים מסיירת החרם, הרגשתי שאני מציגה מישהי אחרת ולא את עצמי. הייתה לי שיחה עם אמא שלי ואחותי כשאני לא מפסיקה לבכות ולומר להן שאני משלה את כולם. הרי אם אני חווה התקפי חרדה אני בן אדם חלש. איך אני יכולה לעזור לאחרים כשאני בעצמי עם התקפי חרדה? הרגשתי כמו שני אנשים שונים. התביישתי בזה. אחרי שהתפרסמתי ציפו ממני סוף סוף ללכת לבית הספר ולעוף על החיים שלי, הרי באמת החלפתי בית ספר וזו הייתה הזדמנות להנות מחיי חברה מושלמים. כולם בבית ספר החדש חיבקו אותי ורצו להיות חברים שלי. בהפסקה לא נתנו לי רגע לאכול וכולם סבבו סביבי. אבל לא הרגשתי שאני יכולה לזכות להנות מזה באמת. לא הרגשתי שאני יכולה להיות שם. הפחד שהתקף החרדה יצוץ וכולם יהיו עדים לזה, הבושה לרעוד ולבכות לעיני כל והתחושה שהם יחשבו שאני בן אדם חלש שיתקה אותי. לא יכולתי ללכת לבית הספר והייתי הרבה זמן בבית. בלי קשר להיכנס לבתי ספר מבחינתי זה כמו לחזור לזירת הפשע והיה לי מאוד קשה עם זה. עכשיו אני לומדת בפרויקט הילה ולא בבית ספר רגיל.
נחנקתי עם זה עד עכשיו ואני מרגישה שאני חייבת להוציא את זה ממני.
אמא שלי וחן הסבירו לי שהתקפי החרדה לא מגדירים אותי, שהרבה אנשים חזקים ומוצלחים חווים את זה וזה לא הופך אותי לחלשה. להיפך, עצם זה שלמרות התקפי החרדה אני מצליחה לעזור לכל כך הרבה ילדים זה רק מראה עד כמה אני חזקה.
והעובדה שאני סובלת מפוסט טראומה לא הופכת אותי לחלשה, אלא רק אומרת שאני אנושית. שעברתי שנים קשות מאוד וזה השפיע עליי כי אני בן אדם ולא רובוט.
לצערי עוד לא מצאתי את המטפל/ת הנכונה שיעזרו לי לטפל בזה. היום כשאני כבר לא ילדה אני מבינה גם את הקושי של המשפחה שלי בתוך כל המצב הזה. עצוב לי לראות את עוגמת הנפש שנגרמה למשפחה שלי לאורך השנים, כל הפעמים שראיתי אותם נשברים, את אמא שלי בוכה, את אבא שלי חוטף התקפי לב, את אחי שיוצא עם ניידת משטרה מבית הספר שלי, התמונות שרצות לי בראש כשאני מאושפזת בשיקום בתל השומר עם כיסא גלגלים, את המבטים של כל בני המשפחה שלי סביבי, את חוסר האונים, את המלחמות מול מערכות אטומות, מול צוות בית הספר שניסה לטייח, מול ההורים והמחרימים שדאגו לשקר ולהאשים אותי. את כל הטיפולים שההורים שלי מימנו גם בתקופות מאוד קשות שלהם, אף אחד לא החזיר, אף אחד לא פיצה. אף אחד לא מתכוון לקחת אחריות? וגם היום, הסיפור עוד לא נגמר- NLP? CBT? פסיכודרמה? פסיכולוג? פסיכיאטר? מאמן? EMDR? החיפוש אחר המושיע הזה שיעזור לי מתיש. כל פעם לספר את הסיפור מחדש, מעבר למחירים כלכליים יש גם מחיר נפשי שאני משלמת בדרך לטיפולים האלה, והאמת? אפילו שהם לא אומרים אני מרגישה שגם המשפחה שלי עייפה ומותשת.
אז כן, התפרסמתי. השתניתי, החיים שלי השתנו לטובה ואני לא יודעת איפה הייתי היום בלי מערכת הצינור שנותנת לי גב חזק. שאבל הצלקות העמוקות לא נעלמות כל כך מהר. לכן אני בשליחות לעזור לילדים כדי שאף אחד לא יגיע למצב שלי. הורים אל תחכו! היום יש את סיירת החרם שלא הייתה בזמנים שלי... כל שנה שעוברת הצלקות עמוקות יותר. אל תתביישו!!!! תעצרו את זה ברגע שזה מתחיל! בבקשה.
אמנם נגמר פסח אבל. מרגישה שעכשיו יצאתי מעבדות לחירות. חירות לשחרר את האמת העמוקה והכואבת שבליבי. אוהבת אתכם אהובים שלי!
