06/05/2024
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, 79 שנה לסיום המלחמה, הכח שלנו נשאר ביכולת לזכור, לא לשכוח וכמובן להצמיח דורות חדשים.
מאז ה7.10 אני חושבת על הנאום של יום השואה, תוהה איך הוא יראה ואיך הוא יישמע. עד לפני יומיים חשבתי שאדבר רק על ה7.10 וכל מה שהתרחש שם. האנלוגיה בין האירועים לא הרפתה ממני, מצאתי את עצמי אוספת סיפורים על ניצולי שואה שהיו באירועים בעוטף, במלחמה ובמסיבה. אספתי ללא הפסקה תמונות של אז והיום כי הייתי בטוחה שהגיעה שואה נוספת.
אפשר לראות בתמונות שאספתי:
הנעליים שנמצאו לאחר המסיבה בנובה מול הנעליים שנשארו במחנה ההשמדה אושוויץ.
תמונות של פולין וכמובן אושוויץ אז מול בארי וישראל של היום.
וכמובן לא נשכח את האנטישמיות הגואה באירופה, באמריקה ובכל העולם כמו אז גם היום.
אבל, כשחשבתי על העניין שוב ושוב הבנתי שככל שאנו מתרחקים בשנים מהמלחמה ומאירועי השואה הולך ופוחת מספר הניצולים שנותרו לספר את הסיפור לדורות הבאים. ולכן חובה, שהיא בעצם זכות – להמשיך ולהעביר את הזיכרון לדורות הבאים לנצח נצחים. וגם אם אנו נמצאים בתקופה קשה, אין בכלל מקום להשוואה.
היום ה- 6 במאי 2024 הוא יום ההולדת 100 של סבתא שלי איבי שהיתה ניצולת שואה (אם הייתה עדיין בחיים). ודווקא ביום הולדתה חשוב לספר את סיפור התקווה של סבתא שלי...
ולמרות שסבתי מעולם לא התגברה על המראות, הריחות והזיכרונות ממחנה המוות אושוויץ, חובה עלינו ללמוד מהם על הכח וגדלות הרוח שלה.
אז אם כבר מדברים על יום ההולדת, סבתי לא סיפרה הרבה על השואה, אך תמיד הזכירה את יום הולדתה ה21, שבו פלשו הנאצים על הונגריה. אתם בטח יודעים שיום הולדת 21 הוא יום הולדת משמעותי אצל האנשים, בטוחה שכולכם מכירים את אתגר יום ההולדת ה21 שקיים ברשתות החברתיות.
ודווקא ביום חגה זה,היא ומשפחתה שנשלחו מביתם אל הגטו ומשם- יחד עם אמה ואחיה הצעיר, הועלו על קרנות בקר אל מחנה המוות אושוויץ .
מייד עם הירידה מהרכבת, היא זוכרת את את הסלקציה, ימינה- לעבודה ושמאלה- לתאי הגזים, זו היתה הפעם האחרונה שהיא ראתה את אימה, שהובלה ישירות אל מותה בתא הגזים.
במשך 6 חודשים באושוויץ, סבתי הסתובבה בשטח המחנה, באחד הימים כשהזדמנה ליד הגדר, הבחינה באחיה הצעיר מעבר לגדר, היא צעקה לו: "תאכל כל מה שיש...", הוא נראה תשוש, אולם הוא הגיב אליה באדישות.
מספר ימים לאחר מכן, שוב הגיעה סבתי אל אותה גדר, אך הפעם אחיה כבר לא היה שם. היא הספיקה לשאול את אחד הגברים היכן הוא, תוך שהיא נוקבת בשמו.
הוא ענה לה בתנועת יד :"לקחו אותו...". לנער הצעיר לא עמדו כוחותיו והוא נלקח עם החולים אל תאי הגזים.
מאושוויץ נלקחה סבתא, למחנה אוהלים, בקור של מינוס 32 מעלות, כשהגרמנים החליטו להצעידם בשלג גבוה, ללא רחמים.
סבתי וחברתה, הצליחו לברוח מהמצעד והסתתרו בעליית הגג. הן לא ידעו שהרוסים כבשו בינתיים את המחנה ושהגרמנים הוכנעו ובעצם המלחמה הסתיימה. באחד הימים כששמעו אנשים שמדברים בשפה הרוסית, הן יצאו בבקר וגילו חיילים חביבים והבינו שהסיוט מאחוריהן.
אז בדיוק כאן הבנתי שיש לנו את הכח, יש לנו את התקווה, אנחנו עם חזק ושורד וגם אם מנסים להשמידנו, אנחנו מנצחים.
חשוב לנו לזכור ולא לשכוח בכל מקום שאנו הולכים בכל פעולה שאנו עושים שהשורשים שלנו הם אלה שבונים ומייחדים אותנו והם אלה שעוזרים לנו להצמיח כנפיים ולפעול קדימה.
סבתא רציתי להגיד לך תודה, על הנחישות ודבקות במטרה, ותודה על החמלה והרגישות הרבה.
תודה שאפשרת לי ולמשפחתי להיות חיילים בצבא הגנה לישראל, להיות שותפים בהגנת המולדת להמשיך את המורשת המיוחדת שהקמתם.
לזיכרם של נספי השואה וכל הניצולים שכבר אינם בין החיים, לזכרם של חיילי צה"ל ונפגעי הטרור אני שולחת מכאן את המסר: " סבתא ניצחנו ועוד ננצח"!
