בית ספר "אהבה"

"כשהשנה נגמרת
זה לא סוף ולא התחלה,
אלא המשך תנועה המאפשרת לנו ליצור רצף של חוכמה מכל החוויות שעברנו". (אנונימי)

שתהיה שנה טובה לצוות בית הספר,
לתלמידים/ת ומשפחותיהם/ן,
לצוות הפנימייה,
ולעם ישראל כולו.

חג שמח🌻

תודה לוועד הנפלא על ארגון המפגש המיוחד בהרמת כוסית

שלושת ימי הלימודים הראשונים לשנת תשפ"ב כבר מאחורינו! אלו היו ימים מרגשים ומשמחים, מלאים בחוויות, גיבוש ולמידה.
כמה חיכינו לחזור למפגש בינינו לבין התלמידים/ות! להסתכל זה לזו בעיניים, לדבר על נושאים בוערים (וגם על כאלה שפחות), לשחק יחד, להתחבר מחדש ולבנות את הידע שלנו זה בעזרת זו.

חג ראש השנה הבא עלינו לטובה, מביא עמו רוח חדשה של שגרה בתקופה לא שגרתית, במהלכו ממשיך צוות בית הספר בתכנון הלמידה השנתית שמטרתה להבטיח את רווחת התלמידים ולמידה משמעותית. נמשיך לקיים פעילויות היכרות אישיות וקבוצתיות על מנת להתאים תכניות לימוד אישיות לכל תלמיד ותלמידה, המבוססות על הפן החברתי והאקדמי של כל אחד ואחת.

מאחלים שבוע נהדר, מלא באהבה, שותפות ולמידה מתוך עניין!

בתמונה: טל, מחנך כיתת אירוס מסביר לתלמידים/ות על מנהגי החג

מחכים בהתרגשות למחר ❤️
שתהייה לכולנו שנה נפלאה
שנת בריאות ללא בידודים
מחכים לכם תלמידים אהובים שלנו

אתמול קיימנו בבית ספרנו יום היערכות לשנת הלימודים תשפ"ב.
נרגשים ונרגשות ישבו אנשי ונשות הצוות והקשיבו לדברי המנהלת, ד"ר עינת קפון, חידדו נהלים (קורונה ושגרתיים), נפגשו עם נציגות הסתדרות המורים וצפו בהצגה הנקראת "נראתה לאחרונה" של תיאטרון אורנה פורת.
כמו כן, כיבדו אותנו בנוכחותם ובברכותיהם: ראש המועצה עמוס נצר, מנהלת מחלקת החינוך הגברת אורית שטייף ודני אריאל, מנהל הפנימייה.
אף-על-פי שברור לכולנו שהשנה הזו טומנת בחובה הרבה אי-ודאות וערעור השגרה, הצוות יצא מיום ההערכות באנרגיות חיוביות ובהתרגשות רבה לקראת תחילת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה.

לסיום, מילות השיר שאיתם חתמה מנהלת ביה"ס את דבריה:

הילד הקטן
המחבר: אנונימי
תרגם: יהודה אטלס
"מעריב" 28.5.92

פעם, ילד קטן הלך לבית ספר.
הוא היה ילד די קטן
ובית הספר היה די גדול.
אבל, כשראה הילד שיש דלת
שדרכה אפשר להיכנס לכיתה ישר מהרחוב,
הוא היה מאושר
ובית הספר כבר לא נראה לו
כל כך גדול.

בוקר אחד,
אחרי שהילד כבר היה בבית הספר זמן מה,
אמרה המורה: "היום כולנו נצייר ציור".
"יופי", חשב הילד.
הוא אהב לצייר ציורים.
הוא ידע לצייר כל מיני דברים:
אריות ונמרים, אפרוחים ופרות,
רכבות וסירות,
הוא הוציא את קופסת הצבעים שלו
והתחיל לצייר.

אבל המורה אמרה :
"חכה, עדיין לא הגיע הזמן להתחיל!"
היא המתינה עד שכולם נראו מוכנים.

"עכשיו", אמרה המורה,
"כולנו נצייר פרחים".
הוא אהב לצייר פרחים
והוא התחיל לצייר פרחים נפלאים
בצבעי ורוד, כתום וכחול.

אבל המורה אמרה:
"חכה, אני אראה לך איך לצייר".
וציירה לו פרח אדום עם גבעול ירוק.
"כך", אמרה המורה,
"ועכשיו אתה יכול להתחיל".

הילד הסתכל על הפרח שציירה המורה
ואחר כך על הפרח שהוא צייר.
את הפרח שלו הוא אהב יותר.
אבל הוא לא אמר זאת.
הוא רק הפך את הדף
וצייר בצדו השני פרח,
בדיוק כמו זה שציירה המורה:
פרח אדום עם גבעול ירוק.

יום אחד,
כשהילד כבר פתח את הדלת בכוחות עצמו,
אמרה המורה:
"היום נעשה משהו בחמר".
"יופי" חשב הילד.
הוא אהב חמר.
הוא ידע לעשות מחמר כל מיני דברים:
נחשים ואנשי שלג, פילים ועכברים,
מכוניות קטנות ומשאיות גדולות,
והתחיל ללוש ולעצב את כדור החמר שבידו.
אבל המורה אמרה :
"חכה, עדיין לא הגיע הזמן להתחיל!"
היא המתינה עד שכולם נראו מוכנים.

והמורה אמרה: "חכה,
אני אראה לך איך ".
והיא הראתה לכולם
איך לעשות צלחת עמוקה אחת.
"כך", אמרה המורה,
"ועכשיו אתה יכול להתחיל".

הילד הסתכל על הצלחת של המורה ואחר כך הביט בשלו.
את שלו הוא אהב יותר.
אבל הוא לא אמר זאת.
רק שב וגלגל את החמר שבידו לכדור
ועיצב ממנו צלחת עמוקה,
בדיוק כמו זו שעשתה המורה.

עד מהרה למד הילד להמתין, ולהסתכל,
ולעשות דברים בדיוק כמו המורה.
עד מהרה הוא חדל לעשות דברים משלו.

ואז קרה,
שהילד ומשפחתו עברו לגור בבית אחר
והוא התחיל ללמוד בבית ספר אחר.

בית הספר היה גדול אפילו מן הקודם
ולא הייתה בו דלת
שדרכה יכול היה להיכנס
מן הרחוב ישר לכיתה.
כדי להגיע לכיתה
היה עליו לעלות כמה מדרגות
ולעבור לאורכו של אולם גדול.

ביום ראשון ללימודיו שם אמרה המורה
"היום נצייר ציור"
"יופי" חשב הילד וחיכה שהמורה
תגיד לו מה לעשות.
אבל המורה לא אמרה דבר.
היא רק פסעה לה בין השולחנות.
כשהיגיעה אל הילד, שאלה:
"האם אינך רוצה לצייר ציור?"
"אני רוצה", אמר הילד, "מה אני אצייר היום?"
"עד שתצייר את זה", אמרה המורה, "אני לא אדע",
"ואיך אני אצייר את זה?" שאל הילד.
"איך שאתה רוצה", אמרה המורה,
"ובאילו צבעים שאתה רוצה.
אם כולם יציירו אותו הציור,
ויצבעו באותם הצבעים,
איך אני אדע מי צייר מה?"
"אני לא יודע", אמר הילד והתחיל לצייר
פרחים ורודים וכתומים וכחולים.

הוא אהב את בית הספר החדש,
אפילו שלא הייתה שם דלת
שדרכה אפשר היה
להיכנס לכיתה ישר מן הרחוב.