25/04/2026
שנה וחודש לא כתבתי.
ואם אני כנה —
זה לא רק שלא כתבתי,
זה כאילו ויתרתי רגע על אחד מערוצי הנשימה הכי עמוקים שלי.
כתיבה בשבילי אף פעם לא הייתה “רק כתיבה”.
דווקא מתוך הדיסלקציה, דווקא מהמקום שלא היה מובן מאליו —
היא הייתה דרך.
להבין.
להרגיש.
לנשום.
אבל בשנה האחרונה קרה משהו אחר.
ירדתי פנימה.
עמוק.
פחות מילים,
יותר הקשבה.
עברתי דרך הגוף,
דרך כאבים סומטיים,
דרך נשימה,
דרך שקט.
למדתי לפגוש את עצמי
ברווחים שבין המחשבות.
למדתי ריבונות רכה —
לא דרך שליטה,
אלא דרך נוכחות.
למדתי שאני לא חייבת למהר לבטא —
כדי להיות.
והיום, כשאני חוזרת רגע למילים,
אני לא בטוחה אם זו “חזרה לכתיבה”.
אני לא יודעת אם יש בי את אותו צורך ישן.
אבל אני כן יודעת משהו אחר:
הביטוי שלי השתנה.
הוא כבר לא מגיע רק דרך מילים.
הוא חי בגוף,
בתנועה,
בנשימה,
ובמפגש.
ואולי הכתיבה עכשיו
היא לא מקום לברוח אליו —
אלא מקום להגיע ממנו.
אז אני לא מכריזה שחזרתי לכתוב.
אבל הנה —
אני כאן.
כותבת.
אחרת.
