מעין ברוש -שלושת הנתיבים למשמעות והגשמה

מה חסר כדי שמלחמה תוכל להיהפך לשלום ?
אנחנו יכולים לנצח במלחמה אבל לא יכולים לנצח בשלום (איינשטיין. ציטוט חופשי).
המשפט הזה מהדהד בי ואינו מרפה. הוא הלם בי מעצם היותו כל כך חזק ונכון.
מלחמה היא עניין של "או" – או אנחנו או הם מנצחים. בדרך כולם מפסידים.
בשלום חייבים למצוא את ה- "ו". זה אומר שאנחנו והם נצטרך למצוא את הדרך לראות ולקבל, כל אחד את השני כקיימים ולאפשר זאת במחשבה, בדיבור ובמעשה. בדרך, יהיו וודאי וויתורים כואבים לכולם, אבל בדרך לכולם יש מה להרוויח.
וככל שאני חושבת, אני מבינה בצער שאנחנו, כולנו, דור המדבר. ואם נרצה שינוי נהיה חייבים למצוא את הדרך לחנך את הילדים הגדלים כאן, אלה של הדורות הבאים, לגדול על ערכים שיאפשרו זאת.
חינוך. חינוך ושוב חינוך.
לא חשוב כמה נרצה וכמה נהיה מוכנים לוותר ולתת, אם לא נמצא את הדרך לשינוי התודעתי הזה אצל הנלחמים בנו, עדיין נהיה "במרחב" ה- "או". או אנחנו , או הם.
משמעות הדבר שלא חשוב מה הם יקבלו, זה לא יספק אותם.
זה לא אומר שאין ביניהם אנשים טובים. זה אומר שחסרים בתוכם אנשים שחונכו לאפשר גם לנו את זכות הקיום.
עם כל הצער שבדבר...

הנה, אנחנו במדינת היהודים. ישראלים. וישראל בת 75 שנים.
ועדיין כואבים.
וזו הפעם כואבים כנטבחים . ללא מנהיגים. ובוודאי ללא מנהיגים ברגע האמת.
ועדיין הקריאה, אותה קריאה.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס – וְאֵלַי הָרָעָה לֹא-תָבֹא.

והרעה באה.
והקריעה רבה כל כך, על בנים הרבה.
יהי זכרם ברוך לעולמי עולמים.

בְּעִיר הַהֲרֵגָה (מספר קטעים מצומצם)
חיים נחמן ביאליק
תמוז–תשרי, תרס"ד.

מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי אָדָם שְׁחוּטִים שֶׁנִּתְלוּ בְּמָרִישִׁים,
וּמַעֲשֶׂה בְּתִינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד אִמּוֹ הַמְדֻקָּרָה
כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן וּבְפִיו פִּטְמַת שָׁדָהּ הַקָּרָה;
וּמַעֲשֶׂה בְּיֶלֶד שֶׁנִּקְרַע וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּ“אִמִּי!” –
וְהִנֵּה גַם עֵינָיו פֹּה שׁוֹאֲלוֹת חֶשְׁבּוֹן מֵעִמִּי.

וְיָרַדְתָּ מִשָּׁם וּבָאתָ אֶל-תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים,
מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים,
אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים,
הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ,
לִפְנֵי שְׁחִיטָה וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה וּלְאַחַר שְׁחִיטָה;

שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים
בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים,
נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָן,

רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס – וְאֵלַי הָרָעָה לֹא-תָבֹא.
וְהָיָה בַּעֲרֹב הַיּוֹם, בִּנְטוֹת שֶׁמֶשׁ מַעֲרָבָה,
מְעֻטָּף בְּעַנְנֵי דָּם וְנֶאְפַּד אֵשׁ לֶהָבָה,
וּפָתַחְתָּ אֶת-הַשַּׁעַר, בַּלָּט וּבָאתָ אֶל-הָאֲוֵרָה
וְאֵימָה חֲשֵׁכָה תִּבְלָעֶךָּ, וּתְהֹם זְוָעָה נַעֲלָמָה:
מָגוֹר, מָגוֹר מִסָּבִיב… מְשׁוֹטֵט הוּא בַּאֲוֵרָהּ,
שׁוֹרֶה הוּא עַל הַכְּתָלִים וְכָבוּשׁ בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה.
וּמִתַּחַת תִּלֵּי הָאוֹפַנִּים, מִבֵּין הַחוֹרִים וְהַסְּדָקִים,
עוֹד תַּרְגִּישׁ כְּעֵין פִּרְפּוּר שֶׁל-אֲבָרִים מְרֻסָּקִים,
מְזִיזִים אֶת הָאוֹפַנִּים הַתְּלוּלִים עַל-גַּבֵּיהֶם,
מִתְעַוְּתִים בִּגְסִיסָתָם וּמִתְבּוֹסְסִים בִּדְמֵיהֶם;

וּשְׁכִינָה שְׁחֹרָה אַחַת, עֲיֵפַת צַעַר וִיגֵעַת כֹּחַ,
מִתְלַבֶּטֶת פֹּה בְּכָל-זָוִית וְלֹא-תִמְצָא לָהּ מָנוֹחַ,
רוֹצָה לִבְכּוֹת – וְאֵינָהּ יְכוֹלָה, חֲפֵצָה לִנְהֹם – וְשׁוֹתֶקֶת,
וְדוּמָם תִּמַּק בְּאֶבְלָהּ וּבַחֲשָׁאִי הִיא נֶחֱנֶקֶת,
פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ עַל צִלְלֵי הַקְּדוֹשִׁים וְרֹאשָׁהּ תַּחַת כְּנָפָהּ,
מַאֲפִילָה עַל-דִּמְעוֹתֶיהָ וּבוֹכִיָּה בְלִי שָׂפָה – – –

וְאַתָּה גַם-אַתָּה, בֶּן-אָדָם, סְגֹר בַּעַדְךָ הַשַּׁעַר,
וְנִסְגַּרְתָּ פֹּה בָּאֲפֵלָה וּבַקַּרְקַע תִּכְבֹּשׁ עֵינֶיךָ
וְנִצַּבְתָּ כֹּה עַד-בּוֹשׁ וְהִתְיַחַדְתָּ עִם-הַצַּעַר
וּמִלֵּאתָ בּוֹ אֶת-לְבָבְךָ לְכֹל יְמֵי חַיֶּיךָ,

וְעַתָּה מַה-לְךָ פֹּה, בֶּן-אָדָם, קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה
וְנָשָׂאתָ עִמְּךָ שָׁמָּה אֶת-כּוֹס הַיְגוֹנִים,
וְקָרַעְתָּ שָׁם אֶת-נַפְשְׁךָ לַעֲשָׂרָה קְרָעִים
וְאֶת-לְבָבְךָ תִּתֵּן מַאֲכָל לַחֲרוֹן אֵין-אוֹנִים,
וְדִמְעָתְךָ הַגְּדוֹלָה הוֹרֵד שָׁם עַל קָדְקֹד הַסְּלָעִים
וְשַׁאֲגָתְךָ הַמָּרָה שַׁלַּח – וְתֹאבַד בִּסְעָרָה.

74 שנים של עצמאות
וממש כמו ביום הולדתי- יום הולדת הוא גם יום לחשבון נפש.
אתמול בערב עם חברים לדרך בה צעדנו שנים רבות בהתנדבות בחינוך,
עלה נושא בו עסקנו בעבר - בידול על רקע עדתי.
הצטערתי לשמוע שאין חדש תחת השמש.
עדיין קיימות קבוצות בקרב הציבור בהן מוצא ההורים קובע היכן
יוכלו הילדים ללמוד, עם מי יוכלו להתחתן וכד'.
אמרתי שיותר מכל, זה פשוט מעציב אותי.
איבדנו את המדינה בעבר על רקע שינאת חינם.

מנגד אני חושבת גם על קבוצות בציבור שאינן משכילות לטפח שורשים.
רבים שאינם מכירים את מסורת ישראל, מנהגים, וכן - גם תפילות.
ידע אינו הופך אותנו לאורתודוכסים בהכרח,
אבל מעבר לזה שידע מטפח אינטליגנציה,
במקרה הזה יכולה להתפתח
מסורת, מנהגים, קשב, חיבור בין קבוצות שונות ,תחושת שייכות וכד',
כל אלה מטפחים שורשים.
ושורשים במקרה הזה הוא קשר לעם ישראל, קשר עם הארץ.

אני לא חושבת שיש חוקי טבע וחוקים לאדם. אלה אותם חוקים.
עץ גדול עם ענפים רבים זקוק שורשים עמוקים וחזקים.
מה נאמר לילדנו- למה בכלל לשבת בארץ הזאת?
למה להילחם למענה, להגן על תושביה כולם, ללא הבדל,
כולל בני המיעוטים.
למה לא לתור אחר "סיר הבשר אשר במצריים"?
היינו לבקש את התועלת הפרטית, האישית,
לחפש את המעמד, הכסף והכבוד?

לצערי, גם במחשבות, גם ברגשות ובוודאי בתחושות שלי,
פועמת ההבנה שאם לא נעשה להעמקה וטיפוח השורשים,
אלה תהיינה השאלות, ובבתים רבים הן כבר קיימות...

אמרתי לעצמי שאולי הכתיבה על כך, יש בה איזה פרור של מעשה.
אני יודעת שראוי שנתכנס ונפעל...

יום הולדת שמח מדינת ישראל.
המדינה שלי.
מדינה שאני מקווה שתהיה לי, לילדיי, לבני בניי ,
וכך לדורות הבאים לאלפי שנים.
מאחלת לנו, לכולנו ,
שנדע לשמור על המולדת שלנו ולהיות ראויים לה
ובוודאי לאלה שנתנו את חייהם, ללא הבדל דת גזע ומין
על מנת שנוכל לחיות כאן.
"אין לי ארץ אחרת..."

יש מי שנוטה להאשים את עצמו
זה נראה לנו כל כך רחוק מאיתנו...
אבל רבים מאשימים את עצמם כל כך הרבה פעמים.
למה זה קורה?

זה קורה מפני שהרבה פעמים קל לנו יותר להאשים את עצמינו
מאשר לקחת אחריות.
למען האמת כשאנחנו מאשימים את עצמינו,
זה כאילו שמצאנו מי אחראי למחדל, לאי ההצלחה.
אבל
כשאנחנו מאשימים , אפילו זה להאשים את עצמינו,
פירושו שלא צריך יותר לחפש מי אחראי.
זה פוגע בנו וביכולת שלנו לסמוך על עצמינו.
בוודאי לא עוזר אם זהו הדימוי העצמי שלנו.

נזכור שאת העבר אי אפשר לשנות,
לכן גם אין טעם להביט לאחור בלי לחפש אחריות.
וכשאנחנו לוקחים אחריות, אנחנו בוחרים להביט קדימה, אל העתיד.
העתיד, שעדיין אינו עשוי, יכול ממקום של אחריות, להצמיח תקווה חדשה.

יש לך משהו שקשה לך להשתחרר בו מהאשמה עצמית?

ללמוד לבקש סיוע כשקשה לי,
ללמוד לומר שאני מתקשה או לא יכולה.
זה אנושי, זה מצמיח.
האם גם לך קורה שקשה לך להיעזר?

זה לקח לי שנים ללמוד שעליי לכבד את עצמי ולהקשיב גם לצרכים שלי.
שאני לא יכולה רק לרצות את כולם סביבי בלי להשאיר לי - לא זמן ולא מקום.
הבנתי שאיזון בין נתינה לקבלה הוא איזון חשוב שעליי ללמוד מהו.
הבנתי שיש שיעור גדול מאוד בקבלה.
מפני שכשאני רק נותנת ונותנת זה מעלה את האגו.
וגם אם אני לא חושבת כך על עצמי, לא מרגישה או חשה כך,
גם אם אני לא מתנשאת או מציגה עצמי באור זה כלפי חוץ,
הרי שבכל זאת עולה וצומחת לה מידה של גאווה פנימה.
וכשחלק מהשיעור בכלל והשיעור הפרטי של בפרט הוא לתת ולהעניק,
עליי ללמוד לקבל,
ללמוד לבקש סיוע כשקשה לי,
ללמוד לומר שאני מתקשה או לא יכולה.
זה אנושי, זה מצמיח.

רק אוסיף, ששיעור הנתינה והקבלה, כמו שיעורים רבים אחרים,
הלימוד אותו הוא ספיראלי.
לומדים ומתקדמים, ואז שוב לומדים ושוב מתקדמים.
וכשנדמה שמגיעים לפסגה, מתגלה הפסגה הבאה.
מבינים שזהו נבין הנושאים שלא מסיימים ללמוד לעולם.
רק רמת השיעור משתנה.

בסופו של דבר שיעור הנתינה והקבלה לימד אותי
הרבה יותר ממה שחשבתי שילמד.
ההתנהגות החדשה, הגם שהייתה קשה לי מאוד בתחילה,
אפשרה לי לסדוק את חומת המגן הקשוחה שעטפתי את עצמי בה,
אפשרה לי להיות גם פגיעה ונזקקת לעזרה,
וכך לראות עד כמה אני מוקפת באנשים שאני יקרה להם,
אבל גם ואולי בעיקר, זה איפשר לי להוריד את השיריון שעטפתי את עצמי בו,
על מנת להגן על עצמי, אבל בעצם ככל שגדלתי כך הוא הצר את צעדיי.

משהורדתי את מה שחשבתי שהוא שיריון מגן ,
יכולתי לגלות כמה הועצמו כוחותיי,
כמה איני זקוקה לו ואני יכולה להתנועע במהירות רבה יותר,
במרחב תנועה רב יותר וכד'.

כלומר- דווקא כשלמדתי לבקש עזרה,
יכולתי לגלות כמה התחזקתי ועד כמה ,
בדברים רבים שלא חשבתי קודם שאוכל לבד,
אני יכולה לבצע לבד ולהתקדם למקומות שלא העזתי לחלום.

קל מאוד להתפזר בין רצונות, חששות, צרכים שלנו ושל הקרובים לנו.
ולמי מאיתנו אין דאגות ומטלות שעולות בנו כשאנחנו בתוך פעילות אחרת.
ואז אנחנו קופצים מעניין לעניין - אם לא פיזית אז במחשבות, ברגשות, בתחושות,
התוצאה היא שאנחנו מאבדים לא רק זמן אלא ריכוז
וכמובן שאיכות הפעולות שלנו יורדת.
מותר לנו לנהל את עצמינו - לנהל את המחשבות, לנהל את הרגשות ואפילו לנהל את התחושות.
להתמקד בפעולה שבחרנו לעשות באותו הרגע ולהזיז כל מחשבה , רגש או תחושה אחרת.
זה לא תמיד פשוט או קל.
זה תמיד אפשרי ובכל פעם שנבחר לעשות זאת, נאמן את עצמינו , את הפנימיות שלנו, לפעול בכפוף להחלטת המנהל שבנו- בהתאם להחלטת האני או העצמי שבי.
כל אחד יכול

לשאוף לעשות רק את הכי טוב שלנו-
אם נעשה את זה , נרוויח את עצמינו מצליחים יותר, מפני שאנחנו ממוקדים בעשייה ולא בתוצאות,
לא פחות חשוב, נהיה רגועים יותר, מפני שאנחנו שלמים שעשינו את המקסימום שלנו. את הכי טוב שיכולנו.