הגוזלים של טליה

אנשים במרכז הארץ מגיעים בהמוניהם לכלביות וימי אימוץ, אבל להסגר ערד אף אחד לא מגיע 😞 יש מקומות שהרבה יותר קל להגיע אליהם אז בשביל מה להתאמץ ולנסוע למרחק של שעה וחצי מהמרכז? התוצאה היא שהכלובים מפוצצים עד אפס מקום וכל אחד מהכלבים שאתם רואים בסרטון מועמד להמתה בקרוב מאוד אם לא יתחילו לצאת כלבים לאימוצים 😫 במקום ישנם כלבים בין הגילאים 3 חודשים לשנתיים, כולם מדהימים באופיים וביופיים, אף אחד מהם לא חווה מעולם שום דבר חוץ מהכלוב של ההסגר 😞 כלבים מעורבים בכל טוב בגדלים בינוניים-גדולים (אין גזעים קטנים). לפרטים נוספים שלחו ווטסאפ 052-4672210

7/10
3 ילדים מאותו הגן
מאותה הכיתה
ליאל חיו הי״ד
אור ברנדס הי״ד
עמית בונצל הי״ד

מה זה אושר? מישל אילוז אבא של גיא מניף את עינב צנגאוקר אמא של מתן בכיכר החטופים.

יאיא פינק

** עדכון משמח **
מצאתי את החייל המלך.
קוראים לו אלמוג בראור, והוא מקרית טבעון.
בעצמו התמודד עם אינסוף מצבים קשיים בגדר תפקידו בחיל הרפואה מאז תחילת המלחמה.
וכן, הוא אמר שידע שגדי שלי כבר לא איתנו לפי השיחה עם הקצין ומידע שהוא קיבל.
אבל שבעיקר רצה שאגיע הביתה.
אז תודה לך שוב פעם ושוב פעם.
מקווה שבקרוב ניפגש ונשתה משהו יחד.
מקווה גם שהמלחמה תסתיים בהקדם וכך שהלב של שנינו יתחיל להחלים כדי שנוכל להמשיך אללה עם החיים.
כי החיים הם חזקים מהכל.
תודה לך בשם גדי כי אני בטוחה שהוא כיוון אותך לשבת לידי.
שיהיה לך חג משפחתי ברגוע ושמח.
חיבוק

מחפשת את החייל שישב לידי ברכבת ביום נפילתו של בני, גדי ז"ל.
זה התחיל בדרכי הביתה, מהמרכז לחיפה. הייתי ברכבת כי רציתי להגיע מוקדם לפגוש את בתי יעל לפני טיסתה לפולין. כשהחדשות על הפיגוע בירושלים הגיעו, עשיתי סבב טלפונים. הנייד של גדי שלי היה סגור, אבל זה לא הפתיע כי לרוב היה סגור.
אך באזור יקנעם, הטלפון צלצל, וממנו הגיע הקצין ששאל: "שלום, זאת אנדראה אמא של גדי?"
העולם הפך מטושטש, הרעד השתלט עליי והיה לי קשה לנשום. הקצין לא רצה לומר לי כלום בטלפון, רק בירר כמה זמן אגיע הביתה. דמיינתי פציעת עבודה, כי כשדיברתי איתו בערב היה בחוץ מעזה, הם בסה"כ תיקנו את הטנק.
כשסירב להגיד כלום כעסתי עליו וצעקתי שאם גדי פצוע אני יכולה לרדת עכשיו ולחזור לאיכילוב.
ואז הופעת אתה.
חייל צעיר, שישבת לידי, חייל מחיל הרפואה. ניסית להרגיע אותי. הסברת לי שהם לא יכולים למסור פרטים כאלה בטלפון, שוודאי יאספו אותי בבית. באותן דקות של כאוס, אתה היית הקרש הצלה שלי. אתה גרמת לי להאמין, ולו לרגעים ספורים, שגדי שלי רק פצוע. היית הרגע האחרון שבו יכולתי עדיין לחלום.
ניסיתי לברר פרטים עם כל העולם ובינתיים עברו דקות שהרגישו נצח.
כשהרכבת הגיעה לבית שאן, התחנה שלי, הגוף שלי פשוט לא הגיב. הייתי משותקת, לא הצלחתי לזוז.
חייל יקר, אתה ניגשת אליי. אמרת לי שאני חייבת לרדת. לקחת לי את המזוודה ועזרת לי ללכת. ליווית אותי, עם סחרחורת וחסרת פוקוס, עד היציאה מתחנת הרכבת, ואז נעלמת.
חייל יקר ומתוק מחיל הרפואה,
כמעט חודש עבר, ואין יום שאני לא חושבת עליך.
תמיד חושבת שבלעדיך שם, פשוט הייתי מאבדת את השפיות. בזכותך היו לי עוד כמה רגעים של תקווה, הצלחתי להתקשר וקצת לתפקד. אני תוהה האם אתה כבר ידעת אז שגדי שלי נהרג?
אני מצטערת שלא אמרתי תודה או אפילו "ביי". הראש שלי לא היה איתי באותו רגע.
אני מקווה מאוד שהפוסט הזה יגיע אליך. רק שתדע שהמעשים הקטנים והאנושיים שלך הצליחו להרגיע ונתנו לי כוחות, הכוח להגיע הביתה, למרות שמה שחיכה לי שם היו הבשורות הכי קשות שאף אמא לא רוצה לשמוע.
תודה שהיית שם.
אנדראה, אמא של גדי

Andrea Ben Hamo-Cotal