גלי סילברמינס מרכז להדרכת הורים בשיטת אדלר והתפתחות הילד

*** סקרנים התפקדו ***

מצרפת קטע מתוך הספר שלי. מעניין אותי, האם קטע כזה היה מסקרן אתכם וגורם לכם לרצות להמשיך לקרוא?
תכתבו לי בתגובות

"ניגשתי לפינה הרחוקה של האסם וטאטאתי ברגליי את שאריות
הקש שהיו פזורות על קורת העץ. מתחתן התגלתה ידית המתכת,
שהחלידה מעט עם השנים. משכתי אותה חזק והרמתי את הקורה. גיששתי בידי בחשכה בתוך החור שנפער ושלפתי את קופסת הפח הישנה. היא חיכתה לי בדיוק באותו המקום שסבא טמן אותה בחזרה לפני עשר שנים. פתחתי את הקופסה. בפנים שכבו אותן תמונות מצהיבות של סבא שלי במדים. אחזתי בתמונות והתחלתי לחפש סימנים. הנה סבא מצעיד מחלקה לבושה במכנסיים שחורים ובחולצה צהבהבה. הוא נראה גאה כל כך, מותח את ידו במועל יד. מהשיטוטים הליליים שלי במאגרי מידע, לא נותר ספק. המדים והכומתה עם סמל הגולגולת שייכים למחלקה המיוחדת של יחידות הלטבים, שהוקמו כעזרה
לצורר הנאצי. והנה סבא שלי מפקד עליה.
בתמונה אחרת, נראה סבא מחובק עם קצין בעל צלב קרס על חזהו. הם נראים שיכורים, מחובקים במה שנראה כפאב המקומי. החזרתי את התמונות לקופסה ונשמתי בכבדות. הרגשתי שאני נחנק. האם ייתכן שהסבא שאהבתי והערצתי היה למעשה רוצח שתרם להכחדה של עם?
התיישבתי על הקרקע בכבדות. רגליי לא סחבו אותי. הרמתי שוב את התמונות מהקופסה והמשכתי לעלעל בהן."

הכובע של מריה גוואדלופה / מקור לא ידוע

מריה גוואדלופה גרה עם אמה בדירה קטנה. היא הייתה בחורה ממוצעת בשנות השלושים לחייה, בעלת מבנה גוף ממוצע ופנים ממוצעות שלא רבים נוטים לזכור. היא עבדה כפקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים, שגרתיים ומשעממים. האנשים המעטים ששמו לב לקיומה, הגדירו אותה כאישה אפורה ומשעממת.
בוקר אחד, בדרכה לעבודה, ראתה מריה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק של סקרנות ניצת בה, ובניגוד לשגרת יומה שכללה כל יום את אותן הפעילויות, היא נכנסה לחנות. מריה הסתובבה בחנות ומדדה בביישנות מספר כובעים, עד שצדה עינה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה. מריה הניחה את הכובע על ראשה ו... הכובע הלם אותה!
ילדה קטנה שביקרה בחנות עם אמה, הסתכלה על מריה, משכה בשרוול חולצתה של האם ואמרה: "אמא, אמא, תראי כמה יפה האישה עם הכובע". האם הביטה במריה ולא יכלה לעצור בעצמה. היא ניגשה אל מריה ואמרה לה: "גבירתי, הכובע פשוט הולם אותך".
קונה נוספת שמעה את הערת האם, הביטה גם היא ואמרה: "גבירתי, את נראית ממש יפה בכובע הזה, הוא כל כך הולם אותך". מריה ניגשה אל המראה הגדולה והביטה בדמותה. לראשונה בחייה הבוגרים אהבה מריה גוואדלופה את המראה הנשקף אליה.
אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה בעבור הכובע ויצאה לרחוב. בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם לא שמה לב לפני כן לצבעוניות הפרחים באדניות או לתחושת האוויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה. כשעברה ליד בית הקפה שנהגה לחלוף על פניו בכל בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים. אחד הצעירים הנאים שבהם הסיר את עיניו מהעיתון וקרא לעברה: "היי דרלינג, נראית טוב... חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה"? מריה חייכה בביישנות והמשיכה בהילוכה המרחף. כשהגיעה לבניין המשרדים שבו עבדה, פתח עבורה השוער את הדלת ובירך אותה בברכת בוקר טוב. הוא מעולם לא התייחס אליה לפני כן. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזו קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה. כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית.
מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה ללאנץ׳, בתירוץ כי מזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה בעבודה. למרבה הפתעתה, הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה. כשהסתיים יום העבודה הקסום, החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות עצרו לה. היא נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, משחזרת בעיניי רוחה את יומה המופלא. איך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה, חשבה. כשהגיעה לבניין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. "מריה", היא אמרה בהפתעה, "כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שבהם היית ילדה קטנה". "כן אמא", אמרה מריה, "זה הכול בזכות הכובע". הסתכלה האם בבתה בפליאה ושאלה: "מריה, איזה כובע"? מריה הניחה את ידיה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם: הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא הייתה מוכרחה לגלות היכן איבדה את כובע הקסמים. היא לא זכרה שהורידה אותו במונית... היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים... היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב... היא שחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע שבו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם עבורו... ואז היא נזכרה בבהירות מכאיבה, איך הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, ואיך שכחה שם את הכובע, מונח על הדלפק,
כשיצאה אל הרחוב...

כמו מריה פעמים רבות אנו תולים את הצלחתינו או אי הצלחתינו בגורמים חיצוניים. כיצד אפשר למצוא את הכוחות הפנימיים שלנו? והאם הם באמת בנו או שאנחנו תוצר של ילדותינו?

על מריה ועל שאלות מעניינות אחרות, מוזמנים לקרוא בספרי "חקוק בגנים"

עכשיו במחיר מיוחד ובמארז מתנה לחגים. מתחשק לכם לפנק את עצמכם והקרובים לכם במתנה ערכית?

דברו איתי. זמין לקנייה גם באתר עברית.

https://wix.to/aSfO0iJ

היום הייתי בהלוויה מרגשת ועצובה כאחד. מרגשת בגלל המורשת שהמנוחה השאירה, ועצובה... טוב זאת הלוויה.
בדרך החוצה, נתקלתי בחתול השזה, ספק משתזף ספק מתגעגע לבעליו.
מי אמר שלחיות אין רגשות.

מהפך רבותי מהפך!
המדינה סוף סוף מחזירה כסף! אחרי שנים של תשלומים כעצמאית סוף סוף המדינה באה לקראתי!

מהבוקר אני ברעידות והתרגשות, לא יודעת מה לעשות עם הסכום שנפל עלי במפתיע.
חופשה חלומית? פיקדון להשכלה של הילדים? מקדמה לדירה? כל כך קשה להחליט

*** עלילות גלי בבית החולים חלק 2 ***

חלקיכם אולי יודע, שעברתי פרוצדורה רפואית לאחרונה, שהיתה אמורה להסתיים בשלושה שבועות החלמה.

מה שאתם פחות יודעים, שכמו כל דבר בחיים שלי, אם אני עושה משהו זה רק בגדול.

ככה שמצאתי את עצמי בשבועות ההחלמה מבקרת במיון על בסיס קבוע, ככה בשביל הכיף, כי הרי מה יש לי לעשות ביום שישי בערב?

אתמול בערב כבר נמאס לרופאים לראות את הפרצוף שלי, אז הם החליטו שבשביל להוריד אותי מהוריד שלהם, הם יבצעו לי סי.טי, סתם בשביל להוכיח שאין לי כלום.

אמה מה? חבל שלא התערבתי איתם, כי אכן מצאו כמה כולערות, ובבושת פנים, נאלצו להודות שזה דורש אישפוז.

אז למה אני מספרת לכם את כל המעשיה? לא בשביל לגרוף "יו מסכנה, תרגישי טוב..." אלה פשוט משעמום הנובע משכיבה במיטה, ובכלל אם ניתן להוציא מהסיפור מוסר השכל מצחיק. אני על זה.

חופשת חנוכה מתקרבת ובין הריצות עם הילדים לפסטיגלים, ארועים וסופגניות, אפשר לנצל את הזמן בפעילות מוטוריקה עדינה שמתאימה לכל הגילאים...
כל מה שצריך הוא קרטון דק, למשל מקופסת קורנפלקס, גפרור, מעט פלסטלינה וצבעים או מדבקות.
נותנים לילד לגזור עגול, לגילאים עד גיל חמש-שש ניתן לצייר קווים ישרים סביב העיגול המצוייר, ולתת למבוגר להשלים את הגזירה המעוגלת.
מקשטים את העיגול בצבעים ומדבקות. בעזרת קצה של עט, מחוררים חור קטן במרכז העיגול ומשחילים לתוכו גפרור.
מחזקים את הגפרור במעט פלסטלינה (חשוב להשאיר את קצה הגפרור חשוף ממש מעט, כך שיצליח להסתובב).
ו... קדימה נותנים לילד לסובב את הסביבון.
האם זה באמת מסתובב? מוזמנים לבדוק בסטורי שלי.


#ריפויבעיסוק


#חנוכה

Never Means Never On November 9, 1938 – Kristallnacht, The Night of Broken Glass – the destruction of over 1,400 synagogues began. Today, Houses of Worship are still under attack around the world. Keep the light on in your House of Worship, institution and private home on November 9th. Together we will unite the ...

חשב מסלול ליעד