טלי שסלר - מרכז לקידום למידה

לאחרונה השבתי ילדה למשפחה שלה.
הכוונה לא שהיא לא נאבדה פיזית.
אלונה נאבדה בתוך עצמה. נשאבה לעולם של הפרעת הקשב והריכוז, ובכל פעם שהגיחה, דיברה שפה שהיא עברית אך כלל לא מובנת לסביבה.
למשל, כשאלונה אמרה שהיא רעבה התכוונה שבעצם היא עייפה.
אבל היא אפילו לא ידעה את זה.
כשקרה (וקרה לא מעט) שהמשימה הייתה קשה לה מידי היא רצה בכל הבית. ולא, היא לא עשתה את זה בכוונה.
כשנהנתה עד שנגמר אמרה שלא היה כיף.
ואלונה צרחה.
המון המון צרחות ובכי וכעס ותסכול.
הוריה לא הבינו את השפה הזאת ונוצרו קצרים רבים בתקשורת ומצוקה גדולה אצל כולם.
וככל שגברה המצוקה גבר חוסר האונים.
אף אחד לא רוצה לראות את הילד שלו אומלל.
ההורים ביקשו את עזרתי, ובמשך כמה חודשים עבדנו מאוד קשה.
תרגלנו לעצור, לחשוב ,לתכנן ולמצוא את הכוחות כשנראה שכבר אין.
די מהר היה אפשר לראות שינוי ועם כל שינוי גבר הביטחון גם של ההורים.
טכניקות שנלמדו יושמו, והתנהגויות שנראו לא סבירות בעליל פתאום קיבלו פרשנות ואז כבר היה ברור מה צריך לעשות או לקרות כדי להביא לשינוי קבוע.
ולא פחות חשוב, ההורים הבינו שזה מסע לתמיד ויש להתיחס אליו ככזה.
השינוי קרה כשאלונה למדה לבטא את הצרכים שלה בדרך חדשה. כשהבינה מה קורה לה ומה הסיבות להתנהגות שלה. ברגע שהפרעת הקשב לא ניהלה אותה היא התמלאה ביטחון .
וההורים למדו להקשיב בדרך חדשה.
לפעמים הרגשתי כאילו נתתי להם את חוברת ההסבר לילדה שלהם.

משהו חדש לוקח זמן הסתגלות. לפעמים שוכחים מה היה בהתחלה.
פתאום שמנו לב שאתגרים גדולים כמו השכבות, שיעורי בית, מטלות ונסיעות,
הפכו הרבה יותר קלים עם מעט מאוד חיכוכים.
הרבה יותר נעים במשפחה של אלונה עכשיו.
ולמה אמרתי שהשבתי את הילדה?
כי זה מה שאמא שלה אמרה.

גם הילד או הילדה שלכם נשאבו לעולם הזה של הקשב והריכוז? אתם מתקשים למול ההתנהגויות?
צרי קשר ,נראה מה קורה ואולי אוכל לעזור גם לכם.
+972 52-501-7725

החופש הגדול כאן.
זה קטע.
הם מחכים לחופש הגדול, מתרגשים, יש קייטנות, חלקן מושקעות מאוד, את מתכננת להם את השבועות הבאים מלאי פעילויות שוות למרות הצפיפות, החום והעלויות.
ובתמורה הילד מאבד את זה.
הוא לא רוצה, מסרב, לא משתף פעולה,לא נהנה במקרה הטוב, או מתפרק לגמרי במקרה הפחות טוב, ואת פשוט לא מבינה מה יש לו.
הוא כפוי טובה? מפונק? לא מעריך?

אמנה לפניך מספר אפשרויות אחרות:

למה ילדים מתפרקים בחופש הגדול?

יש סיכוי מאוד גבוה שהבעיה שלו היא שחסר לו סדר יום צפוי וידוע מראש. ילדים (וגם מבוגרים) לא תמיד זורמים. אלמנט ההפתעה הזה שאנחנו תופסות כמרגש וכיף נתפס אצלו כאיום קיומי. אנחנו וחושבות שזה לגמרי סבבה להפיל עליו את התוכניות המרגשות שלנו, וזה בדיוק מה גורם לו לתחושה של כאוס מוחלט, אובדן שליטה שלעתים משתק.
מה עושה? מכינה לוז מראש. אל תדאגי אם זה לא אחד לאחד. מסגרת מחזיקה וברורה של סדר יום, תאפשר לו להתכונן לנעשה, להביע את חששותיו או התנגדותו, נותן לך זמן להתארגן ככה שהוא יהנה. אחרי הכל זאת המטרה לא?
אפשרות נוספת לקשיים שלו היא הצפה חושית: הרעש, הצפיפות הזעה, הבגד ים, החול, קרם ההגנה,היתושים ,הזבובים,השמש המסנוורת ולעתים מלווה לזה גם רעש חזק. לחלק מהילדים כל זה מסמן התרגשות וכיף גדול שצפוי, ולחלק זה כל כך מוגזם שכל מה שהם יכולים לעשות זה משהו במנעד בין תלונות ויללות עד צרחות והשתטחויות.
הילד שלך רגיש? תשבי איתו ותנסי להבין עם מה הוא מסוגל להתמודד. הוא לא יודע לומר? תנסי לנתח הצלחות קודמות (וגם כשלונות).למשל: קרם הגנה לא דביק וללא ריח, בבגדי כותנה אווריריים במקום הבגד ים ולהחליף אחר כך כשרטוב, תציידי אותו במשקפי שמש. תחפשי מקומות פחות רועשים ובשעות אחהצ.
ודבר אחרון:
נסיעות ארוכות. אני זוכרת את עצמי כילדה, מתחרפנת משעמום, ואת ההצקות לאח הקטן במושב האחורי כאמצעי בידור. אז היום יש אלטרנטיבות אחרות לעזור לילד לצלוח נסיעה ארוכה, אולי זה הזמן להגמיש מעט את העקרונות ולאפשר חטיפים/ מסך/אוזניות. אולי להקשיב יחד לפודקסט בנסיעה, לשיר יחד, ולשחק משחקי נסיעה. ולא לשכוח הפסקות להוצאת אנרגיה אותן תתכננו מראש!

ותמיד תזכרי שהמצב דינאמי ובסוף הם גדלים.
מוצפת בעצמך?
מוזמנת ליצור קשר

אחד על אחד הוא נהדר, הבעיה היא בקבוצה/בכיתה/בגן
למה ילד "נהדר" רק באחד על אחד? מה קורה לו כשהוא באינטראקציה חברתית?
בדרך כלל ילד שלא בטוב עם האחרים זה מפני שהוא לא מרגיש שווה בין שווים. החוסר הזה שלו יבוא לידי ביטוי בהתנהגות:
או שינסה טקטיקת התחמקות ויבקש פיפי פעמיים בשעה, יפיל את העיפרון בכיתה,ילך לפינה אחרת בגן, יפרפר אבל לא יפריע, יבהה, יתכנס לתוך עצמו, יקטין את נוכחותו כדי שלא יעלו עליו.
אולי ידבר הרבה ויסיח את הסביבה מהקשיים שלו בעזרת יכולות ביטוי טובות.
אולי הקושי יוחצן והפגיעות תקבל צורה של כוחנות, ווכחנות, שפה בוטה ואולי אלימות. אלימות היא פעמים רבות תוצאה של תסכול וקושי לבטא אותו.
התנהגויות שונות שמשדרות מצוקה.
ממה נובעת המצוקה?
לפעמים ילדים שלא קיבלו עידוד, דירבון, וחיזוקים כשהם התקשו או לא הצליחו. אולי לא ראו אותם, אולי נתנו להם להתחמק ממה שקשה להם ולא דרשו מהם להתמודד.
הילדים האלה חוששים ש"יראו להם" את הקושי. זה מתחיל בגן כשהם מתקשים בציור,גזירה, ביצירה ,אולי במשחקי דמיון, אולי אפילו קושי באינטראקציה חברתית. החשש מלהתמודד ואולי להכשל גורם להם לסרב ליצור ולהצליח במקום שהאחרים מצליחים. ילד מסתכל מסביב ורואה איפה הוא ומשווה את עצמו לאחרים ואם מרגיש שאין לו סיכוי להגיע לתוצאה שהוא מצפה מעצמו, יוותר.
את אומרת לעצמך, כולה גן,מה כבר קרה? אז לא משחק בפינת הבובות או לא יוצר, הוא קטן, זה לא חשוב. הוא לא רוצה חוגים? לא צריך. אבל הזרע של "אני פחות טוב מהאחרים" או י"ש להם משהו שלי אין", וגם "אני לא מצליח כמוהם", נטמע.
וזה לא נעלם, רק מקבל פנים חדשות. בבית הספר הוא ימנע מלכתוב,אולי גם יגיד שהוא שונא יצירה/משחקי כדור/משחקי קופסא.
ולא תביני איך הגיע לכיתה ג ואת מגלה שהוא לא יודע דברים שהיית בטוחה שהוא למד כבר בגן, אולי לא תביני למה הוא תוקפן או למה הוא מתעניין רק במסכים.
כי כל הדברים הלכאורה לא חשובים האלה כמו לגזור ,לצבוע,להדביק, לבנות מגרוטאות, כולם בונים את התשתיות לעתיד. נשמע לך מופרך? ציור נותן תכנון,תפיסת מרחב, שליטה על כלי הכתיבה ,יצירתיות, דמיון וביטוי עצמי.
גזירה מלמדת סבלנות,דיוק,התמודדות עם תסכול ,ריכוז ושימוש בחפץ הדורש קואורדינציה. והגרוטאות? להמציא יש מאין. לתכנן ולהוציא לפועל.
כל הכישורים האלה אנחנו פוגשים כמבוגרים בהמשך.
אז מה השורה התחתונה כאן בעצם?
אם הילד שלך מתחמק מלעשות זה לאו דווקא שהוא לא מתעניין בזה. סיכוי די גבוה שהוא לא מצליח. ומהמקום הזה ולטובת העתיד כדאי ומומלץ לתווך בעדינות אבל לעמוד על כך שיתמיד עד שמצליח.
זה לא יעלם, זה פשוט יקבל צורה אחרת בהמשך. ומי רוצה להתחיל את חייו כשהוא כבר בגיל ארבע מרגיש שהוא לא טוב או מסוגל?
אם משהו מזה מוכר לך, תפני אלי ואשמח לעזור.
+972 52-501-7725

יוני הגיע אלי כי הכתב שלו "לא קריא ובלאגן". כך לפי המחנכת באסיפת הורים.
עם יוני עבדתי בעבר ואומר שגם בכיתה א, הכתב לא היה משהו, אבל יוני היה עסוק בלהתנגד לכל הדבר הזה שנקרא "בית ספר" ובלבדוק את גבולות עצמו וסביבתו, והחלטתנו ,ההורים ואני, שזה זמן לעזרה מסוג אחר, ועזבנו את הנושא.
אחר כך היתה קורונה, ועכשיו יוני מסיים כיתה ג.
להפתעתי יוני הגיע עם הרבה מוטיבציה.
זה מבחינתי תנאי ראשוני. אם המטרה היא של הסביבה ולא של הילד, במיוחד בגיל כזה, חבל על משאבי הזמן והממון וחבל על הריבים והעצבים.
אבל עם יוני קרה דבר מעניין שלא קרה לי קודם.
בגלל הקשיים שלו לייצר כתב ברור ולהישאר לפחות בסביבת השורה ולקיים איזשהו סוג של מרווח נשימה בין המילים, נעזרתי במחברת מיוחדת המסייעת להבין את התנועה של היד, ועוזרת לעשות סדר בעיניים ובראש.
משם בדרך כלל אני מתקדמת למחברת יותר מוכרות, עד המחברת שנעזרים בה בכיתה, או התאמה אחרת לפי הצורך.
עם יוני קרה משהו מיוחד.
יוני, שעף על הכתב הברור שלו, והקלות בה המעבר בין הבלאגן לתוצר הקריא התבצע, הכריז שהוא רוצה להישאר עם המחברת הזאת.
ואני נתקעתי.
דאגתי לנראות של הדבר הזה: איך זה יראה לסביבה, והתגובות שיוני עשוי להיתקל בהן מהחברים לכיתה ואולי גם מהצוות, ואמרתי: " אבל זה כמו גלגלי עזר! בוא נעבור לאופניים של גדולים".
כאן הייתי בטוחה שישר שכנעתי אותו עם האנלוגיה המבריקה שלי ושהוא יעצור בחרקה.
אז חשבתי.
לא! אמר יוני נחרצות.
טוב לי ככה. וזה מה שאני רוצה.
אתה בטוח? התפתלתי
כן! הייתה תשובתו החד משמעית.
ואז נכנסתי ללופ עם עצמי.
מצד אחד, הילד צודק. הוא יודע מה טוב לו, הוא ילד עצמאי, אינטיליגנטי ומודע. הרי מדובר בו ובמה שעושה לו טוב, זה עובד היטב ומקל עליו. מאוד. מי אני שאבוא עכשיו ואגיד לו שדעתו לא נחשבת כי… כי מה עצם? מה יגידו? כי ככה כולם עושים?
ומצד שני ישר קפצה לי לראש המורה (שאני בכלל לא מכירה), והילדים בכיתה שאולי יגידו משהו לא נעים. וגם חששתי שאולי בכלל אני מוותרת לו מוקדם מידי. אולי אני צריכה לתת לו עוד איזו דחיפה? ליישר קו?
השתקתי את הקולות.
זה לא היה קל.
ייתכן אפילו שקיוויתי שאמא שלו תטיל וטו ותסגור לי את הפינה.
בסוף המפגש אמא שלו חיכתה לנו. יוני סיפר בהתלהבות לאמו על המחברת.
ואמא שלו אמרה: טוב. אז איפה קונים כאלה? והנושא נחתם.
וחשבתי שזאת נקודה מעניינת.
כמה קורה לנו שאנחנו לא מתחשבות בדעתו של הילד, לאו דווקא בטובתו?
אנחנו רוצות לגדל ילדים עם דעה עצמאית ויציבה, ואז אנחנו מחליטים עליהם וכופים את דעתינו ורצונינו, מתוך אינטרסים שנראים כאילו הם לטובתו ,אבל לאו דווקא.
חומר למחשבה.

לא בא לי!
כשהוא מסרב ואומר לא, למה הוא מתכוון?
ולא פחות חשוב, מה את עושה עם זה?
הרבה ילדים מגיעים אלי בשמחה. את חלקם אפשר לראות רצים בשביל ומשאירים את ההורה הרחק מאחור.
אבל יש ילדים שההתמודדות עם הקשיים שלשמם התכנסנו, מציף רגשות לא קלים של מתח,חרדה או דורש מהם כוחות שלא תמיד יש להם והם מסרבים להכנס ונתקעים. לפעמים אפילו מסרבים לצאת מהאוטו.
כשאצלי ילד נתקע ומסרב לשתף פעולה יש לי יש אופציות כמו לפתוח את ארון המשחקים ולתת לו לבחור פעילות,לפעמים חיבוק מאמא עושה את העבודה ומשחרר את מה שנתקע.
אבל בבית כשאת מבקשת ממנו ללכת להתקלח או אולי להתלבש בבוקר או ללכת לישון או לשבת לאכול-
והוא אומר לא-
מה אז?
זה ישר מציף בנו המון רגשות רובם ככולם מאוד לא נעימים. אולי זה סוף היום ואת כבר מתה לשבת בשקט עם כוס קפה. אולי זה בוקר ואת ממהרת למסגרות ולעבודה. ומה נהיה עכשיו?
אתמול כעסת והייתה מלחמה. זה כל כך מתסכל!
אז מה תעשי?
לפני הכל, דעי לך שזה לא אישי נגדך. יש סיבות שונות ללמה הוא נתקע, אבל כרגע אני רוצה לדבר על איך תשחררי אותו (ואת עצמך), לפני ששניכם מאבדים את זה:
1. להקליל את האווירה. לנסות להפוך את העניין למשחק או תחרות: "בוא נראה אם תספיק להתלבש עד סוף השיר".
"בוא נעשה תחרות מי מגיע ראשון למקלחת. אולי נשחק קליעה למטרה עם הבגדים לסל כביסה?על כל בד שנכנס, אתה מקבל נקודה. בוא נספור כמה נקודות תקבל".
או : "אני אומרת שייקח לך 10 דק להתלבש, בוא נמדוד ונראה אם תצליח".
והומור. תמיד הומור. קצת צחוקים והכל נעשה יותר נסבל. "בוא נראה איזה טוסיק יגע ראשון בכסא שלו, שלי או שלך?" . מי אתה חושב ינצח? אני אומרת שאני.
2. בשניים יותר קל. תצטרפי אליו. תציעי בנדיבות את הסיוע שלך ותשאירי את התסכול בצד. לילדים ראדר והם יודעים מתי את באה בכוונות טובות. אפילו רק הנוכחות שלך יכולה להרגיע את הרוחות ולהניע לפעולה. "בוא נעשה את זה יחד". אני אאסוף את המכוניות ואתה את הדינוזאורים".
3. שימי לב לניסוח. ככל שהבקשה תהיה תובענית או "דרישתית" יותר, כך גוברים הסיכויים לנעילה מוחלטת של המערכת. נסי להציע את עזרתך מבלי להסיר ממנו אחריות: "זמן לנעול נעליים עכשיו, אפשר שאני אנעל אחת ואתה אחת. או, זה הזמן להתקלח, בוא נראה איך אתה קופץ לשם כמו צפרדע".
את מכירה את ילדך טוב מכולם ואני בטוחה שתמצאי את הנוסחה שלך.
וכמובן, תבחרי את המלחמות שלך. עשי סדרי עדיפויות בהתחשב במצב:
אז היא תגיע לגן לא מסורקת, זה לא אומר שאת אמא לא טובה, זה אומר שאת חכמה ובחרת את הדרך הכי טובה לילדה שלך לבוקר הזה. כנ"ל אם הוא מגיע למסגרת עם הסנדלים ביד.
עדיין לא מרגישה שאת מחזיקה את זה? זקוקה לליווי ותמיכה?
דברי איתי
אני מרפאה בעיסוק

אין לו סבלנות, זה משהו נורא! בשניה שאין פעילות הוא או מסתובב סביב עצמו, או שואל כל דקה מה עושים,או מציק למי שלידו או הכל יחד. ואם צריך לעמוד בתור הוא מאבד את זה. לפעמים אפילו צורח ואני צריכה לקחת אותו הצידה.
מה אני עושה איתו. הסברתי לו מיליון פעם שהוא צריך לדעת להעסיק את עצמו ושתורים ולחכות זה חלק מהחיים. בכל פעם הוא מבטיח שהפעם יצליח, וברגע האמת, בתור בסופר, בא לי לקבור את עצמי.

למה זה קורה לו?
ישנם ילדים שהזמנים המתים, העמומים, הלא מוגדרים וללא חוקים, גורמים להם לבלבול ולחרדה. והחרדה מתרגמת את עצמה לפעולה ומכאן או הצקות-כי זאת פעולה, או לאבד את זה, שזאת מצוקה.
ואני לא מדברת על חפירת אמא תקני לי. אני מדברת על ההתקעות הזאת למשל משפט חזרתי וסתום כמו לדוגמא "לא רציתי קוטג' כזה".
לך זה נשמע כמו משפט שלא קשור לכלום ואת מנסה להסביר שוב ושוב שזה הקוטג' שתמיד קונים,
והוא בעצם אומר לך: קשה לי ואני תיכף מאבד את זה תעזרי לי.

מה הסיפור כאן בעצם?
שהוא מרגיש שאין לעולם שלו גבולות ברורים. שנדרשת ממנו פעולה לא מוגדרת שהחוקים בה לא ידועים לו. וזה גורם לו למצוקה שהוא לא מסוגל להכיל.
משונה לא?
כאילו מה הבעיה? עומדים בתור, מגיעים משלמים הולכים.
אבל זה העולם שלך.
בעולם שלו זה נראה ככה: נסרחים אחרי אמא, וכל מה שכבר יכול להיות מעניין הוא מחוץ לתחום, והרגליים מתעייפות, והראש מוצף מגירויים, ואז צריך לעמוד במקום אחד, בשקט ובלי לגעת, עד סוף הימים לפחות. ובהעדר הבנה של זמן הכל נמתח ונראה שלעולם לא נחזור הביתה. והיאוש כל כך גדול והנצח הזה הוא פשוט יותר ממה שהוא יכול להכיל.

אני שומעת אותך אומרת לי בתגובה:
אז מה אני עושה? לא לקחת אותו לסופר עד גיל 18?
כמובן שלא. יש חיים אמיתיים.
אבל הנה דברים שאפשר לעשות כדי להקל עליו ועלייך גם:
הטרמה: לתאר לו מה הולך להיות. אבל תעמדי במילה שלך!
תאום ציפיות: שהוא יגיד לך מה הוא חושב שהולך להיות. כך תוכלי למנוע כמה בורות בדרך כשהמציאות היא מה שהיא.
לתת לו משימות בסופר
להראות לו סטופר בנייד לתת תחושה של שליטה ומסגרת על הזמנים ושיראה איך הזמן מתקדם.
כשממתינים בתור לשחק משחק: למשל אני רואה משהו שמתחיל בצליל/אות…
לעוף עליו כשמנסה להחזיק ולעוף עליו עוד יותר כשמצליח.

רוצה עזרה לילד הפרטי?
0525017725

מכירים את התלמיד שיושב קילומטר מהשולחן, הגוף שמוט לפנים, יד אחת אוחזת את העיפרון, והיד השניה מידלדלת לכיוון הרצפה כאילו היא לא חלק מהגוף, ובכללי נראה כאילו הוציאו אותו מהשקע באמצע הפעילות?

מעבר למפגע האסטטי הזה שגורם לך לחשוק שיניים, זה יגרום לו (אם לא כבר קרה) לכאבי שריר ושלד בשל היציבה ללא התמיכה והלא סימטרית. זה מאט מאוד את קצב הכתיבה וגורם לכתב מרושל.
בנוסף, יציבה שמוטה משפיעה גם על הערנות, על המוטיבציה ומצב הרוח. אז נכון, היום מקלידים וכו וכו, אבל לפי שעה, הלמידה מתרחשת בבתי הספר ומוסדות החינוך, ועד שיגיע לאוניברסיטה ויקליד על הלפטופ שלו, הוא תקוע עם דף וכלי כתיבה.

למה הוא עושה את זה?
יכולות להיות סיבות שונות. זאת יכולה להיות סתם גישה שלילית לכל העניין, והוא סיגל לעצמו פוזיציה הפגנתית פאסיבית אגרסיבית שכזאת.
אבל ייתכן שזה עניין אחר לגמרי כמו גמישות יתר של המפרקים או בעיית קואורדינציה או שיווי משקל.
כך או אחרת זה הרגל ממש גרוע.

מה עושים?
ראשית, מארגנים את הסביבה הפיזית. זה אומר שהרגליים נתמכות על הרצפה. אם הרגליים לא מגיעות, משתמשים בשרפרף. הילד לומד באי במטבח? חברו גומיה רחבה של התעמלות לכסא הבר. גובה השולחן משמעותי. אם האף של הילד מגיע בקושי, המאמץ על הזרועות והכתפיים גדול מידי.
מדגישות/מסבירות/מלמדות/חופרות, מה שנדרש כדי שיהיה לו ברור שהיד הלא דומיננטית היא חלק מתהליך הכתיבה ויש לה תפקיד חשוב לייצב את הדף או החוברת.

לא מצליחים להתמודד עם זה?
לא רוצ יםלהתמודד עם זה?
דברו איתי, אעזור.
אני מרפאה בעיסוק

אמא מסודרת וילד עם הפרעת קשב זה ניגוד ענינים קיצוני.
יש ילדים מסודרים (רצה שמועה כזאת) ויש ילדים מבולגנים.
אם לילד.ה הפרעת קשב וריכוז די בטוח שהם מבולגנים במיוחד.

ולא רק החדר מבולגן, הם כולם בלאגן אחד גדול. חוזרים מבית הספר בלי ציוד, כל הזמן לא מוצאים את מה שהם צריכים לא משנה כמה פעמים אמרת/ איימת/ צעקת/ או הסברת בנועם וברוגע.
והבלאגן הוא לא רק פיזי, הרבה מאוד פעמים החשיבה שלהם מבולגנת ולפעמים אפילו הדיבור מבולגן.
למה זה?
יש להם בעיה במשהו שנקרא תפקודים ניהוליים.
תכלס למקרה הספציפי של הבלאגן זה אומר שאין להם את היכולת להתראגן על המשימה באופן שיטתי וקטגורי או להתמקד.
חסר את הדיבור הפנימי של התעדוף- מה עושים קודם ומה אחר כך.
ואז חסרה היכולת של ניהול הזמן והכל מתפזר ונמרח.
והוא מוסח גם מהגירויים בחוץ וגם מאלף המחשבות שרצות לו בראש ללא קשר וללא הגיון.
היות ובלתי אפשרי להתמודד עם הכאוס הזה, בסוף או שכלום לא קורה ואת מוצאת אותו שעה אחר כך שקוע כולו באיזה משחק ישן, או מה שכבר סודר, עדיף שלא היה עושה בכלל.
וזאת בהנחה שהצליח להניע לפעולה ולא התייאש מראש.
וכל *זה* אם בכלל נכנס לחדר או שרק נכנס איתך ללופ ויכוחים, עד שהתחלת לחשב את קיצך לאחור ואת כבר מעדיפה לסדר בעצמך.
אם יש לך בבית דגם כזה, את לא צריכה שאסביר לך איך זה נראה, מן הסתם את מעדיפה עזרה שתקדם את הנושא.
עשי:
שיחה מקדימה קצרה וממוקדת של תאום ציפיות, הגדרת יעדים וזמן.
את עובדת יחד איתו. זה לא אומר שאת עובדת והוא בנייד. זה אומר שאת שם לתת עזרה ארגונית הכרחית
וסעד נפשי ובעיקר לעזור לו לשמור על המיקוד.
פחות זה יותר : הם הולכים לאיבוד עם יותר מידי מלל (של מישהו אחר, אין להם בעיה להפיק המון מלל בעצמם), ולכן את שם כדי לחלק את הפרוייקט לשלבי פעולה הגיוניים (למשל תאסוף את כל הבגדים שלא בארון לסל הזה).
את מכינה עבורו את הציוד הנדרש לביצוע המשימה.
מוזיקה בדרך כלל נותנת קצב ורצויה זה עושה את היאוש יותר נוח.
חטיף ושתיה נותנים מוטיבציה וסיבה אחת פחות להתחיל לטייל במקומות לא קשורים.
תשתדלי לשמור את הביקורת לעצמך גם אם החדר במצב מחריד.
תעודדי, תתלהבי ותגיבי בשפה חיובית. קשה לו מספיק, ביקורת לא מקדמת את המטרה.
כשאת מתחילה לשקוע לייאוש, תדמיני את סוף התהליך. צריך כוחות נפש, אבל את חזקה!
אל תעשי:
את לא מנחיתה עליו מעכשיו לעכשיו. תני לו הכנה לפחות יממה מראש ועם תזכורות.
לא מתזזת אותו בכל הבית לארגן ציוד ולשים דברים במקום, הוא יאבד את הרצף ועם זה את המוטיבציה.
לא משמיצה, מעליבה או מתפלצת, גם את את לא מאמינה למה שאת רואה.
נותנת מחמאות שהן לא באמת מחמיאות.
את לא מטפחת ציפיות לא סבירות כמו שידע לעשות את זה לבד בפעם הבאה, או שזה ישאר ככה יותר משלושה ימים.

מוצפת ? צריכה עזרה,הכוונה,כתף?
דברי איתי 0525017725
בתמונה: יותר כיף לשחק מלסדר.

אני נמוכה. מה זה נמוכה, מטר חמישים ומשהו, בגיל מסויים זה הולך ברוורס. אבל גם בשיא תפארתי הייתי 1.55, שזה אומר שלא מגיעים (לשום מקום תכלס…) אבל ספציפית עם הרגליים לא מגיעים לרצפה.
זה לא נשמע פרט חשוב עד שזה קשור אלייך או במקרה זה לילדים שלך.
ילדים צעירים לא מגיעים (לרוב) עם הרגליים לרצפה כשיושבים על כסא רגיל.
ובואי אני אספר לך איך זה מרגיש:
זה
ממש
ממש
לא
נוח!
זה מציק, זה מפריע להתרכז, כי זה מושך וכואב בגב.
ואז זזים בכסא בניסיון נואש אחר תנוחת ישיבה שתתן מנוחה לשרירים.
כשאת ילדה ואת זזה הרבה בכסא מעירים לך.
כשאת אדם מבוגר, זה סתם מביך. כסטודנטית הפתרון שלי היה להניח את הרגליים על התיק עם הספרים.
בכל מקרה לילד או מבוגר ההשלכות זהות: קושי בריכוז גם כשאין הפרעת קשב, אי נוחות כללית מעצבנת הגורמת לאי שקט שמגביר את התנועה ואת הקושי בריכוז.
בנוסף זה משפיע על איכות הכתיבה, ומה לעשות שכיתה זה משהו משמעותי בחיים של ילדים. התנועתיות גורמת להפרעה לסביבה שגוררת הערות לא נעימות.
זה גורם לתסכול שמגביר את הכל עוד יותר.
ואם תוסיפו על זה הפרעת קשב או גמישות במפרקים, אין סיכוי בכלל ללמוד ככה (או ליצור, או סתם להנות מארוחת ערב נינוחה).
אז מה עושים?
קל! הכנתי עבורך רשימה עם פתרונות וקישורים.
ומה שיפה זה שאת יכולה לעשות הכל לבד, ללא איש מקצוע,
ואת ההבדל תראי ממש מיד.

אני מרפאה בעיסוק
מוזמנת ליצור קשר במידה ויש לך שאלות לגבי הפוסט הזה או בכלל.
0525017725 @

הפתרונות:
שרפרפי איקאה מגיעים בשני גבהים https://www.ikea.com/us/en/p/bolmen-step-stool-white-90484673/
אפשר לקשור חבל או גומיית ספורט סביב רגלי כסא בר או כסא האוכל.
ישנם פתרונות נוספים כמו קרש מעוצב לחיבור בין רגלי הכסא מתאים גם לכסא אוכל אבל גם לכל כסא אחר https://www.amazon.com/Highchair-Footrest-Antilop-Natural-Bamboo/dp/B08C3YLSQ8
ובביוקר יש כסאות מתכווננים כמו כסא סטוקי
https://www.shilav.co.il/tripp-trapp-chair-730018219

נכון שאת נפגשת עם חברה לקפה בסופו של דבר מדברת על הילד הזה שלך שהוא אהוב ומאתגר במידה שווה?
היא סיפרה שבנה שעלה זה מכבר לכיתה א' חוזר מבית הספר כמו רוח סערה. הוא מדבר בלי הפסקה, נוגע בכל דבר, עובר מחדר לחדר לא מוצא את עצמו ומשגע את כולם. אפילו אם יושב מול הטלוויזיה הוא כל הזמן זז.
את לא מאמינה אמרה, הוא רואה טלוויזיה עם הרגליים למעלה והראש למטה. וזה כשהוא בכלל יושב על הספה ולא קופץ ממנה תוך סכנה של שבירת עצמות.
כבר יש לנו כרטיסיה במיון.
מה אני עושה איתו?
זה לא פשוט, אמרתי. הילדים עם הפעלתנות (מונח חדש) או היפראקטיבים (מונח בין לאומי), זה אכן אתגר גדול. הצורך שלהם בתנועה אינו יודע שובע.
לרבים מהם יש שני מצבי הפעלה: תנועה/שינה. לעתים יש גם שלב ביניים והוא שלב הזומבי מול מסך המחשב, שם הפעלתנות עוברת לראש והיא מתרחשת בישיבה.

אבל למען ההגינות צריך להסתכל על זה גם מנקודת המבט שלו:
שש שעות בבית הספר מצופה ממנו ללכת נגד כל מה שהוא.
לשבת בשקט
ולשתוק
אז מה הפלא שהוא מגיע הביתה וחייב לשחרר את כל זה?
אבל מה אני עושה איתו? היא שאלה בנימה מיואשת, זה כל כך מעייף!
אז הנה מה שעושים:
מאפשרים תנועה. וכמה שיותר, בגבול מה שאת והסביבה מוכנים לסבול.
אופניים/כדור/מגרש משחקים וכל מה שמתאים לבחוץ.
בבית, עם קצת יצירתיות אפשר לעשות התאמות:
לתלות ערסל מבד אלסטי, עם מזרן מתחת.אפשר לעוף בערסל כמו סופרמן או לעשות עליו אקרובטיקה.
לאפשר קפיצה מהספה עם מזרנים שיגינו עליו מפציעה.
משחקים יזומים כמו קלאס (עם נייר דבק צבעוני אפשר לייצר בקלות)
גומי -כן כן כמו פעם
ים יבשה (את יכולה לבלבל אותו תוך כדי הכנת ארוחת הצהריים)
לבנות מחנה משמיכות וכריות
כדור ספוג באזור שאין מה שישבר
טרמפולינה קטנה בבית, או גדולה בחצר

ומה עם שיעורי הבית?
תני לו לעבוד בכל תנוחה שהוא רוצה, שכיבה, עמידה או תנועה.
אבל, אמרה החברה, לפעמים אני צריכה שהוא ישב בשקט כמו באוכל למשל, הוא כל שניה קם.
כן, אמרתי, בעיה מוכרת.
פשוט תאפשרי!
שהוא יערוך וישים את האוכל על השולחן, התנועה הלוך ושוב מאפשרת תנועה לפני הישיבה והיא לגמרי מתאימה.
בנוסף אפשר לנסות להושיב אותו על כרית אוויר עגולה (בתוך ציפית, ומחוברת לכסא). הכרית מאפשרת תנועה עדינה ומגייסת פעולה של השרירים וכך הוא נח ופעיל באותו הזמן.
וצריך תמיכה לרגליים. רגליים באוויר ישר מעודדות בעיטות, ויציבה לא נוחה בכסא שמביאה לעוד תנועה. גם כרית בגב (מחוברת לכסא) לתחושה יותר מהודקת תביא מעט שקט.
דבר נוסף ומוריד טורים הוא מגע לחץ ממושך. להדחס למקומות צרים ומוחשכים כמו מתחת למיטה, מאחורי הספה, לשבת בתוך פוף, ישיבה בתוך הערסל שהזכרתי קודם מאפשרת מעט רוגע בחושך, ותנועת vנדנוד קדימה ואחורה מרגיעה גם היא את המערכת. גם כסא נדנדה (הנקה), יש בה תנועה מרגיעה. גם חיבוק חזק וממושך עוזר להתאפס.

וכן, זה מאתגר, ומעייף ומתיש והמון דברים גם יחד.

יש לך דגם דומה בבית? מוצפת? צריכה עזרה ספציפית?
צרי קשר
אני מרפאה בעיסוק 0525017725

למה אני צריכה לבקש ממך אלף פעם???
"נשבעת לך",אמרה, "שהוא גורם לי לשערות לבנות".
כך סיפרה לי אמא של בר על שיגרת הבוקר שלהם.
שהוא לא גורב או נועל לבד למרות שהסבירה לו המון פעמים כמה היא לחוצה בבוקר.
כשביקשתי פרטים, התברר שהנעליים פה, והגרביים שם, במגירה. היא שולחת אותו להביא את הגרביים.
כל בוקר. וכל בוקר הוא לא חוזר.
בכלל.
לא עם גרביים ולא בלי גרביים.
בסוף היא מתיאשת, הולכת לראות מה איתו, ומוצאת אותו משחק בחדר. מזמן שכח מה הייתה המשימה. ואז היא מתרגזת. הוא לא יודע אפילו על מה.
ואיך את מבקשת ממנו? שאלתי
אני אומרת לו שיביא את הגרביים מהחדר שלו, מהמגירה, שכבר מאוחר ושיזדרז ולא יחלום ושלא אמצא אותו שוב משחק, ושאני מחכה לו כאן.
אהא! אמרתי.
יש דרך לבקש.
אמא של בר בהתה בי.
מה זאת אומרת? אמרה. מה, אני אומרת בבקשה, הוסיפה במבוכה.
צחקתי.
בואי נעשה סדר.
הוא לא עושה בכוונה, הוא פשוט לא יכולים להחזיק את כל זה בראש.
תחסכי לשניכם עוגמת נפש.

לפני כל המילים, אם את רוצה שיתוף פעולה צריך מספר דברים:

1.להתכופף ולהתבונן בעיניים ושהא יסתכל בחזרה
2.שימי יד על הכתף שלו, תשמרו על קשר עין.
3.הוראה אחת (!) קצרה מאוד, בכמה שפחות מילים. לתת לו שניה להטמיע. תנסי לא לחזור פעמיים על ההוראות שלא יתרגל שאין צורך להתאמץ להקשיב כי במילא תגידי שוב.
4.לבקש שיחזור על ההוראה.
ואז, תשלחי אותו לעשות, להביא. אבל גם כאן, את צריכה להיות במעקב. צריך הרבה חזרות עד שמשהו נטמע.
הוא מתברבר בדרך? יד על הכתף, מבט בעיניים. "מה ביקשתי שתעשה?"
וכך שוב ושוב עד שזה הופך לחלק משגרת הבוקר.
לחליפין, ובמקרה הזה עדיף, להכין מבעוד מועד את הנעליים והגרביים באותו המקום , ושיהיה הגיוני בשיגרת הבוקר.

אל:

תצעקי לו מרחוק
תצפי שזה שאמרת לו יגרום לו לעשות
זה שהיום זה קרה שזה יקרה שוב מחר ללא פיקוח שלך
שיצליח ללכת להביא ולחזור מבלי להיות מוסח
תצפי ממנו להיות אסוף ומאורגן ומוסדר בכאוס של הבוקר
תציפי אותו בהוראות ארוכות ומורכבות.

ואיך שיגרת הבוקר שלכם?
צריכה עזרה? דברי איתי 0525017725

השבוע הייתי עסוקה בשאלה הטעונה להעלות או לא להעלות לכיתה א.
שילו הגיע אלי לצורך סיוע בהכרעת השאלה.
המסקנה שלי הייתה חד משמעית לא.
ובכל זאת שאלה קשה.
מצד אחד יש את הילד עם הצרכים והקשיים האובייקטיביים. הוא עדיין לא שולט בחומר הלימודי ברמת הגיל, אולי לא בשל רגשית להחזיק את המעבר הכל כך דרמטי ומטלטל של העליה לכיתה א.
במקרה של שילו, ילד מתוק בן 5 שלא מצליח לשבת ולהתרכז כי עסוק בלחשוב מהר מהר מה הוא יכול להראות שיודע, כדי שלא אבקש משהו שלא יצליח בו. שברור שכיתה א תהיה אתגר שיתקשה מאוד לעמוד בו.
מניסיון של שנים במקצוע, וגם מניסיון של הילד הפרטי,אני אומרת אם יש ספק, אין ספק.
לא פגשתי משפחה שהצטערה שהשאירה את הילד עוד שנה בגן, אבל פגשתי מספיק משפחות שהצטערו כשהתברר שהילד פשוט לא היה בשל למהלך ואז לאורך השנים התאמץ לנסות לצמצם את הפער.
אז כן,אני בעד להשאיר ולתת את המקסימום צ'אנס להבשיל.
האם יש סיכוי גבוה שיצטרך בכל זאת עזרה לאורך הדרך? כן. מנגד יש גם סיכוי שבשנה הזאת שישאר בגן יצליח לצמצם משמעותית את הפערים, ההורים יקבלו הנחיות לעבודה בבית, והילד יעלה כשהוא מוכן במקסימום ליכולותיו.

אז למה זאת שאלה טעונה כל כך? שישאר ודי.
מדוע הורים לעתים קרובות בכל זאת מעלים את ילדם לעתים חרף המלצות אנשי המקצוע?
יש לא מעט נקודות שמכריעות את הכף:
תחושת כישלון שלנו כהורים ומה זה אומר עלינו ועל ההורות שלנו?
במשפחה הרחבה לוחצים אולי גם לא מקובל בקהילה אליה המשפחה שייכת.
בישוב בו גר הוא שייך לקבוצת גיל מסויימת לעתים אין קבוצה צעירה יותר להשתייך אליה.
חבריו לגן עולים והוא יהיה הכי גדול בפער.
כשנשאל הילד אומר שהוא רוצה לעלות.
לפעמים נדרשת אנרגיה ופניות להלחם בבירוקרטיה למקרה והגננת לא רואה בעיה (אבל את כן).

לכל הטענות יש מקום. לחלק קטן מהטענות באמת אין פיתרון.
לרוב הטענות אני אומרת שבפרספקטיבת הזמן, רוב הטענות אינן משמעותיות אבל הקשיים שילד יחווה לאורך שנות הלימודים אם עולה כשאינו מוכן, ילוו אותו אולי לתמיד.

אם את מתלבטת, מזמינה אותך ליצר קשר ולהתלבט יחד.